ציטוט:
ציונות של ממש / שלמה אבינרי
הרצל לא היה סוציאליסט, אך הוא היטיב להבין כי מפעל מהפכני כמו הציונות לא יוכל להצליח אם יתבסס אך ורק על מודל השוק הקפיטליסטי. לכן הוא מתאר ב"אלטנוילנד" את א"י העתידה כחברת-רווחה, כדרך שלישית בין קפיטליזם לסוציאליזם.
זוהי חברה שבה אוצרות הטבע - קרקע, מים, מחצבים - הם בידי הכלל, התעשייה ברובה קואופרטיבית, וכך גם החקלאות; המסחר הקמעוני הוא בידיים פרטיות. החברה מבטיחה לאזרחיה חינוך, בריאות וסעד, וכדי לאייש את מוסדות הרווחה חייבים הכל, גברים כנשים, בשירות לאומי של שנתיים. הרצל מכנה דרך ביניים זו בשם "מוטואליזם" ("הדדיות"), בהיותה מבוססת על הניסיון החברתי והכלכלי האירופי: מן הקפיטליזם נוטלת חברת העתיד היהודית את עקרון החירות והתחרות, ומן הסוציאליזם את עקרון השוויון והצדק.
דברים אלה נכונים היום כפי שהיו נכונים - ומהפכניים - בעת כתיבתם ב-1902. התנועה הציונית, היישוב היהודי בא"י וישראל בעשרות השנים הראשונות של קיומה הלכו בדרך זו, המודעת באורח עמוק בצורך למסד סולידריות חברתיות כתנאי להצלחת הפרויקט הציוני. לא מקרה הוא שישראל שימשה מושא להערצה ולחיקוי לכל כך הרבה אנשים ותנועות במערב, משום שהשכילה לשלב - בתנאים לא קלים - דמוקרטיה וחירות עם יסודות חזקים של סולידריות חברתית. קשה לומר שישראל היתה חברת מופת, אין טעם באידיאליזציה מופרזת, אך היכולת לקיים לכידות חברתית ומידה רבה יחסית של שוויון היו אחדים מהישגיה המרשימים ביותר.
שילוב זה העניק לתנועת העבודה את עדיפותה על התנועה הרביזיוניסטית, שדגלה ב"חד-נס", קרי בהתמקדות אך ורק במטרות לאומיות ומדיניות. מדינת הרווחה שהוקמה כאן אפשרה לקלוט מיליוני עולים מארצות המצוקה במזרח אירופה והמזרח התיכון - מפעל מדהים, שלמרות כל פגמיו הוא ללא תקדים היסטורי בממדיו, וזה קרה לא בארץ סקנדינבית עשירה או בשווייץ, אלא בחברה ענייה ומעוטת אמצעים, הנתונה במצור מדיני וביטחוני. יותר מדי אנו מזלזלים בהישג זה.
הרבה השתנה בעולם, וכישלונה ההיסטורי של תנועת העבודה היה שלא השכילה להתמודד עם שינויים אלה בצורה מערכתית. במקום זה אומץ מודל פשטני של הפרטה, שראה לנגד עיניו את הכלכלה הניאו-קפיטליסטית של רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר. ממשלות הליכוד הובילו מהלכים אלה, אבל אי אפשר להתכחש לכך כי גם תנועת העבודה איבדה את אמונה בצדקת דרכה.
המחאה החברתית המתגלגלת עתה היא פועל יוצא של העיוותים שיצרה כלכלת שוק בלתי מרוסנת זו. לכך נתלוותה - משיקולים פוליטיים וקואליציוניים - מערכת מקיפה של סובסידיות ממשלתיות לדיור, לתעסוקה בסקטור הציבורי ולהנחות מפליגות במסים לסקטור ההתנחלותי והחרדי. שני סקטורים מסובסדים אלה נישאו על כתפי המסים, השירות הצבאי וההישגים הכלכליים של אותם צעירים וצעירות שהם המפגינים עתה. ברור מדוע מעטים הם המתנחלים והחרדים בקרב המפגינים: הרי הם אלה הניזונים מעטיניה של המדינה ללא שום קשר לתרומתם הכלכלית.
קשה לדעת לאן יובילו הפגנות אלה. אך ברור שקרו כאן שלושה דברים מהפכניים: ראשית, אלה מפגינים שאינם חרדים, קנאי ימין או מי ששייח ג'ראח או בלעין הם בראש מעייניהם - אלא השדרה המרכזית של החברה הישראלית. שנית, מתברר שהעם והשתתפותו בתהליך הפוליטי, ולא רק פסיקות של בתי משפט, הם יסודה של הדמוקרטיה. ואחרון-אחרון - מתברר שהמודל הניאו-קפיטליסטי (שברור שגרם למשברים הכלכליים העוברים עתה על המערב) מנוגד לצרכיו ולערכיו של המפעל הציוני. לכן כה מרנין לראות את דגל ישראל מתנוסס בהפגנות, לאחר שנדמה שנהפך למונופולין של הימין ההתנחלותי. המחאה היא לא רק חברתית - היא ציונית במובנה העמוק, הצודק וההומני של הציונות.
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1236936.html