כתבה מ"הארץ" על שירי אוהדים בארץ
אז... מחזירים השנה את שירי השחקנים?
ציטוט:
מהשואה למוחמד מת: איך התפתחו שירי האוהדים ששולטים במגרשים בישראל?
מאז ה"אל אל הפועל" עברו המילים והלחנים המושרים ביציעים אבולוציה ממשית, ששאבה מקורות מיוון מארגנטינה וממרוקו, מונחים מהז'רגון הנרקוטי, ההיסטורי-יהודי ואף הגזעני. זהו סיפורם של הלהיטים הכי גדולים שאף אחד לא מקבל עליהם תמלוגים מאקו"ם
עירד צפריר
"הוא מספר בכל מקום על בית"ר הטהורה כשהגיעו הצ'צ'נים הוא שרף ת'מנורה אף פעם לא היה מוצלח, ת'בית ספר לא סיים הוא שונא ת'ערבים וערבי יותר מהם והוא בבון, אנאלפבתי, את כל המשפחה שלו הביא בחצי"
(אוהדי מכבי חיפה שרים על אוהדי בית"ר ירושלים, 2016)
הכדורגל המקומי לא ממש התקדם ב-25 השנים האחרונות, אולי אפילו הלך אחורה. אבל יש דבר אחד שאין ספק לגבי ההתפתחות הדרמטית שלו - תרבות העידוד והשירים ביציעים. את מה שלא הצליחו לעשות השחקנים, הקבוצות והנבחרת, עשו האוהדים - הביאו את הכדורגל הישראלי לאירופה.
הקהלים הישראלים הלכו מרחק רב מאז הימים בהם התבסס העידוד על קריאות ספורדיות ומיושנות או שירים קצרצרים. אלעד מלמד (43), האיש שנתן את הקצב לעידוד של אוהדי הפועל תל אביב החל מתחילת שנות ה-90 באמצעות הדרבוקה שלו, נזכר כיצד הפך לאגדת יציע. "מכיר את הפתגם 'במקום שבו אין אנשים, השתדל להיות איש'? היה צריך משהו כזה. בשנות ה-80 אנשים היו נעמדים רק בהתקפות והשירים היו מאוד טריוויאליים: 'אל אל הפועל', 'או לה לה או לה או לה, הפועל אלופה', 'מ-שה סי-ני' או השיר הפיוטי 'בן זונה יוצא ובן זונה נכנס'. נקודת הציון היתה השיר של חיים רביבו שהגיע להפועל ב-1993. השיר שלו 'אני מאמין' היה שיר השחקן הראשון שהיה לו בית. מאותו רגע הדרבוקה התחילה בטבעיות להיות מאוד אקטיבית בהובלת העידוד".
מפעל חייו של מלמד היה שירי השחקנים והובלתם בכל טרום משחק בעונה. "בהתחלה היה רק לאחד, אחר כך לחמישה ובסוף הגענו למצב שלכל שחקן בסגל, עד לאחרון הילדים שעלו מהנוער יש שיר משלו ששרים לפני המשחק. זה היה חלק מהערך של אהבה ללא תנאי והיינו הראשונים בארץ לעשות זאת. קצת עצוב לי שדווקא בהפועל המסורת הזו נקטעה בשלוש השנים האחרונות, אבל אני יכול גם להבין עם כל תחלופת השחקנים".
אוהדי פנאתינייקוס ביד אליהו ב-1994
אחד האירועים שהשפיעו יותר מכל על הרוח החדשה ביציעים בישראל היה הפיינל-פור של גביע אירופה לאלופות בכדורסל שנערך באפריל 1994 ביד אליהו, בהשתתפות מועדוני הפאר היוונים פנאתינייקוס ואולימפיאקוס, עם הקהל המרשים שלהם. "היו שם מלא אוהדי מכבי", נזכר אורי משיח (47), אחד האוהדים הצהובים המוכרים, "הם היו בהלם מהקהלים היוונים, במיוחד מפאו. במונחי קהל זה היה כאילו ה-NBA הגיע לארץ. ההשפעה היתה מיידית, כמה ימים אחרי זה בהצגה הכפולה המפורסמת בבלומפילד - מכבי תל אביב נגד מכבי נתניה, הפועל תל אביב נגד מכבי חיפה - האוהדים שלנו התחילו את השיר שבו אדם אחד צועק שורה וכל הקהל עונה ב'אולה אולה אולה', שיר שהגיע בהמשך כמעט לכל הקהלים במדינה".
גם אחד מאוהדי הפועל ציין את הפיינל-פור ההוא כ"אירוע הסקאוטינג הכי חשוב שלנו", אשר תרם להיוולדו של ז'אנר שירי ה"אדום עולה". מלמד משחזר: ה"אדום עולה" הראשון העלה את חשיבותה של הדרבוקה, שם הייתי צריך להפגין יכולות פיזיות, לדרבק בלי הפסקה לזמן ממושך. השיא היה משחק נגד מכבי יפו באיצטדיון גאון ב-1999. שרנו את זה מהדקה הראשונה עד הדקה ה-90, עם הפסקה חלקית רק במחצית. היתה מעין תחושה של 'בואו נראה כמה אנחנו יכולים להמשיך', כמו בן אדם שרץ ורץ והאדרנלין נותן לו כוח".
השלב הבא בהתפתחות המוזיקלית של הקהלים המקומיים הגיע עם הופעתם של התופים. החלוצים ביצירת אימפקט בנושא היו אוהדי מכבי בעונת הדאבל 1995-96. "כמה אנשים תלו אותם מיוזמתם על המעקה בשער 11 והתחילו לתופף", משחזר משיח. "הקהל אהב את זה אבל זה תפס בעיקר בגמר הגביע באותה עונה, כשהקהל נסחף למקצב ברזילאי של מחיאות כפיים וקריאות 'היי'. אבל לא היה אז תחליף לדרבוקות. בשנות ה-90 היו לנו כמה מתופפי דרבוקה אדירים, אחד מהם היה דורון טל, שהיום הוא המתופף של חיים משה, ודירבק אצלנו בשער 4 באיצטדיון רמת גן כבר בגיל 8. מאז שהתופים השתלטו אין יותר שירים במזרחית ביציע וזה חבל. האוהדים בארץ מושפעים מאוד מטורקיה, יוון וסרביה, אבל אין מה להשוות בעוצמות וברמת התיאום".
מלמד זוכר היטב את היום בו שבו האוהדים שנסעו למשחק בטורקיה מול גזיאנטפספורבמסע האירופי המופלא של 2001-2002 חזרו עם סט תופים חדשים. "ראיתי את זה כמשהו לא טוב. הלו, מה קורה פה? לא שומעים את הדרבוקה. מה זו התרבות הזרה הזו? זה לא המקצב. זו היתה סוג של נקודת שבר, חילופי דורות, את התופים שומעים טוב יותר גם ביציעים אחרים וזה מאפשר לשירים לצאת מהמעגל של הקומץ. יחד עם התופים גם הגיעו לחנים מחו"ל. התייחסתי לזה בחשדנות ובבוז, אבל זה התגלה כהצלחה. רק שבעיני זה היה תהליך שדמה למה שקרה לכדורגל - פעם היינו בלי זרים, בלי רמה, בלי כסף, בלי אירופה, בלי אוהדי הצלחות, יותר עממי ומהלב. כך גם דרבוקה זו הרומנטיקה של העידוד".
"תרבות העידוד המודרנית בארץ התחילה מהתל אביביות", מסכם משיח, "ב-2001 קם ארגון השחקן ה-12 והפך את העידוד למאורגן יותר, הביא גם לקהל של מכבי את העניין של שירי השחקנים. אחר כך התחילו עם תופים גם במכבי חיפה, בבית"ר והיום זה אצל כולם, אפילו למכבי קביליו יפו בליגה א' יש אולטראס".
אחרי הגל הראשון של הלחנים, שמקורם היה בעיקר ביוון, בתחילת שנות ה-2000 הגיע תורה של ארגנטינה. בתחילה בעיקר בזכות הטלוויזיה, האינטרנט ומוצ'ילרים חרוצים, וב-2005 הכל החל להיעשות פשוט יותר עם תחילת עידן היוטיוב. השירים החדשים דרשו מהאוהדים לשנן הרבה יותר מ-3-2 שורות, והפכו סיפוריים, לעתים סיפורי אהבה ולעתים כאלה שמאדירים דווקא את האוהדים ואת שיגעונם, ולא עוסקים בקבוצה או בשחקנים. מלים בסגנון "אמות למענך", "בגללך אני כבר לא נורמלי", "השתגעתי" ו"לא יכול בלעדייך" הפכו נפוצים יותר.
הטרנד הגיע גם לקהל הירוק של מכבי חיפה,שעד ל-2002, עם הקמת ארגון "הקופים הירוקים", נחשב למיושן וחסר יצירתיות. אפילו את השם שאבו המקימים משיר הגנאי של אוהדי מכבי תל אביב: "הקופים הירוקים, מעתיקים שירים", שרו הצהובים לפי "Rivers of Babylon". "זה על אותו משקל שאוהדי אייאקס אימצו את כינוי הגנאי 'יהודים' והפכו אותו לחלק מהזהות שלהם, או השחורים באמריקה שאימצו את ה'niggers'", אומר ארז שמידע (35), הגיטריסט של להקת הפאנק "הפוסי של לוסי" וממקימי להקת האוהדים "חוות מזור".
הקופים לקחו את היצירתיות הלירית שלב אחד קדימה, וגם היו הראשונים בארץ לשלב לחנים מקוריים משלהם. הראשון שבהם היה השיר שסיפר את מוצאו של הארגון, או שמא של המין האנושי: "מכבי תל אביב קראו לנו קופים, אז בואו לא נשכח מי כאן האלופים. אני אזכיר לכם, מה שיודעים כולם, שקודם בא הקוף, אחר כך האדם".
עם השנים, נוספו כבר מוטיבים אחרים לשירים באיצטדיוני ישראל, ואחד הבולטים שבהם היו סמים. גם כאן היה הקהל הירוק לחוד החנית. "הפעם הראשונה שראיתי מזרק היה בתור ילד ביציע ג'", נזכר שמידע, "השיר הראשון שהתקשר לסמים היה ב-2002, 'עלה עלה עלה ירוק עולה'. זו היתה הפעם הראשונה שמפלגת עלה ירוק רצה לכנסת, וזו היתה מחווה ברורה לנושא. היה לנו גם את שיר השחקן 'קלמי סבן שחקן סטלן, כל היום הוא יושב עם הבאנג'. הוא אשכרה התקשר אלינו וביקש להחליף, שלא נהרוס לו את הקריירה".
המוטיב הנרקוטי כיכב בשורות רבות בשירי הירוקים; "וגם אם ישרפו אותך, אשאף חזק אל הריאות, דבר בינינו לא יפריד, אזריק אותך עמוק לווריד" אמר שיר אחד, ובהמשך שולבו מושגים כמו "עוד מנה", "שיכור, מסומם", "מסתובב כמו נרקומן". אוהדי מכבי, בהתאם, הפכו ל"גרמנים סחים". אולי זה הסמים, אבל כנראה בעיקר שבע השנים הרעות, אשר הביאו לטרנספורמציה משירים על "האלופה" למלים מדממות כמו "לאהוב אותה כשרע, מי כמוני יודע?" או "בגיהנום אם היא תקפוץ לאש, אקפוץ אחריה".
ההתפתחות של מילות השירים, יחד עם האיבה שהלכה והתעצמה בין הקהלים השונים, והאלימות במגרשים, הביאה גם לז'אנר שלם וחדש של שירי נאצה בוטים במיוחד, מתוחכמים ומרושעים בהרבה מהקללות המסורתיות. בצד האדום של תל אביב שחטו פרות קדושות כמו השואה - במגוון צורות והיבטים - מכבי הפכו ל"נאצים" במקביל לאיחול שואה, אך גם יתר הקהלים הגדולים לא בחלו בהשוואות לחיזבאללה ולחמאס, באיחולי שריפה ומוות, וגם איומי רצח כעניין שבשגרה. הקהלים נהגו להגיב זה לזה, וביציעי מכבי ת"א גם הופיע בשנים האחרונות, גם אם בשוליים, שיר שמיד אחרי שהוא מבקר את השימוש בשואה - עובר לתחומים מכוערים לא פחות. "אתם משחקים אותה קיצוניים, שרים שירים על השואה, וגם חושבים שזה מצחיק להתכחש למדינה. אתם זונות של ערבים, אנחנו מתביישים בכם... אנחנו נזיין אתכם, ואז נשתה לכם ת'דם ובכיכר העיר נתלה כל קומוניסט שבא לכאן. ניקח לכם את הבנות, שאוהבות להשתולל, כשנאנוס אותן נצעק, היום המוות הפועל".
אוהדי לה פמיליה של בית"ר ירושלים מיקדו את האלימות המילולית שלהם, שלא במקרה, לכיוון מיליטנטי-גזעני, עם שירים שזכו לתהודה ציבורית בזכות התקשורת, וכפועל יוצא הובילה גם לתשומת לב יתרה של בתי הדין המשמעתיים. זה הצריך מהקהלים להסוות לעתים את הנאצה בטקסטים סיפוריים עם רפרנסים מורכבים, שהאוזן הבלתי מזוינת לא תזהה (בחיפה כדוגמה, לעג לרובי שפירא ז"ל, בעלי היריבה העירונית בעבר אשר התאבד).
הפרובוקציה והנאצה, ראוי לומר, לא לבשה מדים אלימים בלבד, וחיפשה את נקודות התורפה הכואבות של הקהל היריב. כך למשל, אוהדי מכבי תל אביב חיזקו את הזהות העירונית שלהם עם מלים שמעצימות את הקשר לתל אביב ובלומפילד, לרבות המילים "כל נקודה בעיר שייכת לי, עשיתי יד אחת עם חולדאי", זכר להריסת אולם אוסישקין בהובלת ראש העירייה בזמנו, ובעונה שעברה גם הוסיפו שורות לשירים הלועגות לירידת האדומים ליגה. בשער 5 של אוהדי הפועל לא נותרו חייבים, והם מצדם מקפידים להזכיר את התאבדותו של מנהל קבוצת הכדורסל הצהובה מוני פנאן ואת פרשת הכספים שלו שהטילה צל על המועדון כולו. ומה מפנים הצהובים ליריביהם הירוקים? "תל אביב בתכלס זאת העיר הכי טובה", שרים בשער 11, "כל אוהד של חיפה מקנא בנו נורא, מה זה חיפה? אין שם פאבים, זה בית קברות". הירוקים ענו בקונטרה אופיינית לרוח התקופה: "תל אביב בתכלס זאת העיר הכי טובה, להתחבא מאחורי סוסים של משטרה. הו מה זה חיפה? יש שם פירו, בהפתעה".
ה"פירו" הוא קיצור לפירוטכניקה - אבוקות ורימוני עשן בעיקר - המשמשים מוטיב בולט בשירי הנאצה המודרניים. אלה מתמקדים בין היתר באירועים אלימים שהתרחשו בין האוהדים השרופים משני הצדדים, ומפארים את ההישגים בשדה הקרב. אוהדי באר שבע, למשל, שרים לאוהדי מכבי על אירוע שכזה במלים: "כל הרייכסטאג נחנק, שכח איך נושמים... ראו איך באנר (שלט של האוהדים, ע.צ.) נגנב ישר בפנים".
עם הפיכתה לאימפריה בכדורגל המקומי, גם הקהל הבאר שבעי התחיל לקחת חלק במבצעים פירוטכניים מורכבים שיש בהם כדי להתפאר, וגם התאים את שיריו למעמדו החדש. מלים שבעבר הציפו סבל וכאב, פינו מקום למסרים עוצמתיים יותר, כמו בלהיט המרוקאי "300 קמ"ש" שדורש "שלא תעזו להרפות, הגענו עד כאן בשבילכם, אז תדרסו ת'בני זונות, האולטראס מאחוריכם". שיר בולט נוסף הוא הגרסה המקומית ללהיט הלטיני המוכר "Despacito", עם המילים "עוד לא נולד הבן זונה שיכול אותנו לעצור". הלהיט הזה השתרש בגרסאות שונות בכל האיצטדיונים בארץ, עדות לתופעה שמבליטה את מחיקת נושא זכויות היוצרים, נושא שבעבר הצית להבות ביציע.
קובי עמר (40) הוא הכותב הראשי של שירי אוהדימכבי נתניה, מכונה ביציע "יוסי גיספן" ואחראי לכמה להיטים גדולים בשנים האחרונות, עם לחנים שאומצו בהמשך על ידי מכבי ובית"ר. "פעם היה יותר כבוד בין הקהלים המובילים", הוא אומר, "היית שומע לחן של קבוצה אחרת ובדרך כלל לא היית נוגע בו. היום כל אחד לוקח את מה שטוב לו. לא סופרים אותך אז אתה לא סופר אחרים".
עמר, אשר כתב מעל 70 שירי יציע ונמצא בעסק כבר 15 שנים, יכול להעיד גם על הטרנד הלוהט של הקהלים הישראלים בשנים האחרונות - ייבוא לחנים ממרוקו. "היה מדהים לגלות את תרבות העידוד שלהם, מי היה מעלה בדעתו שקיימת סצנה מפותחת, איכותית ויוקרתית כזו ביציעים שם? הם בעשר רמות מעל ישראל. הקטע המבאס הוא שכולם כבר מביאים משם את אותם לחנים. לכן אין כמו למצוא בעצמך לחן מקורי ולא מיובא".
הראשונים לייבא לחן מרוקאי היו אוהדי מכבי תל אביב עם הלהיט "אנ'לא מבין איך זה קרה", ובהמשך שילבו גם שירים נוספים עם לחן ממרוקו. מי שחדרו חזק לשוק המרוקאי הם אוהדי באר שבע, שמודים כי קיבלו החלטה עקרונית שלא להתעניין יותר בשאלת ה"מי התחיל" ומחדירים לשוק כמות סיטונאית של שירים חדשים. "היו גם הרבה לחנים שלנו שמצאו את דרכם לקהלים יריבים", אומר אוהד באר שבעי, "אצלנו יש אדם אחד שמרכז את כל הלחנים הכי טובים, ומנהיגי היציע נותנים אור ירוק אם הם חושבים שזה יכול להרים את טרנר. השאלה אם נעשה בו כבר שימוש על ידי קבוצה אחרת פחות מעניינת, גם ככה כמעט כל הלחנים הם העתקות משירי אוהדים בחו"ל".
הקהל היחיד בליגה שעדיין דבק באובססיביות במדיניות "אי העתקה" הוא זה של אוהדי הפועל תל אביב, ואולי גם בשל כך כמעט ולא משתתף בחגיגה המרוקאית. "הקהל של הפועל תמיד נתפס כאיכותי ויצירתי", אומר עמר, "יש גם משהו עוצמתי בשם 'הפועל' באופן כללי, שסוחף ויושב טוב יותר בשירים". עמיתו הבאר שבעי מסייג: "הפועל תל אביב היוו במשך שנים השראה בתחום העידוד והתפאורה, אבל הם נותרו שמרנים בשירים שלהם ובמלים שחוזרות על עצמן".
בשנים האחרונות החליטו האוהדים לקחת את השירים שהתחילו באולפן, יצאו אל היציע והושרו על ידי אלפים בחזרה אל האולפן, באבולוציה האחרונה של שירי האוהדים בישראל. אולטראס הפועל פרצו את הדרך עם "לאה קטמין", להקת אוהדים שהוציאה כבר שלושה אלבומים עם ביצועים ועיבודים לשירים מהיציע, כולל מספר הופעות חיות. הקופים הירוקים יצרו אלבום משלהם עם להקת "חוות מזור". קובי "גיספן" עמר, שאחראי ל"פרויקט של נתניה", סדרת דיסקים של שירי אוהדים שהוקלטו באולפן בפלייבק, מסביר את הצורך להפוך את השירים לביצועי אולפן, ובעצם את הסיפוק של הכותבים, שמביא אותם לעסק הזה מלכתחילה. "חלק גדול מהשירים שאנו מקליטים בכלל לא מגיעים ליציע, פשוט שמים אותם על המדף ומשייכים אותם אלינו. אחרי זה עושים ניסיונות ביציע לראות מה מתאים ומה פחות. בסופו של דבר, מי שמעורב בכתיבה גם נהנה מהסיפוק לשמוע אלפי אנשים שרים מילים ולחן ולדעת שהוא אחראי לזה".
25 שנה או פחות (תלוי את מי שואלים) לתחילת המהפכה, האם השינויים בהרגלי השירה היו לטובה? אם שואלים את השחקנים, אלה יעידו שהם נהנים ומתמלאים מוטיבציה מהדחיפה הקולנית של אלפי האוהדים תוך כדי משחק. אם שואלים את בני הדור הקודם ביציע, אלה כמו תמיד יתמלאו נוסטלגיה, ויספרו שהעידוד המודרני הרס את הרומנטיקה, ואפילו את המעורבות האקטיבית במשחק. "לפעמים נדמה שגושי העידוד מגיעים למשחקים כדי להציג את הפלייליסט שלהם ולא כדי לראות מה קורה על הדשא ולהגיב לזה", אומר משיח, "זה אולי נשמע נהדר במשחקים הגדולים, אבל רוב הזמן זה בעיני די משעמם ומונוטוני".