פורום השדים האדומים

אני בעד לקיים אותו במגרש הפתוח על הירקון (יש שם סורגים), לא רחוק מאוסישקין הי"ד, ולא לגבות שקל...

מה ??? תגידו, אתם עושים צחוק, רוממה, נוקיה, על הירח...

אם אנחנו לא יכולים לארח את המשחק בראשון בטענה ש- 8,000 אוהדים צפויים להגיע, אז גם שראשון לא יארחו שם את מכבי כי 16,000 צפויים להגיע.

אם המשחק לא יקויים בראשון, לא צריך לעלות לשחק, אבל אל דאגה הוא יקויים והוא יהיה בראשון, אני לגמרי סומך על ההנהלה שלנו בנושא הזה !

השנים שלנו בליגות הנמוכות היו כמו טיול למזרח/דרום אמריקה, ארזנו תיק לקחנו מצלמה, כמה בגדים ויומן לכתוב כמה אמירות יפות על החיים, טסנו למקום רחוק שבו הזמן לא חשוב, טיילנו , נשמנו אוויר נקי וטהור בעמקים ובהרים, ראינו אתרים היסטוריים שכולם כבר שכחו שקיימים, זיינו חבורה של מקומיות שלא נזכור את השם שלהן יום אחר כך, חגגנו כמו משוגעים והשתכרנו מהאושר של עצמנו, ואז חזרנו לא מגולחים ועם שיער ארוך הביתה - לארץ הזאת , שבלילות של מעבר לאופק חלמנו עליה כול לילה, על האהבה הראשונה- הרי התגעגענו, אפילו כתבו לנו שהתגעגעו אלינו, אבל אחרי חודש וחודשיים שאנחנו פה, אחרי שפירקנו את התיק, וחזרנו לחדר שלנו בשכונה הישנה, הבנו שזו אותה ארץ שעזבנו עם מלחמות ואבטלה ובכלל לא ממש חלב ודבש כמו שכתבנו ביומן שלנו, והבנו שצריך להתחיל לחיות, שהעולם לא עצר בשבילנו, שכולם מסביב פה במירוץ אחרי החיים ובתוכם ואנחנו רק היינו בהפסקה מתוך כול זה, היינו בחלום, ועכשיו שהחלום נגמר, צריך להתחיל לחיות, יום אחרי יום, בעבודה , בלימודים , בזוגיות ארוכה כזו שאוהבים את אותה בחורה גם אם לא זוכרים כבר למה, עכשיו צריך להילחם , להיאבק בציפורניים , כי אלה החיים , ובמציאות לא הכול עטוף בנייר צלופן וורוד בטעם מסטיק, וכול הדיון הזה של אם לפרק את הפועל או להיאבק בציפורניים, זה דיון של אלה שמוכנים לחיות פה ,בישראל, במציאות הזו, ולהיאבק על האהבה שלהם ובין אלה שהתאהבו בטיול בנדודים ובבחורה הברזילאית שהם לא זוכרים את שמה או איך היא נראית בבוקר שאחרי..

הם לא יוותרו עד שימחקו אותנו שוב .

השנים שלנו בליגות הנמוכות היו כמו טיול למזרח/דרום אמריקה, ארזנו תיק לקחנו מצלמה, כמה בגדים ויומן לכתוב כמה אמירות יפות על החיים, טסנו למקום רחוק שבו הזמן לא חשוב, טיילנו , נשמנו אוויר נקי וטהור בעמקים ובהרים, ראינו אתרים היסטוריים שכולם כבר שכחו שקיימים, זיינו חבורה של מקומיות שלא נזכור את השם שלהן יום אחר כך, חגגנו כמו משוגעים והשתכרנו מהאושר של עצמנו, ואז חזרנו לא מגולחים ועם שיער ארוך הביתה - לארץ הזאת , שבלילות של מעבר לאופק חלמנו עליה כול לילה, על האהבה הראשונה- הרי התגעגענו, אפילו כתבו לנו שהתגעגעו אלינו, אבל אחרי חודש וחודשיים שאנחנו פה, אחרי שפירקנו את התיק, וחזרנו לחדר שלנו בשכונה הישנה, הבנו שזו אותה ארץ שעזבנו עם מלחמות ואבטלה ובכלל לא ממש חלב ודבש כמו שכתבנו ביומן שלנו, והבנו שצריך להתחיל לחיות, שהעולם לא עצר בשבילנו, שכולם מסביב פה במירוץ אחרי החיים ובתוכם ואנחנו רק היינו בהפסקה מתוך כול זה, היינו בחלום, ועכשיו שהחלום נגמר, צריך להתחיל לחיות, יום אחרי יום, בעבודה , בלימודים , בזוגיות ארוכה כזו שאוהבים את אותה בחורה גם אם לא זוכרים כבר למה, עכשיו צריך להילחם , להיאבק בציפורניים , כי אלה החיים , ובמציאות לא הכול עטוף בנייר צלופן וורוד בטעם מסטיק, וכול הדיון הזה של אם לפרק את הפועל או להיאבק בציפורניים, זה דיון של אלה שמוכנים לחיות פה ,בישראל, במציאות הזו, ולהיאבק על האהבה שלהם ובין אלה שהתאהבו בטיול בנדודים ובבחורה הברזילאית שהם לא זוכרים את שמה או איך היא נראית בבוקר שאחרי..

השנים שלנו בליגות הנמוכות היו כמו טיול למזרח/דרום אמריקה, ארזנו תיק לקחנו מצלמה, כמה בגדים ויומן לכתוב כמה אמירות יפות על החיים, טסנו למקום רחוק שבו הזמן לא חשוב, טיילנו , נשמנו אוויר נקי וטהור בעמקים ובהרים, ראינו אתרים היסטוריים שכולם כבר שכחו שקיימים, זיינו חבורה של מקומיות שלא נזכור את השם שלהן יום אחר כך, חגגנו כמו משוגעים והשתכרנו מהאושר של עצמנו, ואז חזרנו לא מגולחים ועם שיער ארוך הביתה - לארץ הזאת , שבלילות של מעבר לאופק חלמנו עליה כול לילה, על האהבה הראשונה- הרי התגעגענו, אפילו כתבו לנו שהתגעגעו אלינו, אבל אחרי חודש וחודשיים שאנחנו פה, אחרי שפירקנו את התיק, וחזרנו לחדר שלנו בשכונה הישנה, הבנו שזו אותה ארץ שעזבנו עם מלחמות ואבטלה ובכלל לא ממש חלב ודבש כמו שכתבנו ביומן שלנו, והבנו שצריך להתחיל לחיות, שהעולם לא עצר בשבילנו, שכולם מסביב פה במירוץ אחרי החיים ובתוכם ואנחנו רק היינו בהפסקה מתוך כול זה, היינו בחלום, ועכשיו שהחלום נגמר, צריך להתחיל לחיות, יום אחרי יום, בעבודה , בלימודים , בזוגיות ארוכה כזו שאוהבים את אותה בחורה גם אם לא זוכרים כבר למה, עכשיו צריך להילחם , להיאבק בציפורניים , כי אלה החיים , ובמציאות לא הכול עטוף בנייר צלופן וורוד בטעם מסטיק, וכול הדיון הזה של אם לפרק את הפועל או להיאבק בציפורניים, זה דיון של אלה שמוכנים לחיות פה ,בישראל, במציאות הזו, ולהיאבק על האהבה שלהם ובין אלה שהתאהבו בטיול בנדודים ובבחורה הברזילאית שהם לא זוכרים את שמה או איך היא נראית בבוקר שאחרי..

השנים שלנו בליגות הנמוכות היו כמו טיול למזרח/דרום אמריקה, ארזנו תיק לקחנו מצלמה, כמה בגדים ויומן לכתוב כמה אמירות יפות על החיים, טסנו למקום רחוק שבו הזמן לא חשוב, טיילנו , נשמנו אוויר נקי וטהור בעמקים ובהרים, ראינו אתרים היסטוריים שכולם כבר שכחו שקיימים, זיינו חבורה של מקומיות שלא נזכור את השם שלהן יום אחר כך, חגגנו כמו משוגעים והשתכרנו מהאושר של עצמנו, ואז חזרנו לא מגולחים ועם שיער ארוך הביתה - לארץ הזאת , שבלילות של מעבר לאופק חלמנו עליה כול לילה, על האהבה הראשונה- הרי התגעגענו, אפילו כתבו לנו שהתגעגעו אלינו, אבל אחרי חודש וחודשיים שאנחנו פה, אחרי שפירקנו את התיק, וחזרנו לחדר שלנו בשכונה הישנה, הבנו שזו אותה ארץ שעזבנו עם מלחמות ואבטלה ובכלל לא ממש חלב ודבש כמו שכתבנו ביומן שלנו, והבנו שצריך להתחיל לחיות, שהעולם לא עצר בשבילנו, שכולם מסביב פה במירוץ אחרי החיים ובתוכם ואנחנו רק היינו בהפסקה מתוך כול זה, היינו בחלום, ועכשיו שהחלום נגמר, צריך להתחיל לחיות, יום אחרי יום, בעבודה , בלימודים , בזוגיות ארוכה כזו שאוהבים את אותה בחורה גם אם לא זוכרים כבר למה, עכשיו צריך להילחם , להיאבק בציפורניים , כי אלה החיים , ובמציאות לא הכול עטוף בנייר צלופן וורוד בטעם מסטיק, וכול הדיון הזה של אם לפרק את הפועל או להיאבק בציפורניים, זה דיון של אלה שמוכנים לחיות פה ,בישראל, במציאות הזו, ולהיאבק על האהבה שלהם ובין אלה שהתאהבו בטיול בנדודים ובבחורה הברזילאית שהם לא זוכרים את שמה או איך היא נראית בבוקר שאחרי..

השנים שלנו בליגות הנמוכות היו כמו טיול למזרח/דרום אמריקה, ארזנו תיק לקחנו מצלמה, כמה בגדים ויומן לכתוב כמה אמירות יפות על החיים, טסנו למקום רחוק שבו הזמן לא חשוב, טיילנו , נשמנו אוויר נקי וטהור בעמקים ובהרים, ראינו אתרים היסטוריים שכולם כבר שכחו שקיימים, זיינו חבורה של מקומיות שלא נזכור את השם שלהן יום אחר כך, חגגנו כמו משוגעים והשתכרנו מהאושר של עצמנו, ואז חזרנו לא מגולחים ועם שיער ארוך הביתה - לארץ הזאת , שבלילות של מעבר לאופק חלמנו עליה כול לילה, על האהבה הראשונה- הרי התגעגענו, אפילו כתבו לנו שהתגעגעו אלינו, אבל אחרי חודש וחודשיים שאנחנו פה, אחרי שפירקנו את התיק, וחזרנו לחדר שלנו בשכונה הישנה, הבנו שזו אותה ארץ שעזבנו עם מלחמות ואבטלה ובכלל לא ממש חלב ודבש כמו שכתבנו ביומן שלנו, והבנו שצריך להתחיל לחיות, שהעולם לא עצר בשבילנו, שכולם מסביב פה במירוץ אחרי החיים ובתוכם ואנחנו רק היינו בהפסקה מתוך כול זה, היינו בחלום, ועכשיו שהחלום נגמר, צריך להתחיל לחיות, יום אחרי יום, בעבודה , בלימודים , בזוגיות ארוכה כזו שאוהבים את אותה בחורה גם אם לא זוכרים כבר למה, עכשיו צריך להילחם , להיאבק בציפורניים , כי אלה החיים , ובמציאות לא הכול עטוף בנייר צלופן וורוד בטעם מסטיק, וכול הדיון הזה של אם לפרק את הפועל או להיאבק בציפורניים, זה דיון של אלה שמוכנים לחיות פה ,בישראל, במציאות הזו, ולהיאבק על האהבה שלהם ובין אלה שהתאהבו בטיול בנדודים ובבחורה הברזילאית שהם לא זוכרים את שמה או איך היא נראית בבוקר שאחרי..