על הטיוח המתמשך של מצ"ח, צה"ל ומדינת ישראל:
"אמל, אמו של מחמוד בדראן, בוודאי דאגה. דאגה, כמו שכל אמא לנער בן 15 דואגת לבנה. דאגה, שלא ישתוללו יותר מדי בני הדודים בזמן הבילוי בפארק המים בבית סירא, באותו ערב קיץ חם ביוני 2016. דאגה, שמא עאהד בן ה–21, שרק הוא מבין שבעת הצעירים היה מבוגר דיו כדי לנהוג, יתקשה להתמודד עם פיתולי הכביש הצר בואכה המחילה שבנדיבות של אדונים חפרנו בעבורם, כדי שיוכלו לזחול מתחת לכביש המהיר שסללנו בשביל עצמנו על האדמות שגזלנו מהם. כביש מתפתל, מחילה, עוד כמה דקות והנה הנערים כבר ישובו הביתה אל אמא דואגת בכפר בית עור א־תחתא. אלא שמחמוד בדראן לא שב הביתה. בערב הקיץ החם ההוא, בעת שעשו דרכם חזרה מפארק המים, ריסס חייל ישראלי בקליעים את המכונית שבה הסיע עאהד את ששת בני הדודים ובהם מחמוד. משולי הכביש המהיר, במבט למטה אל המכונית הנוסעת בכביש הצר בדרכה אל המחילה — זו היתה מטרה קלה. מחמוד נהרג במקום. הנהג עאהד ואחד מבני הדודים נפצעו קשה, שניים נוספים נפצעו בינוני: הפצועים מצאו מחסה במחילת "מרקם החיים" שחפרנו בעבור עַם הנתינים שאת חייו — ואת מותו — אנחנו מנהלים. רצה הגורל וכמה שבועות לפני שהצבא ששלחנו לשטחים כדי לשלוט בתושביהם שם הרג את מחמוד, הודיע "בצלם" כי יחדל מלהגיש תלונות למצ"ח בשם פלסטינים שכוחות הביטחון פגעו בהם, כולל במקרים של הרג, פציעה או התעללות. זאת, אחרי יותר מ–25 שנות ניסיון של עבודה עם מערכת אכיפת החוק הצבאית, מאות מקרים שבהם טיפל "בצלם", כולל עריכת תחקירים יסודיים, גביית עדויות ואיסוף מסמכים רפואיים — וכמעט אפס מקרים שבהם מישהו הועמד לדין. על בסיס ניסיון מקיף זה, לא יכולנו אלא להגיע למסקנה שזעקה מכל תיק נוסף שנסגר בלא כלום: מדובר במערכת טיוח. מטרתה אינה עשיית צדק או מתן דין וחשבון, אלא מִסמוס, עִמעום וכיסוי — שבסופם הסברים המנוסחים במשפטים ארוכים ומפותלים, בשפה משפטית, שכשמתרגמים אותם לעברית הם כולם אומרים אותו הדבר: לדם פלסטיני אין ערך. את התחקיר שפירסמנו על הריגתו של מחמוד סיימנו במלים הבאות: "הצבא הודיע אמנם על פתיחה בחקירת מצ"ח לבירור נסיבות האירוע, אולם כפי שטען 'בצלם' בדו"ח שפירסם לפני כחודש, מערכת אכיפת החוק הצבאית משמשת בעיקר כמנגנון טיוח, ולכן אין לתלות תקוות רבות בכך שחקירה זו תוביל לשינוי מערכתי במדיניות הצבא, ולעשיית צדק". מקרה הריגתו של מחמוד ופציעת הנערים שהיו עמו במכונית היה אחד המקרים הראשונים שבהם סירבנו להמשיך ולהשתתף בתיאטרון הטיוח. במקום זאת, תיחקרנו את המקרה, פירסמנו את העדויות לציבור — והצגנו מפורשות את הערכתנו בנוגע לתפקידה האמיתי של "חקירת מצ"ח" במקרים כגון אלו. מאז חלפו 19 חודשים, על הרוגיהם הנוספים. תיקים נפתחו, תיקים נסגרו, מערכת הטיוח המשיכה לעשות את מה שעשתה מאז ומעולם. אני יודע את העובדות ומכיר את הנתונים, כך שלא היתה לי תקווה לצדק — לא ממצ"ח, לא מהפרקליטות הצבאית ולא מבתי המשפט. ובכל זאת, כאשר לפני כמה ימים פורסם ב"הארץ" כי גם התיק הזה צפוי להיסגר, אי אפשר היה שלא לזעוק על האופן שבו מטויחת כאן הריגתו של עוד פלסטיני — מטויחת אפילו כשמדובר בנערים שהיו בדרכם הביתה מבילוי קיצי, אפילו כשברור לחלוטין שאין שום דרך להסביר מטר קליעים שכזה, על תוצאותיו הקטלניות. ולאחר הזעזוע, אין ברירה אלא לשוב ולומר את האמת כהווייתה: אלימות נטולת מחיר היא מיסודות הכיבוש. בלעדיה, יקרוס המשטר. כל מי שמניח כאפשרות סבירה את ההמשך ה"זמני" של המצב הנוכחי, מוכן לקבל גם את המשך הזוועה ואת טיוחה. אלפי הישראלים שעושים מדי יום שימוש בכביש 443, חולפים מבלי משים מעל למחילה. מבטם אולי מרפרף לרגע על המקום שבו עמד הקצין ושממנו נורו הקליעים, ואולי הם רואים לשנייה, מזווית העין, להרף עין, את הנקודה שבה מחמוד מת. אין במקום אנדרטה או כל נקודת ציון כלשהי. תדע כל אם ערבייה, כי גורל בניה הופקד בידי עַם האדונים, הראוי בעיני עצמו לכל שררה. כי לנו הכבישים ולנו הביורוקרטיה שתדע לשטוף את הדם משוליהם, ולהם המחילות והקליעים שנרעיף עליהם. מחמוד בדראן היה בן 15 במותו. יהי זכרו ברוך." הכותב הוא מנכ"ל "בצלם"
_________________ "Somebody please buy me a set of Fabian Cancellera legs for next christmas"
|