הארץ
"רובי דמלין כתבה מכתב לצלף הפלסטיני שהרג את בנה החייל. השבוע הגיע מכתב תשובה שהשאיר אותה המומה" בארבע בבוקר קמתי מהמיטה וניגשתי לקרוא את המכתב", מספרת רובי דמלין. "חברים פלסטינים ידעו שסוכנות הידיעות הפלסטינית 'מען' פירסמה מכתב תשובה של הצלף למכתב שכתבתי לו, אבל התקשו לספר לי על כך. לילה אחד, בשעה אחת-עשרה, הדלקתי את המחשב וראיתי מייל ששלחה לי חברה מארצות הברית, ובו סיפרה לי שיש מכתב. תאר לעצמך, אני גרה לבד, היה כבר מאוחר, לא יכולתי להתחיל להתקשר לאף אחד. הייתי בשוק. פחדתי לקרוא את המכתב. לא הצלחתי להירדם, אפילו שניסיתי".
רובי דמלין, בת 65, פעילה בפורום משפחות שכולות ישראליות ופלסטיניות, חשפה כאן לפני יום כיפור מכתב פיוס חריג שכתבה לצלף הפלסטיני שהרג את בנה דיוויד, קצין בשירות מילואים. ב-2002 התמקם ת'אאר חמאד עם רובה קרבין מיושן על גבעה מול מחסום בוואדי חרמייה, הרג שמונה חיילים ושני אזרחים ישראליים ונמלט מהמקום ללא פגע. כעבור שנתיים וחצי, באוקטובר 2004, עצר אותו כוח צה"ל שפעל בכפרו סילוואד. המידע על לכידתו וכליאתו הביא את דמלין לפנות אליו ואל בני משפחתו, בבקשה להתפייס. "זהו אחד המכתבים הקשים שאי-פעם אצטרך לכתוב", כתבה להם. "דיוויד היה בן 28, סטודנט לתואר שני בפילוסופיה של החינוך באוניברסיטת תל אביב. הוא היה חלק מתנועת השלום ולא רצה לשרת בשטחים הכבושים, היתה בו חמלה לכל האנשים והוא הבין את הסבל של הפלסטינים. הוא התייחס לסובבים אותו בכבוד. דיוויד היה חלק מתנועת הקצינים שסירבו לשרת בשטחים הכבושים ועדיין, מסיבות רבות, הוא שירת כשנקרא למילואים. אני לא יכולה לתאר לכם את הכאב שאני חשה מאז מותו. אחרי שבנכם נתפס, ביליתי לילות רבים ללא שינה במחשבה על מה לעשות, האם עלי להתעלם מכל העניין או לנסות למצוא דרך לסגירת מעגל ולפיוס. הגעתי להחלטה שאני רוצה לבחור בדרך הפיוס".
שנתיים וחצי חיכתה דמלין לתשובתו של חמאד, שהנחילה לה מיד מפח נפש. "לאחרונה הגיע אלי תוכן מכתבה של רובי דמלין, אמו של החייל דיוויד, שהוא אחד מעשרת חיילי הכיבוש שנהרגו בפעולה שבגינה נשפטתי ל-11 מאסרי עולם", כתב חמאד. "לא אוכל לפנות ישירות לאמו של החייל. לא מפני שקשה לי להעביר את תגובתי מבית הכלא, אלא מפני שידי ממאנת לכתוב בסגנון שמבטא במהותו את מדיניות הכיבוש, שמסרב להכיר ולהשלים עם זכויות בני עמנו. אני לא יכול לקיים דיאלוג עם מי שמתעקש להשוות בין הפושע לבין הקורבן ולהשוות בין הכיבוש לבין קורבנותיו. זוהי תגובתי למכתבה של הגברת רובי, בה אני מותח ביקורת על הסגנון הסרקסטי שלה כשהיא חושבת שבמלים אמוציונליות אפשר לפתור את הסכסוך הקיים זה עשרות שנים".
חמאד דחה בבוטות את היד המושטת של האם השכולה. "גברת רובי לא נימקה מה הביא את החייל דיוויד להתגייס", המשיך. "היא לא יודעת את עובדת הברזל, שבנה לא רק נטל חלק בעינוי בני עמי, אלא עמד בראש מבצעי ההרג והרצח. ממכתבה עולה כאילו היא חיה בכוכב אחר. היא שוכחת שהמנוח אבו-עמאר (יאסר ערפאת) קרא להשכין שלום לפני 35 שנה. ברצוני להזכיר לאמו של החייל דיוויד שההיסטוריה מוכיחה שעם שלא נלחם בכיבוש בכל האמצעים, לרבות בנשק, לא יוכל לקבל את זכויותיו. זה הלקח המתבקש כשמביטים בבעלי בריתכם האמריקאים שהושפלו בווייטנאם וזה הלקח מנסיגת הצבא שלכם מלבנון. עליכם להסיר את ידיכם מעל אדמתנו ומעל בני עמנו, ואם לאו, זוהי חובתנו להרוג את הרוצחים.
"הגברת רובי מודיעה שהצטרפה לארגון ההורים הפלסטינים והישראלים למען השלום, אחרי מות בנה", הוסיף חמאד. "זה ארגון של הורים שאיבדו את ילדיהם בזירת הסכסוך, כשהיא, רובי, נחושה בדעתה להשוות בין חללינו לבין הרוגיהם; כשהיא משווה בין בעלי הזכויות שנלחמים עליהן, לבין הכובשים. כפי שסירבתי לפנות ישירות לאמו של החייל, כך לא אוכל לייחל לפגוש אותה. אני לא יכול לפגוש בכובש אדמתנו על אותה אדמה. את הפעולה ביצעתי כחלק מהמאבק לחופש, צדק והקמת מדינה עצמאית, לא מתוך תאווה ואהבה לרצח. מעשי אלימות הם הכרח שכפה אותו הכיבוש ואני לא אסטה מדרך זו כל עוד הכיבוש קיים".
* * *
"יותר משנתיים וחצי חיכיתי למכתב ופתאום, אחרי הכתבה ביום כיפור, קיבלתי תשובה", אומרת דמלין בביתה בתל אביב. "אין לי ספק שהכתבה היתה קטליזטור עבורו. אני מודה שלא ציפיתי שהמכתב שלו יהיה כל כך אכזרי ופוליטי. חיפשתי משהו אישי, כי אולי רציתי שזה יהיה תהליך אישי. אבל אין שום דבר אישי במכתב התשובה שלו. זה סוג של הצהרה. זו גם אמירה, אבל בסופו של דבר המכתב שלו מלא קלישאות פוליטיות".
כעבור כמה ימים החליטה דמלין לכתוב מכתב תשובה לחמאד. "ת'אאר", פנתה אליו, "אתה כתבת שדיוויד הלך לצבא כדי להרוג, אבל האיש הצעיר הזה, שהעביר את רוב זמנו בניסיון לשנות את הדרך באמצעות חינוך, אמר: ?אם אני אלך למילואים אתייחס לכולם בכבוד וכך יעשו גם החיילים שלי'. אני חושבת שאלה לא מלים של אדם אלים. אני חושבת שאלה מלים של אדם שברור לו שאנחנו לא צריכים להיות בשטחים הכבושים. פלסטיני שפגשתי אחרי שהרגת את דיוויד, אמר לי שדיבר עם הבן שלי יום לפני כן ושהוא הצטער לשמוע שדיוויד נהרג. זה הצד האנושי של הקונפליקט. אתה אומר שהרגת עשרה חיילים ואזרחים במטרה לסיים את הקונפליקט, אתה חושב שעשית שינוי? אני חושבת שהרג של בני אדם, בשני הצדדים, רק תורם למעגל האלימות".
רק דרך כתיבה, היא אומרת, היא מצליחה לחשוב, לשים דברים בפרופורציה. "ישבתי עם עצמי ואחרי עשרים דקות סיימתי. אז הבנתי שוב שאני באמת כבר לא קורבן של האיש הזה. אם הייתי קורבן, הכתיבה שלי היתה הרבה יותר כועסת ומרירה. אבל היא לא היתה כזאת. התגובה שלי היתה עצב על כל הסיטואציה, על חוסר התקווה, על בנאדם שאחרי שהוא מקבל מכתב כזה ממני, כותב לי בחזרה באופן כזה. עצוב היה לי שהוא, או החברים שלו בכלא שאולי עזרו לו לכתוב, לא הסתכלו בכלל על הצד ההומני, שלו ושלי".
זה ברור, אבל מה הטעם במכתב נוסף? הרי כבר ראית מה יש לו להגיד.
"כמעט כולם אמרו לי את זה. אבל כשאתה רב עם מישהו, המפגש הראשון הוא הכי דרמטי. במפגש השני אתה נעשה פחות כועס. אני רוצה שהאיש הזה, שהרג את הבן שלי, יבין מה אני עושה".
אי אפשר להתעלם מזה שהוא רואה בבנך פושע וכובש.
"הוא אמר בקיצור שהבן שלי רוצח. לכן היה לי חשוב לכתוב לו שוב. ברור לי שאם הצלף הזה היה מכיר את דיוויד, הוא לא היה יכול להרוג אותו. במובן הזה, התגובה שלי היא כמעט להגן על הבן שלי. וכן, יש משהו מעליב בזה שהוא אומר שאני לא כנה, בעוד שאני יודעת עד כמה אני בודקת יום-יום אם אני מתכוונת למה שאני אומרת".
היה משהו מיוחד שהניע אותך לכתוב את המכתב השני?
"מאז שקיבלתי את המכתב שלו לא ישנתי בלילות. בוקר אחד, מאוד מאוד מוקדם, התחלתי להכין אוכל לחתולים שלי והקשבתי לרדיו. שמעתי בבי-בי-סי ראיון עם ג'ו בארי, בתו של חבר פרלמנט בריטי, ועם פטריק מגי, פעיל המחתרת האירית שהיה אחראי לפיגוע בפרלמנט בלונדון שבו נהרג אביה. הם דיברו על המפגש הראשון ביניהם ועל תהליך הפיוס שהם עוברים. זה היה כאילו לפי הזמנה, כששמעתי אותם חשבתי שאולי אני בעצם לא משוגעת כמו שכולם חושבים, והלכתי לחדר לכתוב.
"קשה לי לדמיין את ההמשך של מה שאני עושה. אני לא מצפה לשום מכתב בשבוע הבא וגם לא שאני ות'אאר ניפגש יום אחד. זה תהליך שיכול להימשך עוד 20 שנה".
מה הבן הבכור שלך אומר?
"אחרי שסיפרתי לערן שקיבלתי מכתב מהצלף, ציפיתי שהוא יגיד: ?לעזאזל אמא, תעזבי את זה'. אבל הוא אמר לי משהו מאוד יפה. הוא אמר: ?אמא, גם זו התחלה של דיאלוג
oby.bs@gmail.com
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש
ליהודים שאינם שונאי ערבים 