פורום השדים האדומים

ולא מפריע לך אם דברים שאתה אומר פוגעים במישהו?
זה לא כזה משנה לי, אבל זה כמו שאני אגיד שבגלל שאני מאמין באיזה מישהו שאתה לא מכיר אז אני יודע שעמוק בתוכך אתה בעצם הומוסקסואל. סתם דוגמה בשבילך.

נו אז תגיד.
זה לא יפגע בי וזה לא יעצבן אותי.אני עושה את השיקול דעת שלי לדעת אם זה נכון או לא.
ואתה דווקא להפך אתה צריך להתגאות ולהרגיש טוב ששיש לך את הפוטנציאל הזה להיות קשור ישירות למלך.

אני מבין שכרגע במצב שאתה נמצא בו בחיים קשה לך לראות בזה משהו חיובי.
ולכן אני גם לא יאמר לך את זה יותר כדי לא לפגוע ברגשות שלך.

אני מבחינתי אמרתי לך פעם אחת ויצאתי ידי חובתי לאמר לך שיש לך את האפשרות להתעלות מעל ענייני העולם
ולהיות מקושר למשהו הרבה יותר גדול מהעולם הזה.

בכל מקרה אני מכבד אותך לא משנה מה הדרך חיים שלך ואיזה בחירות אתה עושה בחיים.
ואני באמת מאחל לך הצלחה וכל טוב בכל אשר תפנה ובכל אשר תחליט לעשות.
ואין לך צורך להיפגע או להתעצבן זה הדבר האחרון שאני רוצה שיקרה.

הקטע בויכוח/דיונים עם אנשים מסוגו של רומאריו זה שהם יכולים להוציא אותך מהדעת עם התשובות שלהם.
אני לא מתייחס כרגע לתוכן עצמו שלגביו כל אחד יכול להתייחס אחרת,אבל הנימה של האדישות,וזה שכלום לא מצליח לעצבן אותו/להוציא אותו מאיזון הם דבר שיכולים להטריף בן אדם,ואני אומר את זה לזכותו.
לא כל אחד יכול לשמור על שלוות נפש,ודי ברור מההודעות שלו שזה המקרה,גם אם לפעמים הוא יכול לפגוע בך בטעות,עדיין
הוא נשאר נאמן לדרכו ושומר על סוג של אדישות שיכולה להוציא את זה שמולו מדעתו.
מילא שזה עוד על גבי פורום,אבל בפנים מול פנים זה בכלל יכול להיות טירוף.

תשמע אני חושב ששלוות נפש זה מה שכל אחד רוצה להגיע אליו בחיים.

וזה דורש הרבה עבודה ותיקון המידות.

וכמובן שגם לי יש עוד הרבה עבודה בנושא.

יישר כח.

או שהוא שליו מאוד או שהוא מאוד מחושב ומעמיד פני שליו, או שאולי הוא אדם חסר יכולת לחוש רגשות, או אולי עוד מיליון דברים.
לא כל מי שמספר שהוא מואר באמת שליו כמו הבודהא.

לא סיפרתי שאני מואר.
וכמו שאמרתי יש עוד הרבה עבודה בעניין השלווה.

אך אני חייב לציין שאכן התורה מאוד עזרה לי בקטע של רגיעה והתבוננות לפני שאני עונה.
אך יש לפנינו עוד עבודה.

הוא שליו כי הוא חוזר על אותן מנטרות, וזה לא משנה מה מדברים איתו.
כל הודעה שניה שלו זה שאין לנו מה לדאוג כי יש לנו נפש של אלוקה ממעל ממש וכולי.
הוא רובוט, ורובוט לא מתעצבן.

מעשה במישהו, ששאל את הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, סידרה של שאלות לגבי ההתנהגות הראויה עם ילדיו. על כל שאלה ענה לו הרב: "סבלנות", "צריך סבלנות"… בסוף לא התאפק ושאל: הרב, הכל סבלנות? ענה לו מרן זצ"ל: בסבלנות משיגים הכל.

יכול אדם שיחשוב שהסבלנות זו דרך, הנהגה נפשית, להתמודד עם מה שלא ניתן להשיג. אולי איזו תרופה נגד רגזנות. ואולי אפילו תגובה נפשית לתיעול בריא של יאוש: במקום "להתפוצץ" – תהיה סבלן… ממילא אין לך מה לעשות…

האמת, שההיפך הוא הנכון. אמנם בוודאי שהסבלנות היא גם הנהגה נפשית בריאה לכשלעצמה. אך יסודה אינו יאוש, חלילה, ואינו החלטה שאין מה לפעול. אדרבה: הסבלנות באה מאמונה עמוקה. אמונה ב"ואתה מחיה את כולם", אמונה בהנהגת ה', אמונה בטוב הגנוז בתוככי המאורעות, שסופו להיגלות, אמונה באדם מישראל, בילד מישראל, בקדושת נשמתו ובטוב הפנימי הגנוז בו.

כאשר אנו נתקלים במהלך עבודת החינוך בילד "מרגיז", לא לומד כמו שצריך, לא מתנהג כמו שצריך – הרי שהדבר הראשון שאנו צריכים זה אמונה בלתי מותנית בטוב שנמצא בו באיזשהו מקום. בגלוי יותר או בגלוי פחות. כתוצאה מזה באה הסבלנות. כלומר: היא ההיפך מיאוש, היא באה מתוך אמונה גדולה ואמון גדול – ואז יש סבלנות עד ליציאת הדברים אל הפעל, על פי עניינו המיוחד של כל אחד. גם הילד מרגיש את זה, מרגיש שאנו מכוונים את ה"מַכַּמ" שלנו אל הטוב שבו – וזה בשבילנו הוא. כל השאר – דברים שעוזרים ל"הוא" הזה, שמפריעים לו, או שצריך לבררם ולהעלותם כדי שיצטרפו אליו, אל עניינו המהותי והיסודי.

ואשר על כן, גם אין הסבלנות חיבוק ידיים מפעולה, שיקרו הדברים לבד… אדרבה, האמון בטוב היסודי שקיים – מחזק את ידינו לפעול, בהתאמצות ובהתמדה, אך מתוך סבלנות גדולה.

סבלנות למהלך המורכב של הוצאת הטוב אל הפעל, של התאמת כחות החיים השונים אליו, של בירורם. לפעמים צריך גם גערה, הרבה פעמים צריך "ימין מקרבת". אך הכל מתוך פניה מאמינה אל הטוב הפנימי, הישענות עליו כדי לתקן, להוסיף ולשכלל. אף פעם לא "מתפוצצים" או מתייאשים – ואם זה חלילה קורה, חוזרים בתשובה, אפילו באמירה לילד. את זה מרגיש גם מי שמחנכים אותו והוא מתמלא אמון ביכולתו – ומוכן לקבל לעיתים גם גערה בהבנה. כי היא באה מתוך אהבה ואמון. "את אשר יאהב… יוכיח".

כללו של דבר: אין הסבלנות "פטנט" בעלמא. יסודה באמונה עמוקה בטוב הפנימי, הקיים – ובתהליך של הוצאתו לפעל, לפי עניינו המיוחד של כל אחד. אין היא מרפה ידים מפעולה – אלא מעודדת פעולה; בהתמדה, בנחת, בעמל – ובשימת לב לתהליכים של המתחנך בעצמו, באמון גם ביכולת הפעולה שלו בעצמו, ברצונו. אמון, עידוד, הקשבה.

שאלה:
שלום, תהיתי אם "סובלנות" הוא ערך מהיהדות? ואם כן, איך הוא מתקשר? היכן ערך זה בא לידי ביטוי ביהדות? בתורה?
תודה.


תשובה מאת הרב יוסף לוי

בס"ד

להדר חננאל נ'י מועדים לשמחה

למרות שבדרך כלל אין כותבים במועד כדי להוסיף לשמחה המועד שלנו עוד נופך יהודי ההני בשמחה עונה לשאלתך.

בענין נושא הסבלנות ביהדות

במקורות המונח סבלנות בנוי על השרש סבל. כאשר שם התואר סבל - מתייחס בדרך כלל לאדם הנושא משא חומרי.במקורות חז"ל ובדברי חכמינו משמש הביטוי סובל גם לעניינים מחשבתיים וסברתיים כמו "את הדעת סובלתן" כשמודבר בסברא לא הגיונית לדעתו של הכותב כלומר אין השכל יכול לשאת מחשבה או סברא כזו.

בתורה כבוד הזולת ומחשבותיו נכנסים תחת המצוה של ואהבת לרעך כמוך ומה שפירשו יהיה כבוד חברך חביב עליך כשלך.וכאשר יש דיון הלכתי צריך כל אדם לכבד את דעת הנושא ונותן עמו וההלכה תפסק בהתאם לכללי הפסיקא המקובלים על הכל.

ההפך מהסבלנות הוא הפחז – החפזה התייחסות למצבים או דברים ללא חשיבה והמתנה כמו שאמר יעקב לראובן [בראשית מט' ד'] "פחז כמים אל תותר" - התנהגותך היתה מהירה ולא מתונה ואכן הדבר גרם לו להפסד הבכורה. הרי לנו שהסבלנות ואריכות הרוח מהוה עקרון חשוב בהתנהגות האדם על פי התורה.כאשר גם ביחיסים שבין האדם לאלוקים וביחסים שבין אדם לחבירו הוא נדרש למחשבה מתונה ולתגובות בהתאם.

היום הביטוי סבלנות מתייחס בין השאר לכח להשלים גם עם דברים שאינם נוחים לנו כמו המתנה בתור וכדומה. אך בעיקר ויכול להיות שלזה כיונתה כביטוי לאפשרות לחיות ואפילו לכבד אדם שמחשבותיו אינם זהות למחשבותי. ואכן גם התורה מצווה עלינו לכבד את דעת החולק עלינו כמו שהדבר בא לידי ביטוי בתלמוד ובספרת ההלכה. אך בדעות שהם נוגדות את השקפת היהדות ומקעקעות את קיומה ההיפך הוא הנכון. יש לדחותם בשתי ידים. בצורה מכובדת אך דוחה מחד ובנסיון להעמיד את הטועה על דעותו מתוך אהבה ורצון לקירוב אל האמת והאור שביהדות.

מועדים לשמחה

שהרבי הזה יסגר על עצמו אם הוא מדבר על סבלנות או סובלנות.
ואין דבר כזו דת מונותאיסטית סובלנית.

זה פשוט לא נכון.
(זה גם לא נכון לגבי כל הזרמים ביהדות, נצרות ואיסלאם, אבל זה סיפור נפרד).

בעיקר לגבי עניין הזרמים. יש לי תחושה שאם היו מספיק בהאים אז גם הם היו מפתחים איזה פתולוגיה.

לא מכיר את עקרונות הדת הבהאית.
אני מניח שהזרמים הסובלנים ביהדות בנצרות ובאיסלאם נותנים פירוש חדש לדת שלא היה לה מלכתחילה ובכך מעוותים את הרעיון הבסיסי.
הרי דת כזו לא יכולה להכיל ולקבל רעיונות נוספים כי אז היא תתמוטט, לא?

בולשיט
כבר אמר ב. מיכאל הגדול שכל דת מונותאיסטית "השתגעה" אחרי כ-1400 שנה מהיווסדה והלכה למקומות קיצוניים. הדת עצמה לא השתנתה אך הזרם המרכזי הלך לפירוש קיצוני של אותה דת. זה קרה ביהדות ונחרב לנו בית (לזכות היהודות:זה לא השפיע על אחרים הטירוף הזה אלא היה מאבק פנימי בלבד),זה קרה עם הנצרות בתקופה השחורה וקורה גם היום כשהזרם המרכזי באיסלם הוא היותר קיצוני
וזהו אותו איסלאם שתחתיו היה תור הזהב של היהודים כשהנצרות היתה בשיא הטירוף

בסדר, זה כבר קשור לאיך אתה מפרש סובלנות.
לדעתי אם אני מאמין בדת מסויימת כל מי שלא איתי טועה ואין מה להתייחס אליו.
אפשר לתת לזה ביטויים יותר נאורים ואפשר ללכת ולרצוח את כל הכופרים אבל בבסיס יש חוסר סובלנות בכל מקרה.

אבי הדת היהודית האמיתי היה יוחנן בן זכאי, שאסף את השברים של היהדות לאחר חורבן הבית והפך, שלא לומר המציא, את היהדות מדת של פולחן וקורבנות לדת של תפילה, בית מדרש ובית כנסת.

בן זכאי היום היה מכונה על ידי ניאוניסים ושאר התולעים סמולני ובוגד ועוד מיליון כינויי גנאי. הוא היה ההפך מקנאות ומצמאון לדם. למטומטמים הקנאים וצמאי הדם לא היה כנראה אכפת מעתיד היהדות כי הם גרמו לחורבן הבית ואחר כך הלכו להתאבד במצדה (אם בכלל קרה מה שקרה במצדה).

בכל דבר אפשר לראות חוסר סבלנות
אני לא חושב שבדת יש דווקא יותר. דת היא בעיקרון לא רק עניין של אמונה אלא מתווה של דרך חיים וכזה יש גם לאפיקורסים גמורים
כל עוד אין כפיה על האחר אין שום בעיה

ומה שחוזה אמר

את מה שחוזה אמר אני אשתדל ללמוד שוב כי אין לי שמץ של ידע בקטע הזה.

זו הבעיה שלי עם השמאל החילוני
לכן אני או חוזה,כשניפגש עם אותם קיצוניים,נוכל לבוא ולהוכיח אותם בשפתם
הרי לטירוף המשיחי של אף שעל אין הגיון מבחינה תיאולוגית

כל דת בסופו של דבר, תגיע למצב שיהיה בה מיעוט קיצוני שיתעקש לכפות על אחרים. זה אינהרנטי באופי האדם והחברה

אז לא כל דת,כל חברה
אולי

רעיונות חדשים נכנסו לכל שלושת הדות המונותאיסטיות במשך מאות שנים.
היהדות אסרה פוליגמיה, הכנסיה הקתולית קיבלה שכדור הארץ סובב סביב השמש (ובאמת לא חסרות דוגמאות).

אל תאמין לגונבי הדעת שטוענים שמנהגים שנולדו בפולין במאה ה-18 הם הם היהדות האמיתית ואין דבר מלבדם.

גם הדת היהודית יכלה להתיימר בסובלנות עד שהיתה לה מדינה. זו לא חכמה להיות "סובלן" כשאתה החלש והנרדף.
כשתהיה מדינה בהאית עם מיעוטים בשליטתה, אז נדע אם היא באמת סובלנית.

קשה לשפוט את הסובלנות הדתית של של דת שמאמניה בכל מקום שבו חיו מעולם היו מיעוט קטנטן. בהרבה מובנים היהדות בתקופה הגולה הייתה יותר סובלנית מהיהדות של היום.
הדתות הגדולות (ואני מודה שאני לא בקיא בשיח הבהאי בנושא אבל אני אופתע אם הוא שונה מהותית) לא מאמינות בפלורליזם או בגישה של איש באמונתו יחיה. היהדות האורתודוקסית למשל פחות או יותר לא מכירה בנצרות ובאסלאם. לכן למשל אדם שבאיזה נקודה בחייו היה יהודי לעולם ישאר יהודי בעיני היהדות.

לא מכירה בנצרות ובאיסלם? מאיפה הבאת את זה?
היא לא מאמינה ביכולת של אדם יהודי לנסות להיות לא כזה,נוצרי,בודהיסטי או חסר דת. אם נולד יהודי הוא יישפט כיהודי בבית דין של מעלה ואם התנצר נניח הוא יישפט כיהודי שהתפלל בכנסיה,זה הכל

כח משחית באופן כללי.
זה נכון גם לסוציאליזם וקפטילזם.
ואגב, היו מדינות נוצריות ואיסלאמיות שבהן מיעוטים לא נרדפו.

זה פשוט לא נכון.
יש זרמים גם בנצרות, גם ביהדות וגם באיסלאם שמכירים בדתות אחרות, עד כדי בתי תפילה משותפים.

פרדיקציה: אתה הולך להיות מופתע.

היהדות האורתודוקסית למשל, היא לא הזרם היחיד ביהדות.

גם בימינו, רוב גדול של יהודי העולם הם אורתודוקסים, לא?

טקנובוי, ממש לא.

זה מה שכל כך עלוב ב"מדינת היהודים". שרוב יהודי העולם לא שייכים לדת שלה, שהיא אורתודוקסיה.

הבנתי שיש בעולם פחות מ-15 מיליון יהודים.
כארבעים אחוזים מהם חיים בישראל, ו(כמעט) כולם אורתודוקסים.
מבין החמישה או שישה מיליון שחיים בארה"ב אני מניח שיש לפחות מיליון וחצי אורתודוקסים (למיטב הבנתי מספר החרדים בעיר ניו יורק לבדה גדול יותר).
מכאן יוצא שרוב יהודי העולם אורתודוקסים.

מה פספסתי?

תרשה לי להתעכב על המשפט הזה שנייה, שנראה שנבלע בין כל המשפטים שכתבת פה

לא צריך להיות פרופסור בשביל לדעת שכשאדם מפחד (אני לא יודע אם מפחד זו המילה- אולי לא בטוח) הוא נוטה לחפש תשובה לפחדים שלו
עכשיו בין אם מדובר על השאלה מהו הקיום? שזו בעצם מהות הפילוסופיה לדעתי
או על השאלה האם הבן זונה הזה שעומד מולי חזק יותר ממני?

איך היית עונה על השאלה השנייה? היית מנסה להסתכל על האדם ולבחון אותו בתבניות שהתרגלת לחשוב בהן-
האם הוא איש גדול?
יש לו צלקות מפחידות?
הוא ממצמץ יותר מדי או מסתכל עלייך במבט קר?

או שהיית שואל אנשים שטוענים שהם מכירים אותו
עכשיו מגיעה הבעיה,שהיא בעצם הגדרת הספקנות- האם להאמין להם? ולא משנה מה יגידו.

עכשיו תשווה את האנלוגיה הזו (אני מקווה שהתחלת להשוות מוקדם יותר,כן?) להסבר כלשהו למשמעות החיים- במקרה שלנו ההסבר של הדתות המונותאיסטיות
קהלת כתב על מטרת הקיום "את האלוהים ירא ומצוותיו שמור, כי זה כל האדם" ואני מאמין שזו גם הדעה הרווחת בין כל חכמי היהדות בקשר לשאלה זו.
ואני אשאל את השאלה הכי פשוטה והכי בסיסית, כי אין סוף לשאלות שאפשר להוציא ממנה- למה להאמין להם?

אז אם היית מפחד לא היית מחפש סיבה לומר שאין תשובה- היית מחפש תשובה כזאת כי ה"הפחד משתק" וסביר להניח שהיית הולך על הפתרון הנוח והקל של הדת- שפורשת בפנייך את כל תורת הקיום ומראה לך את התשובה לשאלה הכל כך ענקית ובו זמנית בסיסית שהיא למה אנחנו פה?
וכשמגיל 0 מניחים מול הפרצוף שלך (מה זה מניחים- זורקים לך על הפרצוף) את הגישה הדתית למטרת הקיום אדם נוטה להישען על התשובה הזאת, ותרשה לי לא להיכנס לסיבות פסיכולוגיות או סוציולוגיות נוספות שהובילו לבחירה הזאת.