ציטוט:
שמי גור בר, אני בן 28, מורה בתיכון ציבורי בת"א, שוכר דירה עם בת זוג נפלאה, עשיתי צבא בקרבי ואני עדיין עושה מילואים מדי שנה כולל במבצע "עמוד ענן" אליו נקראתי בערב יום שישי בצו 8. וכן, אני עני. בתלוש המשכורת האחרון שקיבלתי הצטופפו להם ביחד קצת פחות מ2400 שקלים. אני לא מתבייש בסכום הזה. רבים צריכים להתבייש בכך שמורה בישראל המלמד ב3/4 משרה, תשע כיתות, כ350 תלמידים בשבוע, חי חיי עוני. אני עצמי לא צריך להתבייש בכך. אני אדם חרוץ העובד לפרנסתו.
ואני חרוץ. אם המספר 350 ילדים נשמע לכם כמו עבודה קלה חשבו על זה – 3 מערכי שיעור שונים מדי שבוע (1 בתנ"ך, 2 במורשת ישראל), 9 ישיבות פדגוגיות (7 מתוכן בשבוע שעבר), ישיבות "אחרות" (רק השבוע ישבתי בעוד ארבע שעות של ישיבות), בדיקת מבחנים – עשרה לשעה, תעשו את החשבון לבד, שמירה במסדרון בית הספר בהפסקה, טלפונים מהורים בערב, שיחות עם מחנכות בכל שעות היממה.
ואחרי כל זה אני גם משתדל ללמד את הנערים והנערות שלנו דבר או שניים מתוך סקרנות, ביקורתיות, רגישות ושמחה. בכל שיעור. בכל כיתה. זה אני מול 40 נערים ונערות (באמת יש לי 40 תלמידים בכיתה. בחלק מהכיתות ישנם "רק" 38) צעירים, מבולבלים, סקרנים, חצופים, תמימים, בוחנים גבולות ושואפים לתשומת לב.
2400 שקל מספיקים רק בקושי לתשלום על שכר דירה (1,800), והוצאות הארנונה, חשמל, מים, תקשורת. ההורים עוזרים, זה ברור, מדי פעם הם נותנים קצת בשביל שהצ'ק לבעל הבית לא יחזור, כדי שאוכל להשתתף בהוצאות קניית המזון, כדי שאוכל לקחת את בת הזוג למסעדה ביום השנה שלנו.
ואנחנו חוסכים. שנינו אקדמאים, מחושבים, פשוטים בטעמנו. קונים בסופר הזול, או בשוק, בעיקר את מה שאנחנו צריכים וכרגע במבצע. לא טסים לחו"ל פעמיים בשנה, גם לא קונים בגדים חדשים כל עונה (נראה לי שהפעם האחרונה בה קניתי לעצמי בגד הייתה לפני 5 שנים), אין לנו רכב (לבת הזוג יש טוסטוס, אני נוסע בתחבורה ציבורית והולך ברגל). ובכלל, איננו מבקשים שיראו בנו מסכנים או יתרמו לנו. אנחנו רוצים לחיות ולהתפרנס בכבוד.
וכיום הפרנסה בכבוד אינה אפשרית. לא יתכן שמורה, גם אם הוא מורה צעיר שעדיין לא זכה לתוספות גמולים ותארים (עוד 3 עבודות ואני מצליח לסיים את התואר...), יקבל משכורת הדנה אותו לרעב. איזה עתיד יש לפטריוט נלהב המסור לחינוך, המורה של הילד שלכם, אם בכל חודש הוא חושש שלא יצליח לעמוד בתשלום על שכר הדירה?
החלומות שלי פשוטים. אני לא מחפש אחר עושר מופלג. אני חולם על מגורים בנגב (פריפריה), נישואים (אפשר שלא דרך הרבנות?), ילדים, המשך לימודים. אני רואה את החיים שלי בישראל אותה אני אוהב למרות שיש לי ביקורת רבה על התנהלותה. אבל כל החלומות שלי, לחיים נורמליים במדינה בה נולדתי ובשפתה אני חולם, נדמים לי כפנטזיות רחוקות. איך אדם אחראי שבקושי מכלכל את עצמו יחשוב להביא ילד? איך רווק שאינו מצליח לחסוך שקל מדי חודש יחשוב על מיסוד יחסים?
זה העולם הקטן בו אני חי וקו העוני הפרטי שלי. כמו הקו האדם של הכינרת, אשר אם חלילה ירדו המים מתחת אליו יקרה אסון, כך גם מול העיניים שלי מרצד לו מדי יום קו אדום דמיוני אשר מתחתיו נח עתיד מעורפל.
ואני מבקש מכל אחד שקרא את דברי והגיע עד לכאן – לך להצביע. לך תפעיל כוח פוליטי. תיצור קשר של תלות בינך ובין נבחרי הציבור היושבים בכנסת. גרום להם לזכור שאתה שמת אותם שם ואתה יכול להחליט שלא לבחור בהם שוב. תזכיר להם את מה שחלקם אולי שכחו – שהם צריכים לעבוד בשבילך, ודאג שהם יעשו זאת. אל תשב בבית ותוותר על זכותך להפעיל כוח פוליטי. כי אז גם הם יוותרו עליך. ועלי. ועל היקרים לך.
לך להצביע.
גור.
נ.ב.
ביבי דרעק.
שיירד כבר מהארץ, מי צריך אותו? מה הוא מתבכיין כל היום?