romario כתב:
אם הייתי מפחד הייתי רק מחפש סיבה כדי לאמר שהוא לא קיים.
תרשה לי להתעכב על המשפט הזה שנייה, שנראה שנבלע בין כל המשפטים שכתבת פה
לא צריך להיות פרופסור בשביל לדעת שכשאדם מפחד (אני לא יודע אם מפחד זו המילה- אולי לא בטוח) הוא נוטה לחפש תשובה לפחדים שלו
עכשיו בין אם מדובר על השאלה מהו הקיום? שזו בעצם מהות הפילוסופיה לדעתי
או על השאלה האם הבן זונה הזה שעומד מולי חזק יותר ממני?
איך היית עונה על השאלה השנייה? היית מנסה להסתכל על האדם ולבחון אותו בתבניות שהתרגלת לחשוב בהן-
האם הוא איש גדול?
יש לו צלקות מפחידות?
הוא ממצמץ יותר מדי או מסתכל עלייך במבט קר?
או שהיית שואל אנשים שטוענים שהם מכירים אותו
עכשיו מגיעה הבעיה,שהיא בעצם הגדרת הספקנות- האם להאמין להם? ולא משנה מה יגידו.
עכשיו תשווה את האנלוגיה הזו (אני מקווה שהתחלת להשוות מוקדם יותר,כן?) להסבר כלשהו למשמעות החיים- במקרה שלנו ההסבר של הדתות המונותאיסטיות
קהלת כתב על מטרת הקיום "את האלוהים ירא ומצוותיו שמור, כי זה כל האדם" ואני מאמין שזו גם הדעה הרווחת בין כל חכמי היהדות בקשר לשאלה זו.
ואני אשאל את השאלה הכי פשוטה והכי בסיסית, כי אין סוף לשאלות שאפשר להוציא ממנה- למה להאמין להם?
אז אם היית מפחד לא היית מחפש סיבה לומר שאין תשובה- היית מחפש תשובה כזאת כי ה"הפחד משתק" וסביר להניח שהיית הולך על הפתרון הנוח והקל של הדת- שפורשת בפנייך את כל תורת הקיום ומראה לך את התשובה לשאלה הכל כך ענקית ובו זמנית בסיסית שהיא למה אנחנו פה?
וכשמגיל 0 מניחים מול הפרצוף שלך (מה זה מניחים- זורקים לך על הפרצוף) את הגישה הדתית למטרת הקיום אדם נוטה להישען על התשובה הזאת, ותרשה לי לא להיכנס לסיבות פסיכולוגיות או סוציולוגיות נוספות שהובילו לבחירה הזאת.