אני לא החזקתי מניצן עד למשחק בקללה.
הפועל הגיעה למשחק נגד מכבי חיפה בשפל המדרגה. אחרי הפסד בדרבי, המהומות בסיום ועונש הרדיוס וההרחקות של סלים וידין. המחאה קפצה שלב וההרגשה היתה שמכבי חיפה, שחיברה 2 ניצחונות לפני כן, פשוט תפרק את הפועל שהיתה נראית כמו אסופה מפוחדת של שחקנים שלא יודעת איזו צרה תנחת עליה מחר ומאיפה.
זה רגע בו נמדד מאמן. גם שחקנים, ברור, אבל גם מאמן. ניצן אולי לא טקטיקן גדול כמו דרור או גוטמן, אבל הוא ללא ספק פסיכולוג. אברם גרנט לקח 4 אליפויות ועשה קריירה שלמה מלהיות פסיכולוג כי אין לו מושג בכדורגל.
ניצן השכיל לחבר את הקבוצה, לנסוך בה ביטחון ואפילו שחיפה של אשתקד היתה אחת הקבוצות הפחות טובות שלה בעשור האחרון, עדיין לבוא בהרכב חסר לקללה ולתת לחיפה 4 חתיכות אחרי מה שעברנו שבוע לפני, זה לא דבר של מה בכך. מגיע שאפו גדול לשחקנים אבל גם צריך להוריד את הכובע לפני המאמן.
באותו הרגע הבנתי שניצן אולי לא מאמן גדול, אבל יש בו משהו. תראו את איגיבור לפני ואחרי שבא ניצן ותגידו שזה אותו שחקן.
בסופו של דבר השחקנים אוהבים אותו, מתחברים אליו ואחרי כל הבלגאן אשתקד הוא הצליח לשמור על הסגנות ועל הגביע. זה המקסימום שיכול היה לעשות והוא עשה זאת. אלישע לוי ועטר לא הצליחו להבדיל.
ייאמר לזכותו שהוא גם לא ניסה להטמיע משהו, הוא הודה בזה שאין טעם במצב של הקבוצה לנסות ולשנות יותר מדי דברים. הוא ירש את מה שקשטן הותיר לו (כולל שולר שקשטן בחר) ועשה עם זה את המקסימום. העונה זו כבר תהיה הקבוצה "שלו" לטוב ולרע.
זו תהיה שנת המבחן שלו. הצלחה והוא ימשיך עוד עונה. כישלון ובעונה הבאה הוא ייאמן במורשה. גם הוא יודע את זה. אני מאחל לו בהצלחה...
