teknoboy כתב:
קומוניסים כתב:
teknoboy כתב:
סתם כי בא לי אדום כתב:
שגילו כתב:
חופשי שטות ציונית.
לא חושב שאחרי הפעילות האמריקאית באפגניסטן למשל, כל האמריקאים אומרים הצבא שלנו הכי מוסרי וכל מיני שטויות כאלה..
אז קרא לזה בשם הנרדף של הציונות- שטות לאומנית
הביטוי הזה ("הצבא המוסרי בעולם") ובכלל הצירוף "צבא מוסרי" זה דבר שייחודי לשפה העברית.
גם הביטוי (האוקסימורון?) "טוהר הנשק" לא קיים באף שפה (הגויים יימ"ש קוראים לזה "אתיקה צבאית" או "אתיקה של מלחמה").
למיטב ידיעתי הביטויים האלה והתפיסות שהם מייצגים לא היו קיימים בעברית שלפני הציונות, ולדעתי הם הופיעו רק אחרי הופעת הציונות המדינית של בן גוריון כפי שאנו מכירים אותה.
ממש לא, הם הופיעו ולא רק הופיעו כמונחים.. תוכל לראות ביהדות הרחבה בנושא הזה.
למשל, הרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות.
מופיע שם הביטוי "טוהר הנשק"?
כי עד כמה ששמתי לב, ביהדות אמנם יש הלכות מלחמה וכללי מותר ואסור מיוחדים בשבילה, אבל יש מודעות גדולה מאוד לכך שמלחמה ונשק אינם דברים "טהורים" או "מוסריים" במהותם.
לא הביטוי אלא המשמעות.. בוודאי.
כשאתה עושה את הדבר הנכון, כשאתה פועל למען שמירה על אחיך, גם הרג (אף על פי שבסופו של דבר הרג זה אלימות וזה דם וזה שלילי ביסוד) הופך להיות הדבר הכי מוסרי וצודק שיש, ולהיפך.
וכן יש התייחסות רבה ליחס אל האוייב, אל אזרחי האוייב ומבחר התייחסויות לכך שיש לשמור במלחמה על המוסר היהודי ולא לפגוע בנפש שלא לצורך, ולא לבזוז, ולא להרוס ולא להשחית סתם וכו'...
למשל-
ישנה מצווה בתורה הדורשת מאתנו בשעת מצור להשאיר רוח אחת פתוחה ולא נצורה, כדי לאפשר לאויבינו לברוח ממנה. כך הסביר הרמב"ן מצווה זו:
"שנצטווינו כשנצור על עיר להניח אחת מן הרוחות בלי מצור, שאם ירצו לברוח יהיה להם דרך לנוס משם. כי בזה ילמוד להתנהג בחמלה אפילו עם אויבינו בעת המלחמה; ובו עוד תיקון, שנפתח להם פתח שיברחו, ולא יתחזקו לקראתנו"
(רמב"ן, השמטות לספר המצוות, עשה ה').9
הרמב"ן רואה במצווה זו גם אסטרטגיה צבאית נבונה, שנועדה לא ללחוץ את האויב כשגבו אל הקיר, אך בעיקר - מצווה מוסרית, שנועדה ללמד אותנו לרחם גם על אויבינו בעת מלחמה. כאן לכאורה אין מדובר רק על אזרחים, אלא גם על לוחמי אויב שהחליטו לברוח.10