בשבוע האחרון הייתי אופטימי בקשר להתקדמות המאבק, והיה נראה שתפסנו תנופה מהר יותר ממה שצפיתי מראש. עכשיו חוזרת אלי פסימיות מסוימת, והלוואי ואתבדה.
אין עוררין על זה שהמאבק שלנו צודק. בעקבות הטור של אייל לוי במעריב (
http://www.nrg.co.il/online/3/ART2/345/ ... at=3872823) , והאמירות של טביב בימים האחרונים שמסתדרות עם ניתוח הדמות במעריב, אני מתחיל לחשוב שאולי אנחנו לא הולכים בכוון נכון עם המאבק. כלומר, ברור שאנחנו צודקים, השאלה אם אנחנו פועלים מספיק בחכמה. אולי צריך עצה של פסיכולוג בעניין, אבל לי מצטיירת דמות עם אופי ומניעים כאלה, שמצריכים התאמה של דרכי המאבק.
הנחת היסוד שלנו היא שככל שנמרר לו את החיים, למשפחתו, לחבריו, לו עצמו – כך יגבר עליו הלחץ ובסוף יהיה לו מספיק רע כדי שיעזוב. כלומר, הוא צריך להחליט לעזוב. גם אני חשבתי שזו הנחת יסוד נכונה, עכשיו אני כבר לא בטוח.
אני לא מנסה להבין מאיפה זה מגיע, אבל אני רואה כאן אדם קטן ועקשן, שהדבר הכי חשוב לו בעולם זה שלא ינצחו אותו. יותר חשוב לו ממשפחתו, יותר חשוב לו מכספו. "אם אוהדי הפועל רוצים מלחמה הם יקבלו מלחמה. אני מאמין בדרך שלי ואלך איתם עד הסוף. אף אחד לא יצליח להוציא אותי מהפועל, וככל שהם יגבירו את המחאה נגדי, זה רק יתן לי יותר כח ויותר מוטיבציה להמשיך בשלי" (מעריב). דווקא כאן אני מאמין לו.
כלומר ככל שהמאבק מחריף, וככל שהוא מצהיר את הצהרותיו – יהיה לו יותר קשה לרדת מהעץ עליו הוא מטפס. גם אם הוא כבר לו ירוויח כסף, גם אם אשתו תמרר לו את החיים, וגם אם הבת תעשה את זה, הוא לא יספור אותם, כי הוא צריך לנצח במלחמה.
לכן, כמו בחקירת משטרה, אני חושב שהיה עוזר אם היה לו את "החוקר הטוב", כי אנחנו, האוהדים, החוקר הרע. דרושים גורמים משמעותיים, שיבואו אליו, שיהיו איתו ובעדו, ויעבירו לו את המסר "אלי, אתה מוכשר, אתה איש עסקים ממולח ומכובד, יש לך אימפריה באמריקה, מה את צריך להתלכלך בביצה הזו, בו נרד מזה". מישהו שיגדיל לו את האגו, שיפחית לו את הצורך להראות שהוא ניצח.
לא יודע אם אנחנו מסוגלים להביא אליו אנשים כאלה, אני רק חושש שככל שהמאבק מחריף הצורר מקשה את עורפו, וגם ידאג ליותר נזק.
צריך לחשוב על זה.
הלוואי ואני טועה.
(אם נצליח להגיע למצב שבו הוא לא צריך להחליט לעזוב, אלא זה נכפה עליו מלמעלה - משפטית, התאחדות, משהו - אז זה מייתר את כל מה שכתבתי. הלואי, אמן).