קרל,
נושא הצפייה הפומבית בגרמניה, הוא פועל יוצא של אליפות העולם הלפני אחרונה, שהתקיימה במדינה (2006).
מאחר ומשלב התיכנון, הבינו המארגנים שמספר המקומות באיצטדיונים הוא מזערי, לעומת הדרישה ברחוב, החליטו על הקמת "אזורי אוהדים וצפייה מאורגנת".
הכוונה היתה לתת את האפשרות, למי שלא השיג כרטיס להנות מאווירה דומה. אווירת הביחד.
אף אחד לא צפה מראש את ההצלחה של הנושא. בברלין התכנסו במשחקים של הנבחרת כ- חצי מליון ובערבים מסויימים גם 750,000 איש, לאזורי הצפייה הפומבית.
אף אחד לא יכל לצפות, שדווקא בארוע אליפות העולם 2006, הגאווה הלאומית הגרמנית תפרוץ החוצה.
צריך לאמר בכנות, שעד אותם ימים הנפת דגל גרמני לא בדיוק היתה דבר שבשגרה לאזרח הרפובליקה המאוחדת הממוצא.
הגאווה הגרמנית של אותם ימים, היא בפירוש לא זו שהמוח הישראלי או היהודי צריך לחשוש ממנו.
אני בפירוש מסכים שקיימות קבוצות באוכלוסיה הגרמנית, שתופסות על אירועים מסוג זה טרמפ.
אני לא מסכים שזה המאפיין המרכזי באותם אירועים.
יצא לי להכיר גרמנים רבים שהולכים לארועים אלו, על מנת לספוג את אווירת הביחד, לשתות בירה, לאכול נקניקייה טובה, להעביר ערב עם חברים וממש לא יותר מזה.
חלקם, כמו החברה שלצידי, לובשים את חולצת הנבחרת, מלבישים עוד אביזרים לגופם ורחוקים שנות אור מהקונוטציה הלאומנית.
בשנים האחרונות הכרתי צד אחר של גרמניה.
הכרתי גרמניה וגרמנים שלומדים את ארועי העבר, לא כמקצוע חובה בבית הספר, אלא כאיך לא לחזור על החלק האפל בהסטוריה של הרפובליקה.
מדובר על דור שני, שלישי והיום רביעי לאותם ימים נוראים, כשבמבט לאחור הם לא מתחבאים כמו עמים אחרים ביבשת ( אלו שרואים את עצמם כקורבן), אלא עוסקים בנושא באופן יומיומי.
החברה הגרמנית שאני הכרתי, מתמודדת עם העבר שלה בצורה אמיצה, שהלוואי ויום אחד גם אנחנו נוכל לעשות זאת עם סוף ימי הכיבוש (אני יודע שאין דין אותם ימים לימי הכיבוש הישראלי, אבל הצלקות של המלחמה האינסופת הזו תשאיר הרבה חללים פיזית ונפשית).
עם נחבר את הנושא משבוע שעבר, לצפייה הפומבית, נוכל להתמקד בהבדלים של למה המודל הגרמני עדיף על האנגלי.
המודל הגרמני בנוי בעיקר על הרצון להביא את הכדורגל לעם.
המודל האנגלי נבנה כצורך להביא לסילוק חלק מהצופים מהמגרשים.
צריך להבין שבמודל הגרמני הליגות המקצועניות המאורגנות, הן אחוז מזערי מהתעשייה בשטח.
הרבה מאוד גרמנים עוסקים במשחק במסגרת שכונתית, אזורית, כשהעיקר עבורם הוא המפגש עם החברים לאימון שניים במהלך השבוע + משחק רשמי.
בהרבה מאוד מקרים החבורות הללו גם נפגשות, בארועים חברתיים משותפים עם הנשים והילדים.
זה בעצם העיקר בשיטה, להביא את העיסוק בכדורגל לכל בית בגרמניה.
האוהד, האזרחים הם המוקד ולכן הם תמיד שותפים להחלטה.
באנגליה של שנות ה- 80 ותחילת ה- 90, התמודדו עם השאלה איך אנחנו מסלקים את החוליגנים מהאיצטדיונים.
השאלה לא היתה איך אנחנו גורמים לקרב את המשחק לעם, לגרום לשיפור התנאים באיצטדיונים ועדיין לראות אוהדים מכל שכבות האוכלוסיה, מאכלסים את הטריבונות.
באנגליה בנו איצטדיונים, כשאת העלות גילגלו על האוהדים.
לא סתם סילקו את יציעי העמידה מהטריבונות החדשות.
בגרמניה עד היום לא פגעו ביציעי העמידה, אותם אפשר גם למצוא באולמות הכדורסל.
באנגליה רוב האוהדים בעלי שייכות לקבוצה כזו או אחרת.
בגרמניה הכרתי לא מעט אזרחים, שהמשחק עצמו מעניין אותם ולא פיתחו לעצמם אהדה לקבוצה כזו או אחרת.
הם מסוגלים להעביר את שבת אחה"צ בצפייה במשחק מול הטלוויזיה בבית או במועדון או בפאב המקומי עם חברים, ונהנים מהביחד, מהאווירה ומהכדורגל ( ליגה ראשונה, שניה, אזורית או משחק של הנבחרת הן רק התירוץ לעוד מפגש מהנה).
העיסוק הקבוצתי גדול יותר באנגליה, מאשר בגרמניה.
אלו מהשיטות מתאימה לאזור שלנו ?
אני מאמין ששילוב, עם נטייה גדולה יותר לכיוון הגרמני.
יש אזורים שלמים בישראל שרק מהבאת המשחק לכל שכבות האוכלוסיה, מהעיסוק בספורט, אפשר יהיה לפתח סוג של אהדה לקבוצה כזו או אחרת.
הריכוזיות של הכדורגל שלנו ב-4 קבוצות גדולות ועוד כמה בינוניות, לא עושה טוב להתפתחות שלו.
איך אמר לי מישהו מחדרה:
ברמה המקומית אהדנו את הפועל חדרה והרצליה.
ברמה הארצית היתה לנו תמיד את הפועל תל אביב.
אם מישהו היה שם דגש על הגאווה המקומית, אולי החלוקה היתה יותר שיוויונית.
לסיכום:
תמשיך בכתיבה הנפלאה, שמעוררת דיונים שהופכים את הכדורגל למה שהוא באמת.
יותר מעוד משחק של 22 משוגעים אחרי כדור.
שתהיה לכולם שבת אדומה נפלאה, נעימה ו- שקטה א.ב.
