פורום השדים האדומים

יש כאלה שהם לא ימניים קיצוניים, אפילו לא ימנים כלל שמאוד מתעצבנים משלט כזה,
אחד מחברי הטובים שדעותיו אפילו נוטות לשמאל ובנו משרת בצה"ל אמר לי לפני יומיים שאם הוא היה נקלע בטעות לכזו הפגנה, והיה רואה שלט שמשווה את בנו למחבל בחמאס, סביר להניח שאת אותו הלילה הוא היה מבלה במעצר ואותו נושא שלט בבית חולים..........

תתפלאו, לא רק מי שבימין הקיצוני לא ממש מסכים עם הלשטים האלה, בטח שבלב תל אביב ובאמצע המלחמה

אירועי הפרקים הקודמים:

בעקבות מה שפידל כתב, ברגקאמפ אמר:


לגבי השאלה אם ישנה בעיה עם אמירה כזו, התייחסתי מקודם, ודעותינו שונות לגבי זה.
בכל מקרה הפוסט של התמונה עם השלט מתייחס לשאלה מי בדיון הזה הוא הדמגוג מי הוא השקרן ומי סתם נשבר לו הזין מהמצב.. ולא אם השלט בסדר או לא.

וההשוואה היחידה ,שאני, ערכתי היא באמירה שאין מה להשוות בין המעשים וכמובן שלדעתי האלימות של העלק "אריות" היא חמורה מכוערת והרסנית פי כמה מההתבטאויות והשלטים של הפגנת השמאל הרדיקלי מנגד.

יקירי, כולם אומרים לך שרוב הקריאות והשלטים לא היו ברוח "צה"ל הוא ארגון טרור".
אתה מביא שלט אחד בנוסח הזה, ומשום מה חושב שהוכחת איזו נקודה.
שים לב שאין סתירה בין הטענה "רוב השלטים (נגיד 95 מתוך 100) לא היו מעצבנים" לבין הטענה "אבל היה שלט מעצבן אחד והנה תמונה".
אדרבא, אם היו מאה שלטים כאלה כנראה שהיינו רואים תמונה של מאה שלטים, אבל גם מי שחיפש הצליח למצוא רק אחד.

כמו שהטייס שסירב להטיל פצצה על אזרחים הוא היוצא מהכלל שמעיד על הכלל (כלומר על כל הטייסים שלא סירבו באותו מצב), כך השלט הזה מעיד כאלף עדים על כך שרובם של השלטים לא היו דומים לו.

הדמגוגיה פה היא שלך ושל פידל, שנדבקים על איזה שלט שמצאתם אחרי חפירות בפייסבוק ועל ססמאות שאתם "משוכנעים" שהושמעו (כנראה בגלל שאתם שטופים בדעות קדומות).

לגבי ההיכרות שלך עם הטייסים: לא הבנתי כלום. אתה טוען שאתה מכיר אותם ושהם לא הטילו פצצות על אזרחים או מה?

כבר היה?

בצל, הכתבלבים של מכבי כבר עשו אייטם על הגרפיטי הזה.

מה היה היום?

מה היה היום?

באסה. באסה לאללה.
באנו להפגין תמיכה ואמון בחיילי צה"ל,
ונשארנו עם בבוני "מוות לערבים".
משטרת ישראל החליטה שדגל ישראל הוא פרובוקציה אלימה בהפגנת שמאל, ועל כן חילקה את הקהל לשניים:
נושאי דגל - ושמאל. כאילו שדגל ישראל הוא דגל הימין.
חברי הטוב והאמיץ Kobi Shem Tov (איש שמאל, אבל אף אחד לא מושלם) הלך נגד הזרם כהרגלו - לקח ממני את הדגל ונכנס איתו לחלק של השמאל. בכל כמה רגעים נעצר על ידי אנשי משטרה שהורו לו להתפנות לחלק ה"ימני".
כשהסביר שהוא איש שמאל, התבלבלו. עד שלב מסוים זה עבד, מתישהו גם אליו זה הגיע והוא התבקש - שמאלני או לא - לעבור לחלק ה"ימני".
הלכנו יחד. היו עוד חברים טובים.
ואז הגיעו המרזלים. אותה חבורה מגעילה שבא לך להקיא מהשנאה הנוטפת מהם, ולצידה אותה חבורה שממנה יצאו הטינופות שהחליטו לחטוף נער ערבי לתוך מכונית, לחנוק אותו עד שכאבו להם הידיים, לדפוק לו בראש עם לום ולשרוף אותו חי, עד שמת. זו אותה חבורת "מוות לערבים" הבזויה שלעולם לא יהא חלקי עימם. לעולם.
אז הלכנו. ועכשיו הם נשארו שם לבד. "נציגי הימין". עם הצעקות המטורפות שלהם, עם תחושת העדריות המפחידה.
עד שלא נצא אנחנו - הרוב - ונצא להפגנות האלה, זה מה שיישאר. זה יהיה הפרצוף שלנו - הימין - ברחוב. תודה לחבריי שבאו והביאו חברים. היינו היום מעטים מול הרבה הרבה טירוף, הרבה שנאה, הרבה היסטריה.
באסה.

"הרוצחים לטיס" זה מאוד לגיטימי.

הרוצחים לטייס זה שלט דוחה ואני מקווה שימות במהרה מי שהניף את השלט הזה.

מה היה גזעני במה שאמרתי?

אז קראתי הערב בכיכר הבימה עדות חייל מ"עופרת יצוקה" 2009.

גם הפעם (כמו לפני כחודש) קיבלתי טקסט לא נורא מקומם, לא נורא אכזרי, לא משהו. בנאלי באטימותו. כמו העדות שהיתה לפניו, וכמו העדות שבאה אחריו, וכמו העדות הבאה, והלב הולך וכבד, הולך ומתכווץ אל מול המסה הקריטית ואת רוצה לצרוח.
ואז עולה חייל מילואים (משוברים שתיקה) והוא לא קורא. הוא מספר.
סיפור בנאלי על שופל שעקר שורה אחר שורה של עצי זית עתיקים, ועליו, על חייל בן ההתיישבות העובדת שיודע את הערך והמשמעות של עקירת כל עץ כזה, שהוא לא סתם עץ זית, אלא עץ זית עתיק. ואיך כל המטע נעקר, ואיך, בעודו עומד בשמירה מגיעים שלושה: זקן (כנראה הסבא) גבר (שהוא כנראה הבן) וילד קטן שרץ בין שניהם. והם הולכים ומתקרבים אל החורבן החרוש בו היה המטע שלהם, והמבט בעיניים של הזקן שנופל על הרצפה ומטיח את ראשו בחול ואז מרים אליו את הפנים הרטובות מדמעות, והוא, החייל, בן ההתיישבות העובדת, צועק את מה שהוא מכיר ויודע להגיד לערבים - רוח מן הון...

ומהצד זעקות אימים. צרחות מטורפות "מוות לערבים" ושלל הרפורטואר הציוני הזקוף. רמקולים, צלילי שרשרות ונהמת מנועים שגוברים מדי פעם על קולו של קורא העדויות התורן.
בן גביר וחבורת החוליגנים שלו משתוללים במיטב כוחותיהם, מחובקים בדגלי האומה ובאגרופים מונפים. המשטרה חוצצת בינינו.
אנחנו, קוראי העדויות נמצאים בסוג של מכלאה קטנה מוקפת מחסומי משטרה ליד הבימה המאולתרת, והם שם - בצד השני. ופעם בכמה זמן מצליחים שניים שלושה לחדור את קהל המאות שמקיף את הבמה בדממה, ולצווח בכל כוחם עד שצעקותיהם מחרישות את קולות הקוראים.

את קולו של מי שקרא לפני כמעט ולא ניתן היה לשמוע בתוך הצעקות. ואז הם עולים לבמה. מסות כבדות משקל של צעקות צרודות ועילגות. צעירי "שוברים שתיקה" מגיעים מייד כדי להוריד אותם, ואיתם גם השוטרים שהם מאוד דרוכים ושומרים עלינו בתשומת לב ובמסירות. וככה ממשיך הערב.

כיכר הבימה. רוח קיץ קלילה. ערב יפיפה. מועקה קשה. אויר ספוג חרדה.
הבוקר כותב לי במייל חבר בפייסבוק: "אני בן 35, ואני שואל אותך: היה פעם מצב כזה בישראל? כי אני מרגיש שאנחנו קרובים מאוד לנקודת האל חזור"...
לא היה מצב כזה, אני לא זוכרת כזה. גם לא כשעמדנו מעטים ובודדים ונרדפים בימים הראשונים של מלחמת לבנון הראשונה. גם לא בהפגנה האיומה ההיא, האלימה כל כך והמפחידה בירושלים, זו שהסתיימה בגן הורדים עם רימון שהרג את אמיל גרינצוויג.
לא היה ככה מעולם. השנאה המבעבעת, ההסתה הבלתי פוסקת, השיניים הלטושות, ורידי הגרון המתוחים, כל המעצורים שנותקו והשתחררו.

ובדרך הביתה האזעקה העולה ויורדת ופרשי האפוקליפסה שמרחפים מעלינו, ואוטוטו החרב המתהפכת. גורשנו מגן עדן ולעולם כבר לא נחזור אליו, עכשיו רק קרב המאסף על שארית הפירורים מהגזל והשוד של המרחב והרכוש הציבורי, של עם שהפך לאספסוף.

מתנשא.

מי הוא בכלל שיקרא רוצח לטייסים?
איך אפשר להגיד מילה כל כך רעה על בן אדם שמגן על המדינה, כל בן אדם חף מפשע שמת בעזה זה נטו החמאס אשם.
אולי הגזמתי באיחול מוות, אבל הוא זבל של בן אדם אם הוא מעביר ככה ביקורת על הצבא.

מי הוא בכלל שיקרא רוצח לטייסים?
איך אפשר להגיד מילה כל כך רעה על בן אדם שמגן על המדינה.