בעיני המתבונן: בין השורות של אלי גוטמן מאת אלון עידן כך תפענחו את שפת הסתרים בה משתמש מאמן הפועל תל אביב אחרי הפסד. רמז: מאחורי לקיחת האחריות אין כל לקיחת אחריות
1. כתב סתרים
אלי גוטמן הוא מאמן מתקדם. מאמנים מתקדמים עוסקים בהקניית סגנון משחק, בחשיבה טקטית, בגיוס שחקנים שיכולים לממש את האידאלים של המועדון. המהפך שעובר גוטמן, משמעותו זניחת מערך ה-4-3-3 לטובת 4-4-2. במונחים של בני אדם רגילים, מדובר בסוג של כתב סתרים.
גוטמן תופש את עצמו בדיוק כמי שאמון על כתב הסתרים הזה. הוא הרי עבר השתלמויות באירופה, בקיא בחידושים האחרונים בכל הקשור למשחק הלחץ הגבוה, בשמירה הקפדנית על קו הנבדל, בצורך להרוויח שטח על ידי ריצה ל"אזורים מתים". גוטמן הוא אכן איש מלאכה רציני.
אם כן, למה מתכוון גוטמן כשהוא מתפנה להתראיין לפאנל של "שער השבת" לאחר ההפסד של הפועל תל אביב למכבי חיפה, וזונח את רטוריקת כתב הסתרים לטובת שימוש כמעט אובססיבי במונח "מוטיבציה"? "אתה יודע, אתה בא למשחק כזה, ובסוף המשחק אתה חושב שעל דבר אחד לא תדבר, על מוטיבציה". כך הוא פותח את הראיון, שהופך תוך מספר דקות למסמך מרתק אודות מי שנחשב למאמן הכדורגל המוביל בישראל.
2. אני לא שייע
אם כן, מה מסתתר מבעד למלה "מוטיבציה" בטקסט של גוטמן? נדמה שהשאלה המדויקת יותר היא מה לא מסתתר מאחוריה. התשובה הפשוטה היא "טקטיקה".
"מוטיבציה" היא המושג הנגדי ל"טקטיקה" (אפשר לנסח זאת גם כך: "שייע פייגנבוים" הוא המושג הנגדי ל"אלי גוטמן"). במקום בו מדברים על "טקטיקה", מניחים ש"מוטיבציה" היא דבר מובן מאליו, בעיקר ב"משחק עונה". מאחר שהיא דבר "מובן מאליו", אין טעם לדבר עליה. במקרה שכן נחשפת בעיית "מוטיבציה", היא בוודאי לא קשורה לזה שאמור לדבר עליה, כלומר למאמן, כלומר לגוטמן.
למעשה, כשגוטמן פותח את הראיון בדברים על היעדר מוטיבציה, הוא מעביר את האחריות כולה לשחקנים. הוא בורח מאחריות. אם כן, בנוגע לשאלה "מה לא מסתתר מבעד למלה 'מוטיבציה' בטקסט של אלי גוטמן?", נדמה שהתשובה היא אלי גוטמן.
3. "לקיחת אחריות"
זה היה ראיון שחשף את חוסר יכולתו של גוטמן להכיל כישלון. לעמדת השידור הגיע אדם שמסרב להכיר בקריסתו הטקטית הקולוסלית, החל מבחירת השחקנים וכלה בהעמדתם על המגרש. דווקא הכישלון הטקטי וחוסר היכולת להכיר בו, גורמים לכך שגוטמן מעביר את המשקל למושג הרחוק ממנו ביותר - "מוטיבציה" - בבחינת העלמת ראיות. "מכבי חיפה ניצחה עם הרבה יותר רצון מאשר הפועל תל אביב", הוא אומר ומיד מוסיף: "אני לוקח את זה על עצמי".
משהו בנוגע לתחושה הריקה שמתלווה ל"לקיחת האחריות". הרי בתוך "לקיחת האחריות" הזאת מסתתרת בריחה מאחריות. לקחת אחריות על היעדר מוטיבציה, במשחק בו אין טעם לדבר על מוטיבציה, זה למעשה חיבור של מינוס ומינוס לכדי פלוס. לכן, כשגוטמן אומר את הדברים, אינך יכול להתעלם מתחושה לא נעימה, שהיא תולדה אינסטינקטיבית של שקר הנאמר בכסות של אמת. הראיון כולו היה עמוס בפתולוגיה הזאת.
4. תרגום (1)
"אני מפרגן למכבי חיפה כי הם רצו יותר... השחקנים שלי, בהרבה דקות במשחק, נראו אפתים, שזה מעבר לטקטיקה".
והתרגום: "אני מפרגן לשחקנים של חיפה - כלומר, לא למאמן שלה... השחקנים שלי נראו אפתים - כלומר, זו אשמתם... שזה מעבר לטקטיקה - כלומר, לא קשור אלי".
5. סימון מטרות
העצבים של גוטמן, והעובדה שלא מתקיים בו משטח שיספוג לתוכו את הכעס, הכריחו אותו להעמיד מול תודעת הצופים דמויות אחרות עליהן הוא ממליץ לירות את החצים. זה התחיל בדדי בן דיין ("אתה יודע כמה תמונות אני זוכר שאניימה קולט כדור ודדי בריצה קלה עם הגב אליו...?"), נמשך בערן זהבי (דני ענבר: "רפאלוב יותר חזק מזהבי?". גוטמן: "כרגע כן") ובעמרי קנדה ("רפאלוב הוא שחקן שמבחינתי בונדר עומד על הרגליים מולו יותר מאשר קנדה") והסתיים במוני הראל ובאלי טביב: "צריכים פשוט לקבל החלטה. או שניהם ביחד בקונסטלציה כזאת או אחרת, או אחד מהם. כך זה לא יכול להימשך".
גם כשהחמיא - "אלישע, אני מכבד מאוד את מה שעשית היום, עשית דבר נפלא" - הוא למעשה העליב. כשלוי הסביר כיצד תכנן את המשחק - מבחינה "טקטית", כמובן - החל פרצופו של גוטמן להתעוות וידיו לא מצאו מנוחה. כשרשות הדיבור הועברה אליו, הוא מיד סתר את דבריו (ענבר: "אתה לא מסכים?". גוטמן: "בהחלט לא"). כך ניתן גם להבין את העובדה שכל מחמאה ללוי לוותה בפנים קפואות ובחוסר יכולת להביט בעיניו.
הכפילות הזאת - דיבור לחוד ומחשבה לחוד, מחמאה שמאחוריה קללה - נראתה במשך הראיון כולו, ושיוותה לנוכחות של גוטמן אפקטים לא נעימים של התנשאות, ניתוק ובריחה מאחריות.
6. תרגום (2)
גוטמן: "כשאתה מתכנן וזה מצליח ואתה מנצח אז אתה גדול. אז אלישע היום גדול ואני מפרגן לו".
והתרגום: "במקרה הפעם זה הצליח לאלישע, אז אתם חושבים שהוא גדול".
7. המרווח של גוטמן
גוטמן הגיע לפאנל "שער השבת" כשמאחורי מלותיו מסתתרת תחושת כישלון אישי גדולה. המפתח להבנת גוטמן נמצא בדיוק במרווח הזה, בתחושתו שאסור לו להודות שנכשל בדבר בו הוא מתמחה - ב"טקטיקה", למשל. המרווח הזה, שאצל אדם "רגיל" אמור להתמלא בחשבון נפש, מתמלא אצל אנשים חסרי ביטחון באנשים אחרים. ה"אנשים האחרים" של גוטמן הם השחקנים שלו, הקבוצה שלו. יש משהו מאוד בעייתי במאמן כדורגל שממלא את החור השחור שנפער בלבו בחומר שאמור להיות היקר לו מכל.