אגב, הספר היחיד שבאמת שופך אור על התקופה הזאת הוא סיפרו של מארק טוויין "מסע תענוגות לארץ הקודש" (1869), שתורגם גם לעברית. הספר מדכדך למדי (בעיקר את מי שחפץ לשמוע תיאורים רומנטיים של א"י והיישוב בה):
ציטוט:
ספר המסע של טוויין מרובה בתיאורי נוף טבעי ואנושי של ארץ הקודש, אולם התרשמותו הכוללת היא של ארץ עזובה ומדוכאת. הוא אינו מהסס להצליף בלשונו דווקא בנופים, שאותם תיארו הצליינים הנוצריים לפניו כ"גן עדן". כך, למשל, הכנרת והגליל, תחומי פעילותו של ישו, מתוארים בספרו בקווים עגומים (עמ' 82):
"...המדבריות הללו ריקים מאדם, תלים דהויים אלה של שממה... טול אותו תל חרבות, כפר נחום; טול את טבריה, כפר אווילי המתנמנם בצל ששת דקליו האבלים; אותו מורד שומם שבו דהרו חזירי מעשה הנס אל תוך הים, ובלי ספק חשבו כי מוטב להם לבלוע שדים ורוחות ואף לטבוע במים, מלהוסיף לחיות במקום כזה... טול אגם חדגוני, קודר ונטול מפרש זה, הנח בתוך טבעת גבעות צהובות וגדות נמוכות ותלולות... כל הדברים האלה – אם אינם מהווים חומר מצוין לשיר ערש מרדים, הרי לא ייתכן שיר ערש בעולם."
לתיאור קשה יותר זכתה ירושלים, שאת ההגעה אליה תיאר כציפייה גדולה, גם מצדם של אלה בחבורה שלא היו עולי רגל דווקא (עמ' 126):
"...מצורעים, נכים, סומים ומטורפים מסתערים עליך מכל עבר, ומסתבר שאינם יודעים אלא מילה אחת בשפה אחת – 'בקשיש' נצחי. למראה המוני הנכים, בעלי המומים והחולים המתקהלים במקומות הקדושים וחוסמים את השערים, עשוי אדם לחשוב שימי קדם חזרו, וכי מלאך אלוהים עתיד לרדת בכל רגע ולהרתיח את המים בבריכת בית חסדא. ירושלים עיר קודרת, שוממה וחסרת חיים. לא אחפוץ לחיות בה."
ועוד:
"נדמה לי שמכל הארצות בעלות הנוף המדכדך, ארץ ישראל מחזיקה בכתר. הגבעות קירחות, צבען דהוי, וצורתן רחוקה מלשובב את העין. העמקים הם מדבריות מכוערים המעוטרים בשוליהם בצמחייה דלה שפניה כמו אומרות יגון וייאוש... כל קו הוא גס, צורם וכל תו הוא חד, ללא פרספקטיבה - המרחק אינו מחולל כאן קסמים. זוהי ארץ משמימה, חסרת תקווה, שבורת לב".
מילים קשות, ללא ספק.
