פורום השדים האדומים

ויש גם מספיק שצעקו לנו "מכבי מכבי" במשחק ליגה האחרון מולם
אבל כל הכבוד למי שלא משתף פעולה עם החרפה הזו של קבוצת הפועל מכביסטית

הבעיה היתה שבזמן שאני עברתי את התהליך הזה, עברו כמה מאוהדי מגידו/יקנעם תהליך ההפוך. הם נהנו מחיבוק הדוב של מכבי, התענגו בתאווה פריפריאלית ממשחק הראווה שאורגן עם הקבוצה הפטרונית ("וואו, שחורציאניטיס הרבה יותר גדול במציאות"), תוך שהם מתעלמים מכך שקבוצתם כבר אינה מקובלת על רבים מחברי הקיבוץ, שבקבוצה לא ניתן למצוא אף שחקן בית, שלמרות שהמפעל הקיבוצי "תמה" תומך בה בסכום גבוה, חברי הקיבוץ נדרשים לשלם כסף כדי להיכנס למשחקים ומכך שאנחנו לא יותר מבובת חוטים של הגביר הצהוב. כך מצאתי עצמי בתפקיד הילד שצועק "המלך הוא עירום" (או במקרה הזה צהוב).

http://bimcom.co.il/Content.aspx?id=475

הסיפור הזה ממש מרתק

טור ענק.

ורק מי שגר אי פעם בקיבוץ יודע כמה הוא ראוי להערצה ואיזה חריג זה לעשות מעשה כזה בגלוי.

http://bimcom.co.il/Content.aspx?id=475

הסיפור הזה ממש מרתק

יש מצב שהורידו לו את הטור?

תום הוריד בעצמו את הפוסט.

בהכירי את החיים בקהילה הקרויה קיבוץ, ומתוך הערכה גדולה לצורת החיים הזו, אוסיף שהוא עשה זאת ברוב תבונה.

בקיבוץ גלעד (תק"מ) שיחת הבוקר בין החברים ביב:

איזה אוהדים מדהימים יש להפועל ת"א. הם מבינים שהם אולי אוהדי כדורסל, אבל אנחנו אוהדי קבוצה. רק תשבוחות.
התעוררו שאלות רבות על המשך מימון ליגיון הזרים הצהוב.

(תמ"ה נמצאת בבעלות הקיבותים משמר העמק וגלעד)

נ"ב
יש רצון להעניש את זה שמכר כרטיסים במחיר הגבוה ממה שהיה נקוב. אז אם משהו רוצה להתלונן, שיפנה למשמר העמק.

תום שלח
זה לא אותו הבית
"בוגד!!!" הדהדה הצעקה בחלל חדר האוכל. הרמתי את עיני מעמדת הסלטים וראיתי אותו יושב בשולחן לא רחוק ממני, מבטו רושף גיצים, נתזי רוק עפים מפיו וידיו מנופפות באיום. שום דבר בהתנהגותו לא יכול היה להעיד על כך שמדובר בדוקטור שכבר עבר את גיל 60. "בוגד!!!", המשיך לצעוק בעוד חברו מסמן לי לא להתייחס.
התהליך בדרך להפיכתי לענת קם, גרסת משמר העמק, החל לפני מספר חודשים, כאשר קבוצת הכדורסל המקומית הפועל מגידו/יקנעם, שמשחקת באולם בקיבוצי, לא הצליחה למצוא מקורות מימון מספקים בשביל עוד עונה בליגה הלאומית ועמדה על סף פירוק. הגאולה נמצאה בחיקה של הקבוצה והמדינה מכבי תל אביב, שחיפשה קבוצה תואמת "מכבי דרום", שתיתן לשחקני הנוער המתבגרים שלה במה במגרש של הגדולים ותשפשף אותם בליגה הלאומית. סיטואציה איומה זו, בה הפכה קבוצת בית קיבוצית סימפטית למגרש האימונים של דון שימון, הובילה אותי לדילמה אמיתית: מצד אחד, כבן משמר העמק שאוהב כדורסל, אהדתי במשך שנים רבות את הקבוצה, הלכתי לרבים ממשחקיה (כולל משחקי חוץ) ותחת תמיכתה עשיתי את צעדי הראשונים בעולם העיתונות. מצד שני, מכבי תל אביב והעומד בראשה "חתן פרס ישראל", מייצגים עבורי את כל מה שרע ושתלטני בכדורסל הישראלי. מצד שלישי, לא נותר בקבוצה, שהתחילה עם 7 שחקני בית מהאזור, אפילו שחקן אחד ומצד רביעי, לליגה הלאומית עלתה השנה גם הקבוצה המתחדשת של הפועל תל אביב.
במשחקי הבית הראשונים של העונה עוד הייתי בא ל"מבצר" מכוח האינרציה. בחלק מהמקרים אפילו מחאתי כפיים. אבל בניגוד לשנים הקודמות, כבר לא הצלחתי להזדהות. ביום בו ראיתי שעל תקרת ה"מבצר", לצד דגל המועצה ודגל ישראל, ניתלה גם דגלה של מכבי תל אביב, החלטתי שזה מבחינתי סדין צהוב ומעתה לא אגיע יותר למשחקי הקבוצה.
במקביל, התחזקה אהדתי לקבוצת הכדורסל של הפועל תל אביב. אחרי שנים בהן התרכזתי בעיקר בקבוצת הכדורגל של האגודה, גיליתי פרויקט יפה שמונע מאהבת ספורט ורצון טוב של אנשים שהקבוצה יקרה להם.
הבעיה היתה שבזמן שאני עברתי את התהליך הזה, עברו כמה מאוהדי מגידו/יקנעם תהליך ההפוך. הם נהנו מחיבוק הדוב של מכבי, התענגו בתאווה פריפריאלית ממשחק הראווה שאורגן עם הקבוצה הפטרונית ("וואו, שחורציאניטיס הרבה יותר גדול במציאות"), תוך שהם מתעלמים מכך שקבוצתם כבר אינה מקובלת על רבים מחברי הקיבוץ, שבקבוצה לא ניתן למצוא אף שחקן בית, שלמרות שהמפעל הקיבוצי "תמה" תומך בה בסכום גבוה, חברי הקיבוץ נדרשים לשלם כסף כדי להיכנס למשחקים ומכך שאנחנו לא יותר מבובת חוטים של הגביר הצהוב. כך מצאתי עצמי בתפקיד הילד שצועק "המלך הוא עירום" (או במקרה הזה צהוב).
למרות כל הדברים האמורים, חוץ מקצת טראש טוק בלתי מזיק על השבילים, חיינו בשלום. כשנקבע ששתי הקבוצות יפגשו בחצי גמר הפלייאוף, החלו הצרות. הן הפכו למוחשיות אחרי שהילדים הצהובים הדהימו את השדים האדומים וניצחו את המשחק הראשון בסדרה של הטוב מ-3 (מה שבעצם מעביר את ההכרעה ל"מבצר" במשמר העמק) וקיבלו מימדים מפלצתיים עם שיחת טלפון שקיבלתי ביום שישי.
על הקו היתה מנהלת הפועל תל אביב נועה סקלי שסיפרה שעקב הוראה מלמעלה, החליטו במגידו, למרות שהאולם מכיל 1200 מקומות, להקצות 100 כרטיסים עבור אוהדי הפועל. היא ביקשה שאנסה לעזור ואשיג כרטיסים נוספים. לאחר שיחה עם גורמים במגידו, שרמזו לי שאכן מדובר בסגירת חשבונות מכביסטית ולא בבעיית מקום אמיתית, שמתי פעמי לכלבו המקומי ויצאתי ממנו כשבאמתחתי 30 כרטיסים. חלקם יועדו לחברים אדומים ומקצתם להנהלת הפועל. נו מילא, חשבתי, מה זה כבר 30 מתוך חבילה של 100? הרי הכרטיסים האלה עומדים פה כל העונה ומעלים אבק, בטוח שלכל חבר הקיבוץ שירצה יהיה כרטיס. בינתיים התעשתה הנהלת מגידו יקנעם, הקצתה 70 כרטיסים נוספים עבור אוהדי האורחת והיה נראה שהפרשה הגיעה לסיומה. סביר להניח שאכן כך היה הדבר אם רק הייתי שומר בסוד את עובדת רכישת הכרטיסים ולא נותן לדם הג'ינג'י שלי לפרוץ החוצה. אבל ג'ינג'י זה ג'ינג'י...
חצי שעה בלבד חלפה עד שנתקלתי בכמה מכביסטים מושבעים, "איך פרקנו אתכם", התריסו, "נגמור איתכם את העבודה ביום שלישי". "אתם לא תעצרו אותנו צהובים שכמוכם!", התפרץ הג'ינג'י שבי, "אל תדאגו, כבר קניתי בכלבו 30 כרטיסים לאוהדי הפועל".
לא יודע למה הייתי צריך לספר להם את זה, אבל באותו רגע של עצבים, התחיל להתגלגל את כדור השלג.
הנהלת מגידו/יקנעם כמובן לא נשארה חייבת ומיהרה להוציא מהכלבו את כל הכרטיסים הנותרים. במקום לפרסם בצורה מסודרת איפה ניתן לרכוש כרטיס, העדיפו גורמים אינטרסנטים להפיץ בקיבוץ ולכל מי שהגיע לכלבו, שנגמרו הכרטיסים כי תום קנה את כולם לערסים מתל אביב.
בימים הבאים החלה השמועה מתפשטת, ה-30 המקורי, צמח כבר ל-100-150, כרטיסים, כולם מיועדים רק לאוהדים שהולכים לבוא עם סכינים, לבצע פוגרום בקלנועיות ולקלל.
ביום המשחק, העליהום הגיע לשיאו, כשהשיא הגיע, כאמור, בארוחת הצהריים ובאישומי הבגידה שהופנו כלפי.
שתי דקות בתוך העוף, ניגש אלי חבר נזעם נוסף, דווקא לא מהאוהדים השרופים. "השמועה אומרת שקנית את כל הכרטיסים להפועל", הטיח בי, "אתה לא מתבייש? אתה יודע שהילדים שלנו לא יוכלו להיכנס בגללך?". בעוד זה מדבר, אותו דוקטור צעקני, שסיים להוריד את כליו, בא. "מה יש לך לומר להגנתך בוגד?", המשיך בזעמו שלא ידע שובע. "שמעון מזרחי לא ינהל פה את הקיבוץ!!!", הרמתי שאגה... "ההתנהגות שלך זו בושה וחרפה", המשיך ההוא, "אני אקח אותך לשיחת קיבוץ". "תיקח אותי, אני מחכה", המשכתי, "אני אגיד את כל מה שאני חושב עליך ועל הקבוצה המזויפת שלך!!!". תדהמה מסביב, אף אחד לא חזה תגובה כזו מצדי, גם לא הדוקטור, שהמשיך בדרכו זועף. "זהו אני הולך למשחק", צחק אחד מחברי, "יש לך כרטיס בשבילי?".
במהלך כל אותו יום המשיכה הסאגה, אנשים תוקפים אותי, אני תוקף בחזרה וחוזר חלילה. הקבוצה שבימים כתיקונם מעוררת לא מעט ביקורת מאנשים רבים בקיבוץ, הפכה פתאום, עם מציאת אויב משותף ("מודה באשמה"), לחביבת הקהל. ככה זה בהפועל מגידו/יקנעם גרסת 2011, מי צריך שחקני בית, שייכות קיבוצית, או יחס של כבוד כלפי הקיבוץ המממן? מספיק למצוא פרובוקאטור קטן אחד ("מודה באשמה"), על מנת לגרום לאנשים רבים, להתאחד מחדש סביב העגל הצהוב שיוצריו מציגים כ"קבוצה קיבוצית".
ערב המשחק. בסופו של דבר כמובן שלא חסרו כרטיסים וכל מי שרצה נכנס, גם אוהדי מגידו וגם אוהדי הפועל. כל המתח התגלה כמיותר. מהמשחק עצמו אני לא זוכר הרבה, אבל רצות לי תמונות בראש. חלקן בשחור לבן קודר ומיואש (מגידו הובילו 16 הפרש ברבע השלישי), אחרות בוורוד אופטימי (הצמצום של הפועל ברבע הרביעי) והבולטת מביניהן באדום שמח ועז (סל ניצחון של ירון להט האדום 3 שניות לסיום). אך זכורה לי במיוחד תמונה אחת: אני ניצב בצדו השני של "המבצר", לצדי מספר צדיקים מסדום (ביניהם קפטן עבר של מגידו/יקנעם) ועוד כ-300 אדומים מרחבי הארץ ומול עיני נשקף המקום שפעם היה לי בית ספורטיבי ועכשיו נראה לי צהוב ומנוכר. אני מנופף לו לשלום ויודע... לבית כזה, לעולם לא אשוב.

ברור שלא.

הבנתי משיחה היום עם קרובי בקיבוץ ששיחת היום בעמק זה על חבר קיבוץ שקנה חבילת כרטסים ב-20 ש"ח ומכר כרטיסים לנו ב-35 ש"ח. והקיבוץ מחפש מישהו שיתלונן עליו.

ברור שלא.

הבנתי משיחה היום עם קרובי בקיבוץ ששיחת היום בעמק זה על חבר קיבוץ שקנה חבילת כרטסים ב-20 ש"ח ומכר כרטיסים לנו ב-35 ש"ח. והקיבוץ מחפש מישהו שיתלונן עליו.