עברנו את הגבול. נקודה.
שנאת מכבי וביט"ר הפכה לעיקר. "לא תשברו אותנו" הפך להימנון. שמעון מזרחי וערן זהבי יותר משמעותיים לנו מרמי כהן וגילי ורמוט.
נהיינו איכסה, פשוט כך.
כל אוהדי הקבוצות האחרות (ובעצם כולם חוץ מאיתנו) קוראים לנו צדקנים וצבועים - בצדק, כי אם בעבר דבקנו בעקרונות חיוביים של אהבה ונאמנות ללא גבולות לקבוצה, שיוויון וסובלנות, ספורטיביות ונתינה לקהילה, הרי שהיום העקרונות הבולטים הם שנאה לכולם (כולל לחלקים גדולים מהקהל שלנו), התבדלות אובססיבית ואלימות מילולית ופיזית.
לראשונה בחיי כאוהד הפועל קשה לי לעמוד מול כולם בגאווה ולומר "אנחנו הפועל, מה אתם?".
הנסיבות של השנים האחרונות קשות - בעלים והנהלות ששמים עלינו זין, חוסר הצלחה ספורטיבית, היעדר גב כלכלי, וברור שבתקופות כאלה כל החרא צף.
ועדיין הקיצוניים שביננו צריכים לנשוך את השפתיים ולמשוך את הקהל והמועדון למעלה, ולא לדרדר אותנו לתהום. ושלא שיהיה ספק - אנחנו בדרך הבטוחה לתהום עמוקה שלא ניצא ממנה שנים (במקרה הטוב), כי הפכנו למועדון מוקצה שאף אחד לא רוצה להתקרב אליו, לא כל שכן להשקיע בו. ואנחנו גם מאבדים חלקים גדולים מהקהל, גם הקהל הוותיק וגם קהלים חדשים.
אני מאוד מקווה שאולטראס הפועל עושים חשבון נפש, כי שם מוקד הבעיה, ושם גם נמצא הפתרון. בכוחם לקחת אותנו למעלה. יותר מזה -
באחריותם לקחת אותנו חזרה למעלה.
רק הפועל.