למרות שגם אני הועפתי מהפורום השני
, אני דואג להביא לכאן כתבה שפורסמה הבוקר בעיתון סופהשבוע:
"לפני החוק עומד שומר סף. אל השומר הזה בא בן כפר ומבקש רשות להכנס אל החוק. אבל שומר הסף אומר שעכשיו אין הוא יכול להרשות לו להיכנס. האיש חושב רגע ושואל אם יורשה לו להיכנס אחר כך. "אולי", אומר השומר, "אבל עכשיו לא"...קשיים כאלה לא צפה בן הכפר: החוק הרי חייב להיות פתוח לפני כל ובכל עת, הוא אומר בליבו, אבל עכשיו, כשהוא בוחן ביתר עיון את שומר הסף במעיל הפרווה שלו, את אפו המחודד והגדול, את זקנו הטאטרי השחור, הארוך והקלוש, הוא מחליט בכל זאת שמוטב לו לחכות עד שירשה לו להיכנס". (פרנץ קפקא, "לפני החוק").
סיפור קפקאי הוא תיאור מצב של עמידה חסרת אונים מול מערכת בירוקרטית אטומה, אבל אפילו פרנץ קפקא לא תיאר לעצמו כאשר כתב את הקטע שלמעלה לפני כמאה שנה, כי אסף איל יצליח לשחזר את הסיפור הזה כמעט אחד לאחד, בליווי מוטיבים מעולמנו הצר, שרק מעצימים את הדמיון. אלא שהסיפור של אסף אייל הוא מציאותי להחריד – הרבה פחות הוליוודי מהסיפור של ויקטור נבורסקי ב'טרמינל' של ספילברג- והוא רחוק מסיום.
ה-2 באוקטובר 2012 היה יום קצת סגרירי במפגש הגבולות בין קוויבק לניו יורק, בין קנדה לארצות הברית, במקום שבו כביש 15 הקנדי נעצר בתחנת הגבול של צ'אמפליין – סט.ברנאר דה לאקול - או בשמה הקודם, הקודר והידוע: תחנת הגבול של בלקפול - וממשיך ממנה בכביש 87 האמריקני לאלבני ומשם לעיר ניו יורק.
אסף איל הוא ישראלי בן 36, שהחליט באוגוסט אשתקד לנטוש את חייו בישראל, עבודה עם נוער בסיכון, ולהגר בעקבות אהבתו לדנה אגמון, ישראלית אזרחית ארה"ב. השניים הכירו זה את זו באותה שכונה במערב הישן בראשון לציון, והאינטרנט חיבר אותם מחדש. העובדה כי על פי חוקי ארה"ב, היא זו שמשלמת לבעלה לשעבר מזונות, חייבה אותה בביסוס חייה כעובדת בכירה בבית השקעות בוול סטריט. הולדת בנם המשותף כבר שלח את המשפחה חזרה לארצות הברית. הפעם לצמיתות. "הסכמתי לוותר על הכל", סיפר השבוע.
ב-5 באוגוסט נחתה המשפחה המאושרת, דנה אגמון וילדיה סופי, מקס וניקו – כולם אזרחי ארצות הברית כחוק – והבעל אסף, עדיין אזרח ישראלי. פקיד ההגירה שאל את איל למטרת ביקורו וזה לא היסס לומר: "באתי לגור פה עם המשפחה שלי". פקיד ההגירה הביט במשפחה, חתם על הדרכון והודיע לאיל: "יש לך חצי שנה לסדר את הניירות". איל היה בטוח שהכל בסדר: "אמרתי את האמת. יכולתי גם לומר שאני מטייל".
גם אם הינך נשוי לאזרח אמריקני, תהליך קבלת האזרחות אורך שלוש שנים. גרין קארד מקבלים מייד, בהליך שמחייב אותך על פי ההמלצות כמה חודשי המתנה ואז בן או בת זוגך מגישים את הבקשה עבורך. עד אז, אומרת ההמלצה, לא לזוז. אם הגשת את הטפסים, לא תוכל לצאת מגבולות ארצות הברית ולחזור בחזרה. איל לא הגיש עדיין טפסים.
בני המשפחה בחרו דירה ברוזוולט איילנד, אי צר וארוך על האיסט ריבר, בין קווינס למנהטן, מקום בו התגורר איל בילדותו, כבן לסגן אלוף בחיל האוויר שעשה בשליחות בניו יורק. איל החליט בינתיים להתנדב עם נוער בסיכון, השתתף במפגש אחד מתוך שלושה.
לאחר פחות מחודשיים הגיעו הוריה של דנה לביקור. אביה הוא תא"ל (במיל.) דוד אגמון, לשעבר קצין חיל רגלים ראשי, מפקד היק"ל ומנהל לשכת ראש הממשלה בתקופת כהונתו הראשונה של בנימין נתניהו. המשפחה המורחבת, סבא וסבתא, שלוש נכדים ובני הזוג איל-אגמון, החליטו לשכור ואן ולנסוע ליומיים למונטריאול, מרחק שבע שעות נסיעה. הבחירה במכונית ולא בטיסה בת שעה, התבררה כקריטית.
אי אפשר לפספס ממרחק את הבלקפול בורדר קרוסינג. בלב איזור מיוער מתנוסס לו שלט ענק: "ארצות הברית של אמריקה". 8 מעברונים, 8 אשנבים ולידם מבנה אפור בן קומה אחת. לשם הופנתה המשפחה בהגעתה למעבר הגבול ביום שלישי ההוא, בשעות אחר הצהריים המתקדמות. "לא חשבתי לרגע שיש פה משהו לא בסדר", שיחזר איל.
בתחנת הגבול היו שלושה פקידים במשמרת: אישה, אפרו אמריקאי מבוגר וס.ש, מהגר מהפזורה הארית עם מבטא פרוסי כבד, אדם בן 38 תושב מסצ'וסטס, גבה קומה ובהיר שיער שבשעות הפנאי שלו הוא ניצב, ספק שחקן. הוא כבר השתתף בתפקידים זעירים בשישה סרטים וסדרות טלוויזיה, בין השאר לצידם של מתיו מקונוהי וג'ניפר גארנר בלטינית ראשי התיבות של שמו יוצרים קונוטציה מצמררת – S.S.
איל היה הראשון שניגש אליו והושיט את מסמכיו. ס.ש שאל אותו היכן הוא גר ואיל, כמו בשדה התעופה חודשיים קודם לכן, ענה בשיא הטבעיות: "ניו יורק". בדיעבד, התברר שזו הייתה טעות. "אם הייתי אומר משפט אחר, כל זה לא היה קורה. הייתי צריך להגיד שאני רק מטייל, אבל לא חשבתי להגיד משהו אחר כי הייתי בטוח שהכל בסדר".
ש. התעקש: "מה זאת אומרת אתה גר בניו יורק ויש לך ויזת תייר?" וכשאיל הסביר לו, השתנתה התמונה. "אתה משקר", הטיח בו ש., "אולי אתה סובל מפיגור שכלי".
תוך שתי דקות הידרדר המצב.
איל הוא קר רוח. יש לו רעמת שיער שאסופה בקוקיה, זקן דק, מראה בהחלט מצודד. הוא היה המום. כמה מטרים משם המשפחה, מתקשה לאבחן בשלב הזה את הדרמה המתחוללת, והוא עצמו, אחראי למשפחתו, מסרב להסלים את ההתרחשות. השתיקה שלו הרגיזה את ש. עוד יותר, והוא קרא לו לחדר צדדי.
חדר קטן, נראה כמו חדר חקירות, בפתחו שומר מצוייד באלה. מאיל נלקחו טביעות אצבע והוא צולם. ש. החל בחקירה. הוא ניסה להוכיח כי נישואיו של איל לאגמון הם פיקטיביים. כשאיל ענה שהוא מכיר את אגמון מגיל 8, גיחך ש.: "ספר את הסיפורים האלה לאנשים אחרים". איל דיבר ישראלית, דיבור בליווי תנועות ידיים. "אם לא תפסיק לדבר עם הידיים, הוא ירביץ לך", אמר לו ש. כשהוא רומז על שומר הסף. כשהתבונן לתוך עיניו של ש., הורה לו הפקיד להשפיל את עיניו.
איל המשיך לדבוק באמת לכל אורך החקירה, ואז עבר ש. לשאול אותו על שירותו הצבאי. איל ענה כי שירת בצנחנים. "אני מבין שהיית מעורב בפשעים נגד האנושות", הטיח בו פקיד ההגירה.
- נקודת שבירה?
"עמד לי על קצה הלשון לדבר על הפשעים נגד האנושות שעושה ארצות הברית, אבל עצרתי את עצמי כי לא רציתי להתעסק איתו. רציתי ללכת". ש. ריכך את עמדתו: "אני לא יודע אם הרגת, אבל אין לי ספק כי עינית עצירים". איל היה בהלם: "ברגע הזה הבנתי שאני לא אכנס חזרה לארצות הברית".
- לא דיגדג לך לסנוט בו בחזרה?
"ברגע שאתה עושה משהו נגד פקיד הגירה, אתה נכנס לבית סוהר. ויש לי שם ילדים קטנים במשרדים. כל מה שאני רוצה באותו רגע זה לחזור לדירתי בניו יורק. מאותו רגע בו הואשמתי בפשעי מלחמה, לא רציתי להסתבך איתו, ופשוט עניתי ב'כן' ו'לא'".
שלוש שעות נמשכה הסאגה. ש. יצא ובא, חזר עם טפסים ממפקד התחנה, בדק כל דבר. הילדים כבר היו עייפים, ועבור דנה אגמון התנפצה תדמית שנבנתה אצלה ב-11 שנות חייה כאזרחית אמריקנית. איל עצר אותה מלהתפרץ לעברו של ש. מי שלא התאפק היה דוד אגמון שהציג בפני ש. את תעודת הגנרל בדימוס שלו והציע לו לעצור אותו על פשעי מלחמה. ש. הודיע לאיל: "אתה לא נכנס. אתה נוסע חזרה לקנדה. היתר ממשיכים לניו יורק". איל ניגש למפקד התחנה שאמר לו כי לא יערער על סמכותו של ש וכי עדיף לאיל להשיג ויזת הגירה. ויזה כזו מושגת רק לאחר שמונה עד עשרה חודשים וכדי לקבל אותה, אתה חייב להגיש אותה מארצות הברית ולא ממדינה אחרת. מפקד התחנה גם אמר לאיל כי לא סימן דבר בדרכון. "אני לא יודע אם הוא לא רמז לי לנסות ולהיכנס ממקום אחר", שיחזר איל השבוע.
המשפחה עזבה את התחנה בצ'אמפליין ושבה למונטריאול. בקונסוליה האמריקנית במונטריאול היו המומים "אבל נאמר לנו כי אין אדם שיוכל לערער על סמכויותיה של רשות ההגירה, אפילו לא הנשיא אובמה".
סצינת הפרידה הייתה קשה, בעיקר מבכורתה של אגמון, סופי, שנקשרה לאביה החורג. "ידעתי שלא אראה אותם לפחות חצי שנה. יום קודם היינו כולם יחד, ופתאום אנחנו נפרדים לפרק זמן לא ידוע, בגלל משהו שאין לנו מושג איך הוא קרה".
איל מצא את עצמו למחרת משרך דרכו ברחובות ראשון לציון ההבילה, עם בגדים שצרר ליומיים הקרירה, ללא דירה, ללא רכב, ללא עבודה, עם עתיד לא ברור ותינוק בן שנה שהגיע למחרת לארץ.
- אתה אוהד מאוד פעיל של הפועל ת"א. חבר של תנועות שמאל ברחבי אירופה, גם גרמניות. זה שינה את הדעות שלך?
"אני מסתכל על ש. כאדם בודד. אני מוכרח להודות שמבטא גרמני פלוס התנהגות רעה יצרה אצלי רושם של נאצי".
איל חי כרגע בתנאים הזויים. הוא ישן בבית אימו, יוצא בבוקר לעבודה במאפיה כנהג משאית, לוקח את ניקו מהגן וכן הלאה. כשהגיע ארצה פנה מיידית לשגרירות ארה"ב בתל אביב וקיבל תשובה מכאנית לפיה התהליך כולו יארך בין שמונה לעשרה חודשים. חמו, תא"ל דוד אגמון, שלח מכתב מפורט לשגריר דן שפירו, ולא זכה כלל לתגובה. גם מכתב לרשות ההגירה לא זכה למענה.
בפסח הגיעה אגמון לביקור יחד עם ילדיה. המשפחה התאחדה לשבועיים וחצי מאושרים. אגמון לא זכתה לראות את בנם המשותף, ניקו, בצעדיו הראשונים. הלילה שאחרי נסיעתם חזרה, היה לאיל קשה. "זה היה הערב הראשון שלי לבד. היה בית מלא חיים ופתאום הכל נעלם בערב אחד. זה חזר והכה בי. לך תדע מתי אראה אותם שוב. החלטתי שדי, שאני לא יכול להיות תלוי כל הזמן בעורכי דין. החלטתי להלחם בזה".
איל חיבר סטטוס בפייסבוק והסיפור צבר תאוצה. למחרת כבר זכה לטלפון מהקונסוליה האמריקנית בישראל. הצעות מכל העולם זרמו אליו. אמהות הציעו לו שירותי בייבי סיטר, עורכי דין פרשו את משנתם. היה אף אדם שהציע לו את דרכונו האמריקני כדי שייכנס באמצעותו דרך מכסיקו. ההודעה הכי מרגשת הייתה דווקא מארגון 'לה פמיליה' המזוהה עם אוהדי בית"ר ירושלים. "שמע אסף", נכתב שם, "אמנם אני בית"ר ואתה הפועל, אני ימין ואתה שמאל, קצוות שונים, דעות סותרות, אבל בשם כל הארגון שלנו מקווים ומתפללים שיהיו בשורות טובות והמשפחה שלך תתאחד".
התהודה מתחילה לעשות את שלה. איל מפנטז כי בקיץ יוכל להתאחד עם משפחתו ועדיין לא מבין איך נקלע לסיפור קפקאי שכזה. בתחנת בלקפול, כשהעלטה כבר עטפה את הכל, הוא לא שכח לגשת לש. ולומר לו: "אני אחזור לפה ואגיע אליך ואתה תיענש על מה שעשית". מאז הוא אוסף עליו כל פרט.
- מפחיד.
"ממש לא. אני לא נוהג באלימות ולא אנהג כלפיו באלימות. יש דרכים אחרות. חוץ מזה, למה זה בכלל הגיע לי, כי אמרתי את האמת?"
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש
, ובכל מקרה זה בעבר וביג דיל, העיף אותי מפורום מעפן בכל מקרה. גרזן והבת של גרזן ואחות של גרזן או מה שזה לא היה.
זה פחות. והעיפו אותי מפה הרבה פעמים, ולא התאבדתי עדין.
