אם הטקסט העוצמתי הזה יעזור לשנות במעט את התפיסה של חלק מהאנשים, דיינו.
שלוש שנים לאחר שסיימתי את לימודיי באוניברסיטה,
שלוש שנים לוועדת אור. שלוש שנים מאז, אני נזכר,
בימים ההם באוניברסיטה, היו לי חברים ערבים יותר מיהודים.
בגלל שהסתובבתי עם ערבים, חברים יהודים, קצת התרחקו ממני, שמרו מרחק,
מן קשר עין רופף כזה...
בימים ההם חלקתי דירה עם מאדי, שותף ערבי, סטודנט לכלכלה מהגליל.
בתקופות הקשות שהכסף דחק, הכנסנו את באדיר, שותף ערבי-בדואי נוסף לבית.
בצוק העיתים, (והיו הרבה כאלה בתקופה ההיא) אני ומאדי, השותף מהגליל, חלקנו את אותה מיטה.
שלא כמונו, באדיר, או כפי שכונה ''הבדואי''. שקד על לימודיו, לכן הוא קיבל חדר לבד וגם מיטה, רצינו שישקוד.
אנחנו העדפנו מסיבות, רצינו לרקוד.
הכרתי למאדי קצת טראנס, אמביינט וצ'יל, וגם קלאסיקה עברית/רוסית.
מאדי הכיר לי קלאסיקות ערביות כמו אום כל ת'ום, פיירוז ועבד אל ווהב. הכי הרבה, הוא אהב להקות רוק צעירות פלסטיניות, ממזרח ירושלים ומרמאללה, כמו סברן, (''סבלנות'') מורקוס ובוב דילן.
האחרון לא היה ערבי- לא נורא.
מוניר היה חבר של באדיר, שניהם התמחו במשפטים ועבדו בשביל פרוטות, אצל עורך דין יהודי.
עם הזמן הפכנו לחיות כמו משפחה. אומנם דלת אמצעים, אבל בכל זאת, משפחה.
כמשפחה נסענו לטיולים משותפים. הלכנו לסרטים, הלכנו למסעדות,
נסענו לראות הופעות בעמאן וברמאללה.
בעמאן, ראינו את מרסל ח'ליפה, שר את מוחמד דרוויש. המשורר הפלסטיני הלאומי.
ברמאללה, ראינו, תתפלאו,
את זהבה בן, שרה את אום כול תום. הזמרת ''הנחשבת'', אללה ירחמה, ממצרים.
באותם ימים הייתה לי חברה דנית נחמדה, שלא הבינה איך אני ישן, אוכל ורוקד עם ערבים, בלי לחשוש מכך שאחד מהם, יתעורר באמצע הלילה ויתקע לי סכין בגב.
אכן חששתי, אבל לא מהם,
ממנה.
לא הבנתי מה הסיפור, מדובר באנשים נחמדים, בני אדם, כמוך כמוני.
באותם ימים, הייתי נאיבי.
באותם ימים, הייתי אנושי.
באותם ימים, לא פחדתי.
שלוש שנים מאז ואני בשוק התעסוקה (אולי קצת יותר), שלוש שנים מאז, נמשכה וועדת ''החושך'', כפי שכונתה בפי העם.
עדיין שנים של חשבון נפש, לא רק בשבילי, בשביל כולנו.
מאז אותם ימים בהם בילינו יחד, שתינו יחד (גם בירה) ואפילו רקדנו יחד.
החברים הערבים שהיו לי, לא מצאו עבודה.
בזמנו, המלצתי לחלקם לעשות הסבה להיי-טק,
בזמנו זה היה להיט.
אני מצאתי עבודה בתחום, הם לא.
פטרו אותם, נפנפו אותם וח'יפפו אותם מכל מיני סיבות ואמתלות.
מוניר, לא יכל לסבול את האבטלה והפך לנגר,
באדיר, לא יכל לסבול את המועקה לכן הפך לחשמלאי,
מאדי, לא יכל לסבול את ההפליה ועכשיו הוא
לאומן.
את מאדי אהבתי יותר מכולם, אהבתי אותו אהבת נפש, כפי שמעולם לא אהבתי איש בחיי.
בחיי, אני נשבע.
אבל הוא, חרוט לי בזיכרון,
הוא היה רגיש מידי.
חכם מידי כרואה חשבון, הוא ידע לעשות ''אחד ועוד אחד''.
לא הפתיע אותי שנהיה לאומן.
מאז אותם שנים, בהם בילינו יחד, אני ואותם ערבים
נולד לי בן.
היום, אני לא בקשר, עם אפ'חד מהם.
זה קצת עצוב אבל יש במה להתנחם.
מנחמת אותי הידיעה כי את בני הקטן, את הבן שלי
אגדל, להיות אוהב, להיות רגיש, להיות אנושי
גם אם הוא ירצה להיות שוטר.
היום כמו אז, החלום שלי הוא לראות אותו רוקד עם ערבים.
(טוב, אי אפשר עם כולם, מספיק עם הילדים של מוניר, באדי ומאדי).
(זכי הלוי)
_________________ כל יום בא כלב.
|