ציטוט:
שלום.
אני כותב את הדברים האלה כשדמעות של עצב וכעס חונקות את הגרון.
כאשר כל הערוצים הרשמיים חסומים, ואף אחד לא עוזר, החלטתי לכתוב כאן, בתקווה שהדברים יגיעו למיש...הי או מישהו שיכולים לסייע לנו, בזכות כך שסכימו לשתף את מה שאני כותב.
לפני שבעה חודשים, פקיד הגירה אמריקאי כינה אותי "פושע מלחמה", והחליט לקרוע משפחה לגזרים.
הוא לקח מאמא תינוק, לקח מאבא שני ילדים קטנים. הוא לקח את אהובתי ממני ואותי ממנה.
היום בבוקר שוב חזרתי להיות אב חד הורי לתינוק בן שנה וכמה חודשים. אהובתי ושני ילדינו הגדולים חזרו לניו יורק בלעדינו.
אני אסף, בן 36. בעשר השנים האחרונות עבדתי עם נוער בסיכון בשכונות מהבעייתיות ביותר בישראל. השקעתי והקדשתי את מיטב זמני ומרצי למען אלה שהיו זקוקים לכך. מעולם לא עברתי על החוק. אף פעם לא סטיתי מדרך חיובית של עשייה ותרומה לקהילה. יכולים להעיד על כך רבים.
שירתתי בצבא כלוחם בצנחנים, עשיתי מילואים, עבדתי קשה לפרנסתי כמדריך חבורות רחוב, סיימתי לימודים, הקמתי משפחה, היום יש לי שלושה ילדים. מעולם לא הייתי לנטל על אף אחד.
היום, אני גר אצל אמא שלי, עובד כנהג משאית ומגדל לבדי את ניקולאס בני הקטן.
אני מביא אותו לגן בכל בוקר בשעה שבע, רץ מהר לחניון המשאיות, מתחיל יום עבודה קשה שמסתיים בשעה שלוש ומיד בסיומו, ממהר לגן בשביל לאסוף את ניקו ולטפל בו עד שהוא נרדם, ואז, עייף מאד, מנסה להנות משעת חסד קצרה של שקט ונרדם בעצמי.
וככה כל יום. חודשים ארוכים.
איך כל זה קרה?
באוגוסט 2012 עברנו לגור בניו יורק.
דנה, בת זוגי, היא אזרחית אמריקאית. גם שני ילדיה (סופי ומקס) מנישואין קודמים הם אזרחים אמריקאיים. גם הבן המשותף שלנו ניקולאס, הוא אזרח אמריקאי.
לי יש אזרחות ישראלית.
התחלנו לבנות את חיינו המשפחתיים יחד. אני, דנה, והילדים. בני אדם שרוצים לקיים מסגרת משפחתית נורמאלית וטובה.
לא עשיתי שום דבר המנוגד לחוק. לא עבדתי בצורה לא חוקית, לא היגרתי בצורה לא חוקית. עשיתי הכל כפי שנתבקשתי לעשות בכל עניין המעבר לארץ חדשה.
חודשיים אחרי שעברנו, ההורים של דנה הגיעו לביקור, ונסענו כולנו יחד לקנדה, לטיול משפחתי.
כשחזרנו מקנדה לארצות הברית, נעצרתי בגבול. פגשתי פקיד הגירה שהחליט להתעלל במשפחה ישראלית.
שעתיים של חקירה שכללו איומים במכות, שאלות מעליבות ויחס מזלזל, והשיא - כשעניתי על אופי שירותי הצבאי בצבא הישראלי, הוא כינה אותי פושע מלחמה, וטען שעיניתי פלשתינאים כחייל בצבא הישראלי.
פקיד ההגירה דרש ממני לחזור לקנדה, והציע למשפחה שלי לנסוע בלעדיי לניו יורק.
שלושה ילדים קטנים בוכים שלא מבינים למה אבא לא יכול להמשיך איתם, בת זוג המומה, סבא וסבתא עייפים ועצובים.
חזרנו כולנו לקנדה.
ביום שלמחרת חזרתי לישראל. ניקולאס ואני כאן כבר שבעה חודשים. מתמודדים עם מצב קשה מאד, וכל זה בגלל איש אחד קטן שהחליט לפרק משפחה.
בשבעת החודשים האחרונים דנה פספספה את ניקולאס עושה את צעדיו הראשונים.
אני החמצתי את השן הראשונה שנשרה לסופי. מקס התחיל לדבר קצת עברית ולא הייתי שם בשביל לדבר איתו ולחזק אותו.
אמא מנסה להזכיר לתינוק שלה מי היא באמצעות סקייפ.
אבא מספר סיפור לפני השינה מול מסך מחשב לשני ילדים קטנים.
לפעמים, ארוחות הערב המשפחתיות נעשות מול מסכי מחשב כשניקולאס מנסה לגעת באמו ובשני אחיו ולא מבין למה הוא לא מצליח להגיע אליהם.
אם אתם רוצים לעזור לנו, בבקשה שתפו את הסיפור הזה כדי שנוכל להתאחד כמה שיותר מהר.
המצב בלתי נסבל, כל יום בנפרד הוא פספוס שקשה להעריך עד כמה גדול הוא.
תודה רבה על העזרה שלכם.
שתפו את הסיפור בפייסבוק ובקשו מחברים לעשות ככה גם כן.
