איפה היינו ואיפה אנחנו היום.
פשוט עצוב, זה לא נתפס.
השבוע שאחרי הדרבי היה השבוע הכי גרוע שלי, הרגשה של אובדן מלווה בתחושות תסכול ומרירות קשות.
עשינו עונה מטורפת ומדהימה. להגיע לדרבי כל כך מכריע ולהפסיד בו את האליפות בעונה כל כך אדירה היה יותר מדי. התמונות מאותו דרבי לא יצאו לי מהראש לעולם. אנשים שבורים ומרוסקים מתייפחים ומתאבלים. אוהדים שמרותקים לכסא ופשוט לא מאמינים שזה קורה להם. כל זה כשברקע הצהובים חוגגים וזורעים מלח על הפצעים. פשוט התפרקתי, לא הצלחתי לעצור את הדמעות. רציתי להרגיש בפעם הראשונה מה זה אליפות. שבוע בסימן "אין אליפות להפועל".
לעזאזל! לתת עונה כל כך גדולה, לנצח בחיפה והכל בשביל שמכבי ינפצו לנו את החלום בפרצוף בצורה הכי עגומה ואכזרית שיש? אם הפועל כזו, מהגדולות בהסטוריה של הכדורגל הישראלי, לא לוקחת אליפות השנה, אז מתי כן? חבל שבכלל הייתי עד לעונה כזאת, לעשות כזאת עונה ולהפסיד אליפות בצורה כזאת זה פשוט לא שווה את זה. אוי השמחה בקרית אליעזר, לאלה. למה? ייאוש.
לא האמנתי בכלל שיש לנו סיכוי.
שבוע של דיכאון. לגביע נגררתי בכוח, הניצחון הצליח להשכיח במעט את היגון, לפחות עד ה"We are the champions" שהחזיר אותי למציאות. מסביב הכריזו שוב ושוב שקבוצה ברמה הזו לא תחזור עוד. דאגלס, גילי, שכטר, אניימה יעזבו לאירופה בידיים ריקות ואנחנו נישאר עם הפספוס. לא ניתן לעיכול.
הגול של גילי נטע מעט תקווה, ההרחקה של קנדה ושיוויון של יצחקי דאגו לעקור אותה, חיפה לא מבקיעה, לירוי צעירי נוגח פנימה, התעללות לשמה, הפועל כובשת-הפועל אלופה, שכטר פנדל בן יוסף אדום, אניימה גבוה, הלב נאכל עם כפית, הזמן הולך ואוזל, הדקות נוקפות והתסריט של הדרבי חוזר, שוב חוזר הניגון, חיפה משווה, הפועל מחמיצה, הכדור ברשת, הכדור בפנים! שער האליפות של הפועל ת"א? ערן זהבי שם את זה בפנים, הפועל 2, בית"ר 1, האם אלי גוטמן והאדומים זוכים באליפות שתי דקות בתוך תוספת הזמן בטדי? ששששששששששששש רגע. קרן לחיפה. עטר מחמיץ. נגמר.
הפועל תל אביב אלופת המדינה לעונת 2009/10.
בלומפילד בהלם מוחלט, איזה הישג ענק להפועל תל אביב.
ושוב דמעות,
דמעות של אושר.
תודה לך הפועל
*מצטער על החפירה למי שבאמת קרא את זה, הרגשתי צורך לפרוק.