אוגוסטוס, זיכרון סלקטיבי עובד משני הצדדים. קל לזכור שהיינו מעולים, קל לזכור שהיינו בינוניים, קשה לזכור את האמת. האמת, כמו תמיד, נמצאת באמצע. בתחילת העונה נראנו כמו פח זבל, מכמה סיבות: ליגת האלופות הייתה בראש של השחקנים, כשדאגלס נראה כמו בלם מירוחם בליגה ונצץ באלופות. השיא בתבוסה לק"ש בבלומפילד, כשאף אחד מהשחקנים, פרט לשכטר, לא נראה כמו שחקן כדורגל. האווירה שבעלי התפקידים השרו על הקבוצה, בין אם אלי טביב והראיון ברדיו לפני זלצבורג והפועל חיפה("כרגע ליגת האלופות יותר חשובה מהליגה"), ובין אם גוטמן וההרכב שהעלה(אבוי, אופיסר מבקר את הרה"ג גוטמן. שיקוץ.) נגד הפועל חיפה. ראוי לציין שגם בתקופה הרעה הזאת, ניצחנו 5-1(או 5-0) את הפועל אשקלון במשחק ללא קהל, ונתנו הצגות בליגת האלופות(חמישיות, רביעיות, שלישיות, ומשחק אחד ענק נגד זלצבורג בחוץ). נגד נתניה המגמה התהפכה, המשיכה בדרבי, ק"א בעשרה שחקנים, באמצע כל הרביעיות והחמישיות שנתנו לקבוצות הליגה, כשברוב המשחקים אנחנו מציגים יכולת טובה עם הנעת כדור מצויינת. לא סתם קראו לנו ברצלונה הישראלית, לא סתם שחקני חיפה, לפני ה4:1, הודו ש"הפועל משחקים יפה יותר, אבל אנחנו מביאים תוצאות". אחר כך הגיעה התקופה הרעה באמת, מהמשחק נגד אשדוד, דרך טדי, בני יהודה, נתניה וההפסד בק"א. אי אפשר להתכחש לעובדה שבתקופה הזאת האשמה הייתה על השחקנים, בראשם זהבי(השחקן האהוב עליי בכל הזמנים), שהציג ירידה דרסטית ביכולת המשחק שלו. מה לעשות, שחקן-שניים משמעותיים כן משפיעים על קבוצה ועל אופי המשחק שלה, תשאל את גווארדיולה. ועדיין, הצלחנו למנוע מחיפה דאבל בצורה הכי מתוקה, מפחידה, ווינרית ואגדית שיכולה להיות. בסך הכל עונה חלומית, עונה מתוקה, סגל ומאמן אורגזמיים ותקופה שכנראה לא תחזור בעשור הקרוב. עם כל הכבוד לעונה הזאת ולמקום הראשון(בדצמבר), היא לא מתקרב גם לעונת ה"כישלון" שעברה.
_________________ "לא יעלה בדעתך לומר כי יראת ה' היא מעלה באדם ומי שאין בו יראת ה' הוא גם כן אדם, אלא שחסר לו מעלה... על זה בא הכתוב להשמיענו שאינו כן, כי מי שאין בו יראת שמים אינו אדם כלל, רק בעל חיים." הגאון ר׳ אלחנן וסרמן הי"ד
|