ביומיים האחרונים אני מסתובב עם סלע על הלב, מוזר אחרי הניצחון הראשון של הפועל במלחה מזה שנים.
אבל זה הופך מובן כשאני משחזר שוב ושוב את מה שקרה במלחה. חלקתי עם חברים קרובים ואני מרגיש שאני צריך להסביר גם פה מה הסעיר אותי.
אני אוהד כבר הרבה שנים, יותר ופחות אינטנסיבי לסירוגין. במלחה הייתי עם הפועל סל לפני 17 שנים, תלמיד פנימייה שהבריז מכיבוי אורות.
לאוסישקין הייתי מגיע בטרמפים ממגדל העמק. התאונה הראשונה שלי הייתה כשריסקתי את האוטו של אימא שלי בתאונת שרשרת בדרך חזרה מבלומפילד בעליות של חיפה.
בקיצור, הפועל מלווה אותי כל החיים, סוג של משפחה. ומרגע שהוקמה העמותה, זה רק התגבר.
אלו הסיבות שדחפו אותי להביא את הבת שלי למגרשים מגיל שנתיים וחצי, רציתי שהיא תגדל לתוך המשפחה. זה היה החלום שלי, ורציתי שיהיה גם שלה.
כמובן שאני מביא אותה בעיקר לכדורסל, אבל גם בכדורגל היינו לא מעט. רציתי שהיא תספוג את האהבה, את המשפחתיות, את הפועל.
והיום בגיל 5 היא שרה את השירים והיא מכירה את השמות, והכי אוהבת את קרטיס קלי ("יותר גבוה מאבא"), ותמיד כשהיא מתעוררת ביום למחרת היא מספרת לכל מי שמוכן לשמוע שהיה כיף.
ביום א' האחרון, בפעם הראשונה במשחק של הפועל, הרגשתי חרדה איומה מציפה אותי. חרדה משתקת וחוסר אונים למראה השוטרים שדוהרים בתוך היציע ומחלקים מהלומות לכל עבר, ולמראה האוהדים שנדחקים ודוחפים
להימלט מהם. הורדתי את יעל מהר לתנוחת ישיבה על הרצפה ליד המושב, (עד אז הייתה על הכתפיים) והצבעתי על דרך המילוט הקרובה. בפעם הראשונה ראיתי אותה מפוחדת במשחק של הפועל. לי אישית הלב דפק כמו מטורף, רעדו לי הידיים וכמו אידיוט גם דפקתי לה את השוק בכיסא.
אותו טקס חזר על עצמו כשבחורינו הטובים דהרו לכיוון מעלה היציע ללמד מישהו לקח, דוחפים את חבריהם ליציע , לא רואים בעיניים. מישהו דרך עליה בדרך למעלה.
ההמשך היה טוב, ניצחנו והעידוד היה מצוין, וכל הדרך ניסיתי לשכנע את עצמי שהכל בסדר ושבסה"כ היה שווה את זה. אבל אתם יודעים מה? זה לא.
הורים לא צריכים לפחד כשהם לוקחים/שולחים את הילדים שלהם למשחק כדורסל. אלו היו רגעים מסוייטים, מפחידים. בפעם הראשונה הבנתי שמשהו ממש רע עלול לקרות.
תמיד התנגדתי לאבוקות ולשירים מסוימים, בעיקר עקב הנזק הכלכלי והתדמיתי לעמותה. אבל זה משני, זה ממש כלום לעומת האפשרות הממשית שמישהו יפגע, וקשה.
זה מעבר לפינה. זה בקטטה הבאה, באבוקה הבאה. האחריות חברים, היא על כולנו – חברי העמותה ובראשם ההנהלה , האולטראס וכל המשפחה הזו.
משהו חייב להיעשות, אי עשייה היא מחדל. אף אחד מאתנו לא יוכל רחוץ בניקיון כפיו ביום הדין. לא האולטראס, לא העמותה ולא העומדים בראשה.
מה עושים?
לכנס, מבחינתי מחר, אסיפת עמותה ולהחליט – להקים ועד פעולה משותף עם נציגי האולטראס, לקבוע קווים אדומים ברורים וסנקציות בצדם. לאכוף בנוקשות, לכוון מצלמות שלנו (לא של המשטרה, שלנו) אל הקהל ולהקים בית דין משמעתי. אני באמת פתוח לכל הצעה, אבל צריך לפעול מהר.
אף פעם לא לקחתי את אשתי או הילדים למשחקים נגד בית"ר, בטח לא בטדי, אבל גם לא בבלומפילד. האוהדים שלנו סבבה, אבל פחדתי מהאלימות של אוהדי בית"ר, הם חיות, לא צפויים. אני מסרב לפחד מהאוהדים שלי, מהמשפחה שלי. זה לא נתפס בעיניי. זה בידיים שלנו וזו אחריות שלנו.
יאללה הפועל.
