ציטוט:
אז קראתי הערב בכיכר הבימה עדות חייל מ"עופרת יצוקה" 2009.
גם הפעם (כמו לפני כחודש) קיבלתי טקסט לא נורא מקומם, לא נורא אכזרי, לא משהו. בנאלי באטימותו. כמו העדות שהיתה לפניו, וכמו העדות שבאה אחריו, וכמו העדות הבאה, והלב הולך וכבד, הולך ומתכווץ אל מול המסה הקריטית ואת רוצה לצרוח.
ואז עולה חייל מילואים (משוברים שתיקה) והוא לא קורא. הוא מספר.
סיפור בנאלי על שופל שעקר שורה אחר שורה של עצי זית עתיקים, ועליו, על חייל בן ההתיישבות העובדת שיודע את הערך והמשמעות של עקירת כל עץ כזה, שהוא לא סתם עץ זית, אלא עץ זית עתיק. ואיך כל המטע נעקר, ואיך, בעודו עומד בשמירה מגיעים שלושה: זקן (כנראה הסבא) גבר (שהוא כנראה הבן) וילד קטן שרץ בין שניהם. והם הולכים ומתקרבים אל החורבן החרוש בו היה המטע שלהם, והמבט בעיניים של הזקן שנופל על הרצפה ומטיח את ראשו בחול ואז מרים אליו את הפנים הרטובות מדמעות, והוא, החייל, בן ההתיישבות העובדת, צועק את מה שהוא מכיר ויודע להגיד לערבים - רוח מן הון...
ומהצד זעקות אימים. צרחות מטורפות "מוות לערבים" ושלל הרפורטואר הציוני הזקוף. רמקולים, צלילי שרשרות ונהמת מנועים שגוברים מדי פעם על קולו של קורא העדויות התורן.
בן גביר וחבורת החוליגנים שלו משתוללים במיטב כוחותיהם, מחובקים בדגלי האומה ובאגרופים מונפים. המשטרה חוצצת בינינו.
אנחנו, קוראי העדויות נמצאים בסוג של מכלאה קטנה מוקפת מחסומי משטרה ליד הבימה המאולתרת, והם שם - בצד השני. ופעם בכמה זמן מצליחים שניים שלושה לחדור את קהל המאות שמקיף את הבמה בדממה, ולצווח בכל כוחם עד שצעקותיהם מחרישות את קולות הקוראים.
את קולו של מי שקרא לפני כמעט ולא ניתן היה לשמוע בתוך הצעקות. ואז הם עולים לבמה. מסות כבדות משקל של צעקות צרודות ועילגות. צעירי "שוברים שתיקה" מגיעים מייד כדי להוריד אותם, ואיתם גם השוטרים שהם מאוד דרוכים ושומרים עלינו בתשומת לב ובמסירות. וככה ממשיך הערב.
כיכר הבימה. רוח קיץ קלילה. ערב יפיפה. מועקה קשה. אויר ספוג חרדה.
הבוקר כותב לי במייל חבר בפייסבוק: "אני בן 35, ואני שואל אותך: היה פעם מצב כזה בישראל? כי אני מרגיש שאנחנו קרובים מאוד לנקודת האל חזור"...
לא היה מצב כזה, אני לא זוכרת כזה. גם לא כשעמדנו מעטים ובודדים ונרדפים בימים הראשונים של מלחמת לבנון הראשונה. גם לא בהפגנה האיומה ההיא, האלימה כל כך והמפחידה בירושלים, זו שהסתיימה בגן הורדים עם רימון שהרג את אמיל גרינצוויג.
לא היה ככה מעולם. השנאה המבעבעת, ההסתה הבלתי פוסקת, השיניים הלטושות, ורידי הגרון המתוחים, כל המעצורים שנותקו והשתחררו.
ובדרך הביתה האזעקה העולה ויורדת ופרשי האפוקליפסה שמרחפים מעלינו, ואוטוטו החרב המתהפכת. גורשנו מגן עדן ולעולם כבר לא נחזור אליו, עכשיו רק קרב המאסף על שארית הפירורים מהגזל והשוד של המרחב והרכוש הציבורי, של עם שהפך לאספסוף.