קומוניסים כתב:
חחחחחחח איזה מדינה מטומטמת.
כשאין דרך וכיוון, כשאין אסטרטגיה ומדיניות עקבית, כשאין ערכים ויש רק התרפסות, זגזוג ומהלכים אובדניים לא פלא שכך הם הדברים.
האם תהיה לזה משמעות מעשית, ממש לא בטוח.
נניח וה"פלסטינים" והאו"ם והאיחוד האירופי והליגה הערבית והחמאס כולם יחד יכירו במדינת הטרור "פלסטין", נראה לכם ש אני יתן לזה לקרות?
שלום לאלוף פיקוד מרכז,
כמו שאנחנו הכרזנו באופן טיפה ריסקי במדינת ישראל והאו"ם קיבל את זה, אני לא רואה שום מניעה שהאו"ם יקבל את תביעת המדינה הפלסטינית. אם אתה תתקוף במהלך צבאי מדינה שברגע זה הכריזה על עצמאותה, יכנסו בנו הרבה יותר חזק והרבה יותר כואב ממה שאתה יכול לדמיין לעצמך, או ממה שאתה מסיק מהניסיון הצבאי הרחב שיש לך מעופרת יצוקה.
שלום וברכה,
תודה רבה על התואר, בפעם הבאה תוכל להסתפק בקומוניסים.. האם אתה מתכוון שיתקפו אותנו כפי שתקפו את מדינות ערב שתקפו את מדינת ישראל הטריה מייד לאחר הכרזת בן גוריון על הקמת המדינה?
האם אתה חושב שישראל יכולה להשלים עם שלטון חמאס על מאות אלפי יהודים? לגבי המשפט :
ציטוט:
נראה לכם ש אני יתן לזה לקרות?
אני גר בירושלים כבר שנה ומשהו וראיתי הרבה אנשים שלקו בסינדרום ירושלים, משום מה אנשים אלה חושבים שאצלם הבשורה ובהם תלוי גורל האנושות. בוקר טוב אדון נסים, אולי תגיד לי מה אתה הולך לעשות במידה וכולם יכירו במדינה פלשתינית? אתה לא תתן לזה לקרות?(ד"א "אתן" גוף ראשון עתיד תמיד מתחיל ב-א') .
נגיד ונתקעת על עץ(ולטעמי כולנו תקועים עליו) ונותנים לך צמד אופציות: האחת, רד ממנו בשלווה או אפילו עם סולם, צעד צעד(או לפי ארבייטמן step by step) ולמטה תחכה לך הלגיטימציה מהליגה הערבית, מהאיחוד האירופי ומשאר המדינות ה"קובעות" למדינה יהודית לצד מדינה פלשתינית.
האופציה השנייה והיותר קודרת, יפילו אותך מהעץ והוא כל כך גבוה ורם שהנפילה לצערי תפגע בכולנו- ימנים כשמאלנים. הנפילה תביא אותך להשפלה במקרה הטוב, לדה-לגיטימציה במקרה הרע. מה שהחמאס מקווה לו, אתה תביא בעצמך על עצמך.
תקשיב, אני אינני לוקה בשום סינדרום. ה"אני" כמובן דיבר אליי ממש כיוון שאני אישית מתכוון לעשות את מה שצריך כדי למנוע הקמת מדינת טרור "פלסטינית" בלב ליבה של ישראל. המחויבות והאחריות שלי כיהודי כלפיך וכלפי ילדיך ונכדיך היא משמעותית ומהותית. גם אם אבא שלהם עיוור זה לא פוטר אותי להציל אותו מעצמו. ישראל ערבים זה לזה. ואני יכול להיות זה שישאל חלילה בעוד איקס זמן איך [b] אתה נתת לזה לקרות?
כבן לעם היהודי, וכמי שהארץ הזו שייכת לו, אני לא אתן לשואה נוספת להתרחש. כל אדם שעניו בראשו מבין שהקמת מדינת טרור פלסטינית שיא שלב ביניים בדרך למטרה הסופית ובפי האוייב "השמדת הישות הציונית בפלסטין".
אם אני יכול לעשות משהו, כל דבר, כדי למנוע את הדבר הזה הרי שאני מחוייב לזה.
לשמחתי, אני אינני היחיד. בישראל חיים מאות אלפי יהודים שעינהם לא קשורות ובשפה פשוטה הם מבינים עם מי לנו עסק.
זה לא כל כך מסובך, די בלקרוא את מה שהם כותבים, לשמוע ולראות את מה שהם אומרים ולהבין שאין שום סיכוי אמיתי להגיע למצב שבו הם יפסיקו להתקוף אותנו. (אני לא מדבר בכלל במונחי הזיות של שלום).
האם אתה תתן לאחיך ללכת אל מותו? האם לא תעשה כל דבר כדי להסיט אותו מהדרך שמובילה אותו לאבדון?
האם כיהודי תוכל להישאר אדיש לנוכח מהלך שצפוי להביא שואה על עם היהודי בא"י?
האם כיהודי תהיה מוכן לסבול שאלפי יהודים יגורשו מבתיהם, מאדמתם והשטח יועבר לידיי הטרור?
אני לא. משפחתי לא. חבריי לא. ועוד רבבות רבבות לא. [/b]
עוד משהו,
אני לא מת על תפישת העמים ואני חושב שכולנו צריכים לחיות בלי ההגדרות האלה, אבל תנסה להבין משהו מאוד בסיסי: בקהילת העמים שנקראת האו"ם, כבר הכירו בעם פלשתיני באופן גורף. על מי אתה חושב שאתה עובד כשאתה אומר שהפלשתינים אינו עם?
תראה, אם אתה רוצה לבחון את השאלה מהזווית הלשונית:
ויקיפדיה
פלסטינים (בערבית: فلسطينيون) הם ערבים שהיו תושבי ארץ ישראל המנדטורית (בערבית: פלסטין) וצאצאיהם.
השם "פלסטין" מקורו בשם סוריה פלשתינה, שניתן לארץ במאה השנייה לספירה על ידי הרומאים לאחר כישלון מרד בר כוכבא, במטרה למחוק את השם "יהודה" (יודאה). משם זה נגזר בימי המנדט הבריטי השם "פָּלֵשְׂתִינָה" (Palestine). בתקופת המנדט הבריטי שימש אותו מונח (בלשונות אנגלית וערבית וכן ביתר הלשונות פרט ללשון העברית, בה נקבע מונח דומה -"פלשתינאים") לתיאור כל תושביה של ארץ ישראל (אז "פָּלֶשְׂתִינָא (Palestine)"), יהודים, ערבים ואחרים.
השימוש במונח "פלסטינים" כשמו של עם ערבי נעשה נפוץ בעיקר לאחר הקמת מדינת ישראל. לפני כן השתמשו הפלסטינים במונח
"ערבים" לתיאור מוסדותיהם (הוועד הערבי העליון) ומאבקיהם (המרד הערבי הגדול).
על פי האמנה הפלסטינית שראשיתה ב-
1964 ונוסחה הקובע מ-1968, "הפלסטינים הם האזרחים הערבים אשר שכנו משכן קבע בפלסטין עד שנת 1947. אחת היא אם הוצאו ממנה או נשארו בה, מי שנולד לאב ערבי פלסטיני אחרי תאריך זה בתוך פלסטין או מחוצה לה, הוא פלסטיני".[1] המשמעות המקובלת של פַלַסְטִין באמנה הפלסטינית הוא שטח המנדט הבריטי בארץ ישראל.[2] יש הסוברים, שהכוונה לשטחי מדינת ישראל, יהודה ושומרון ורצועת עזה (שטח פלשתינה (א"י) כפי שהוגדר בתוואי המפה של המנדט הבריטי לאחר הפרדתו של עבר הירדן המזרחי מהשטח שיועד במנדט חבר הלאומים לבית הלאומי היהודי). הגדרה זו כוללת ערבים המתגוררים כעת בתחומי ארץ ישראל, וכן פליטים שברחו או גורשו ממנה במלחמת העצמאות (ומעט גם במלחמת ששת הימים) וצאצאיהם[3] .
אף כי העם הפלסטיני אינו בעל מדינה עצמאית, הוכר אש"ף בעולם כמייצג הרשמי של כל הפלסטינים, והוא אף מייצג אותם בעצרת הכללית של האו"ם, במעמד של משקיף. בעקבות הכרה עולמית זו, החלו ב-1993 מגעים דיפלומטיים בין נציגים ישראלים לנציגי אש"ף, שהביאו לבסוף לחתימת הסכמי אוסלו, ולהקמת הרשות הפלסטינית.
מקור השם ומשמעותו הסופרים היוונים הקדומים נהגו לכנות את התחום הסובב את שפלת פלשת (אזור החוף הכולל את אשקלון ואת עזה) בשם 'פלשתינֵה' (Palestinē).
משרצו הרומאים, במאה השנייה לספירה, להשכיח את הקשר ההיסטורי של היהודים לארצם, כינו את המחוז שכלל את ארץ ישראל בשם "סוריה פלשתינה", אשר איחדה בין שתי הפרובינקיות יהודה וסוריה. אך לרוב השתמשו בשם המקוצר 'פלשׂתינה' ככינוי למחוז מנהלי זה. שם זה מופיע במדרש פעמים בודדות, וחכמים התייחסו אליו כאל שם זר מנהלי. עם התפצלות האימפריה הרומית קיבלה הממלכה הרומית המזרחית היא ביזנטיון, את השליטה על המחוז והשאירה את שמו על כנו.
עם הכיבוש המוסלמי של ארץ ישראל במאה השביעית, חילקו הכובשים את האזור הנכבש לכמה מחוזות, כשאחד מהם נקרא 'פילסטין', אשר נקרא כך בעקבות השם הרומי-ביזנטי הקודם והוא אינו אלא עיוות ערבי של השם בלטינית. בעקבות כיבוש הצלבנים את ארץ ישראל השתכח שם זה כשם מנהלי, אך נשאר כשם ספרותי לארץ ישראל בשפות האירופיות,
ואף היהודים כינו כך לעתים את ארץ ישראל , בעקבות שפות אלו.
לאחר כיבוש ארץ ישראל במערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה וכינון המנדט הבריטי,
בחרו הבריטים לכנות את ארץ ישראל בשם פלשתינה ותושביה שקיבלו אזרחות ארץ ישראלית כונו פלשתינים. ערביי ארץ ישראל כונו "ערבים פלשתינים" ויהודי ארץ ישראל כונו "יהודים פלשתינים". עם סיום המנדט הבריטי, הקמת מדינת ישראל והשתלטות ממלכת ירדן על הגדה המערבית ומצרים על רצועת עזה, חדלה הנתינות הפלשתינית מלהתקיים.
אולם, המונח פלשתינים נותר לציין את הפליטים הפלסטינים אשר שהו מחוץ לגבולות ישראל ונבדלו מן האזרחים של מדינות ערב שקלטו אותם. כך, תלוי האיות העברי ("פלסטינים", "פלשׂתינים", "פלשׂתינאים" או "פלסטינאים") בשאלות היסטוריות, לשוניות ואף פוליטיות-אידאולוגיות. כיום, אין כתיב אחיד המקובל על הכול. חוסר אחידות זה משתקף גם במילונים: מילון אבן שושן (מהדורת 2000) תומך בכתיב "פלשתינאים" ו"פלסטינאים"; מילון מורפיקס תומך בכתיב "פלשתינאים" ו"פלסטינים". מכיוון שהשם 'פלסטין' הוא כינוי עצמי ערבי, מעדיפים רוב החוקרים הכותבים עברית, להשתמש בו. סיבה נוספת לבחירה בשם זה היא שגם חז"ל השתמשו בו באיות זה
(כאמור, מתוך ראייתם את השם כמנהלי-טכני). מאידך, הכתיב 'פלשתינה' מזהה את המילה עם המקור המקראי, וכך היו שראו בו אמירה פוליטית
המשכיחה את יחס היהודים לארץ , ומאידך, יש בכך גם משום המשך של מנהגם של הסופרים העבריים החדשים.
פרופ' שמעון שמיר טוען שיש לעשות הבחנה ברורה בין "פלסטינים" ל"פלשתינאים". הוא סובר כי יש תוקף רק לשתי צורות איות – פלשתינה בפ' דגושה ופלסטין בפ' רפויה, המייצגות שני מושגים שונים. "פלשתינה" אומר שמיר, "הוא שמה של ארץ הקודש כולה. זו הגרסה העברית של השם הלועזי Palestine, אשר היה רווח מימים ימימה בהתייחסותן של אומות העולם לארץ זו. [...] פלסטין הוא עניין אחר, [...] הוא מושג ערבי המעוגן בהוויה הערבית", כותבים אותו בס' ובט' ומבטאים בפ' רפויה. שמיר מתריע על כך שהמושג הלועזי Palestine עובר תמורה מדאיגה בעולם, ומאבד את משמעותו ההיסטורית: "
הדור הצעיר בקרב אומות העולם גדל כיום בנוף פוליטי שבו Palestine היא ארצו של אש"ף ". לפיכך קורא שמיר להתחיל מבית ולעשות הבחנה בין "פלשתינה" ל"פלסטין".[4]
תולדות הלאומיות הפלסטינית רקע
הפלסטינים רואים עצמם כעם נפרד במסגרת האומה הערבית, וזוכים להכרה רחבה בגישה זו. עם זאת ישנו ויכוח אקדמי נרחב, בשאלה
ממתי התקיימה אצל ערביי ארץ ישראל תודעה של לאומיות פלסטינית נפרדת מהלאומיות הערבית . הויכוח טעון מבחינה פוליטית, כאשר באופן כללי נוטים גורמים המתנגדים להקמת מדינה פלסטינית לטעון שהלאומיות הפלסטינית נוצרה מאוחר יותר, או אף כי כלל
אין לאומיות פלסטינית , בעוד גורמים התומכים בהקמת מדינה פלסטינית נוטים לטעון שהלאומיות הפלסטינית מוקדמת יותר.
[עריכה] הגישה המקדימה
יש הוגי דעות פלסטינים כאדוארד סעיד[דרוש מקור] , המביאים בהקשר זה ראיות לקיומה של טריטוריה בשם "פלשתינה" עוד בימי הביניים, ולזיקה של תושבי הטריטוריה כבר אז. טענה זו המתייחסת לתודעה הלאומית הקולקטיבית כקודמת לזהויות האחרות (החמולתיות והדתיות), נחשבת למוטלת בספק. אף על פי כן, עצם ההתייחסות לטריטוריה כ"פלשתינה" מוכרת גם בתקופה שלפני ההגירה היהודית. היסטוריונים אלה גורסים כי מראיות אלה ניתן ללמד שהעם הפלסטיני היה קיים עוד לפני תחילת ההתיישבות הציונית והוא בן מאות שנים.
[עריכה] הגישה הציונית
מספר היסטוריונים מציגים ראיות
לאי-קיומה של תודעה קולקטיבית של עם פלסטיני עד לתחילת ההתיישבות הציונית, ואף מאוחר מכך. אחד ממצדדיה העיקריים של גישה זו הוא יהושפט הרכבי, והיא מתבטאת גם בדברים שאמרה ראש ממשלת ישראל,
גולדה מאיר: "כשאני הגעתי לארץ, לא היה עם פלסטיני ".[דרוש מקור] הראיה העיקרית היא שבימי שלטון האימפריה העות'מאנית הייתה ארץ ישראל מחולקת בין כמה מחוזות אשר אף אחד מהם לא השתרע בתחום ארץ ישראל בלבד ואף אחד מהם לא הוגדר על ידי האימפריה העות'מאנית כ"פלסטיני".
חלק מהפלסטינים הגיעו לארץ ישראל לאחר תחילת ההתיישבות הציונית, ולמעשה אינם נמצאים בשטחה יותר זמן מהיהודים . על פי ההערכות המבוססות על סיכום מתקופת מסע נפוליון בארץ ישראל היו בתקופה זו (תחילת המאה ה-19) פחות מרבע מיליון תושבים משני עברי הירדן. כמו כן ועדת פיל מצאה בשנת 1936 כי הגידול במספרם של הערבים בשטח המנדט הבריטי היה גדול בהרבה מהצפוי על פי הריבוי הטבעי,
וכי ערבים רבים הגיעו בעקבות העבודה שנמצאה בשפע אצל הבריטים ואצל העולים היהודים [דרוש מקור] .
לפי גישה זו,
צמיחת הלאומיות הפלסטינית הייתה תמונת מראה להתיישבות הציונית באזור , ולכן היא גם שותפה במאפיינים מסוימים שלה - ההבדלה בין קהילת המרכז והגלויות (בדומה לקהילות היהודיות בעולם), השתייכות הפלסטינים לפאן-לאומיות הערבית (בדומה ליהודי אירופה, שחלקם ראו עצמם כ"פאן-אירופאים"), ואתוס "השיבה" שמתבטא בשתי התנועות.
גישה זו מסתמכת גם על כך שבעבר גרסו מנהיגים פלסטיניים כי פָּלֵשְׂתִינָה היא חלק מסוריה. למשל, עבדול האדי, אחד המנהיגים המקומיים הפלסטיניים, העיד בפני ועדת פיל בשנת 1937: "אין דבר כזה פלסטין. פלסטין זה שם שהציונים המציאו. הארץ הייתה מאות בשנים חלק מסוריה. השם "פלסטין" זר לנו. הציונים המציאו את זה".[ דרוש מקור] גם פיליפ חיתי, היסטוריון ערבי אמריקאי,[דרוש מקור] ואחמד שוקיירי,
היושב ראש הראשון של אש"ף, התבטאו ברוח דומה .[5] [6]
גישה נוספת, פחות מקובלת כיום, היא כי לא רק שלא היה קיים עם פלסטיני בעבר, גם אין עם פלסטיני כיום:
ערביי ארץ ישראל הם חלק מן העם הערבי הגדול, ואין להם מאפיינים לאומיים ייחודיים משלהם. גישה זו נסמכת גם על הדמיון התרבותי שקיים בין הפלסטינים יושבי הגדה המערבית ורצועת עזה לערבים תושבי ממלכת עבר ירדן ולערבים במצרים ובשאר מדינות ערב. תימוכין לגישה זו נמצאים גם בדברו של (חבר הכנסת לאחר מכן)
עזמי בשארה משנת 1999: "אין אומה פלסטינית, יש רק אומה ערבית" [7]
מחזיקי גישה זאת מצביעים גם על תמונות נוף שצולמו באזור בסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים, לפיהם הייתה הארץ
שוממה ומדברית ; ויישוביה מעטים ודלי אוכלוסין עד ש"הציונים הפריחו את השממה ובנו את הארץ".[דרוש מקור] כדי לאשש את טענה זו נעזרים הם בעדויות שונות של אנשים שסיירו בארץ ישראל לפני התקופה הציונית כמו הסופר מארק טוויין, הרוזן קונסטאנטין פראנסואה וולניי, הקולונל צ. ר. קונדר ועוד.[דרוש מקור]
גישה אחרת, היא כי חלק עיקרי במוצאם של הפלסטינים מקורו מרצף דמוגרפי שתחילתו באוכלוסייה היהודית החקלאית שנשארה בארץ לאחר חורבן בית המקדש השני על ידי טיטוס [8] . ביטוי לגישה זו ניתן למצוא אצל הוגים יהודים ציונים: ישראל בלקינד מתנועת ביל"ו, דב בר בורוכוב מראשי מפלגת "פועלי ציון" במזרח אירופה, דוד בן-גוריון ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, ויצחק בן צבי נשיאה השני של מדינת ישראל.
ישראל בלקינד כתב: "רגילים סופרי דברי הימים לספר, כי אחרי חורבן ירושלים על ידי טיטוס נפוצו היהודים בכל ארצות תבל ולא הוסיפו עוד לרצות לחיות בארצם. אבל גם פה אנו פוגשים טעות היסטורית, אשר נחוץ להסיר ולמצא את מצב הדברים האמיתי. ... את הארץ עזבו שדרותיו העליונות, החכמים, תופשי התורה, שבִכְּרו את הדת על פני הארץ ... ואפשר, עשו כן בכלל רוב העירונים קלי התנועה. אולם עובדי האדמה נשארו קשורים לאדמתם". [9]
דב בר בורוכוב כתב: "האוכלוסייה המקומית בפלשתינה קרובה ליהודים לפי ההרכב הגזעי יותר מכל עם אחר אפילו מן העמים ה"שמיים". יש להניח
הנחה המתקבלת מאד על הדעת, כי הפלחים בפלשתינה - הם צאצאים ישרים של שרידי היישוב החקלאי היהודי והכנעני, בצירוף
תערובת קלה של דם ערבי. כי כידוע, הערבים, הכובשים הגאים, התערבו אך מעט מאד בקרב המון העם בארצות הנכבשות על ידם ... על כל פנים כל הנוסעים-התיירים מאשרים, כי פרט לדיבור הערבי אי אפשר להבחין בין סבל ספרדי לבין פועל פשוט ופלח ... נמצא, שההבדל הגזעי בין יהודי הגולה לבין הפלחים הפלשתינים אינו ניכר יותר מאשר ההבדל בין יהודים אשכנזים לספרדים". [10]
דוד בן-גוריון ויצחק בן צבי כתבו: "
הפלחים אין מוצאם מן הכובשים הערבים, שהשתלטו על ארץ ישראל וסוריה במאה השביעית לספירה. המנצחים הערביים לא השמידו את האוכלוסייה החקלאית שמצאו בארץ. הם רק גירשו את השליטים הביזאנטיים הזרים. באוכלוסייה המקומית לא נגעו לרעה.
הערבים גם לא עסקו בהתיישבות . גם במקומות מושבותיהם הקודמים לא שלחו בני-ערב את ידם בעבודת האדמה ... בארצות הכבושות לא חיפשו שטחי התיישבות למעמד האיכרים שלהם, שכמעט לא היה אצלם בנמצא. כל עניינם בארצות החדשות היה מדיני, דתי וכספי: לשלוט, להפיץ את האסלאם, לגבות מיסים. ... לבוא ולטעון, כי עם כיבושה של ירושלים על ידי טיטוס ועם כשלונו של מרד בר-כוכבא חדלו היהודים כליל לעבד את אדמת ארץ-ישראל, משמעו לגלות אי-ידיעה גמורה בתולדות ישראל ובספרות ישראל של אותה תקופה ... האיכר היהודי, כמוהו ככל איכר, לא במהרה ניתק עצמו מאדמתו, שרוותה זיעתו וזיעת אבותיו ... האוכלוסייה הכפרית, חרף מעשי הדיכוי והסבל, נשארה כמות שהיא". [11]
יצחק בן צבי הוסיף וכתב: "מובן מאליו שלא נכון יהיה להגיד שכל הפלחים הם מצאצאי היהודים הקדומים, המדובר הוא ברובם או ביסודם. ... שהרוב הגדול של הפלחים אין מקורם מהכובשים הערבים, אלא, לפני זה, מהפלחים היהודים שהיו מנין ורוב בנין הארץ, לפני כיבוש האישלם". [12]
[עריכה] גישות נוספות
קיימת גישת ביניים, בין הגישה הערבית לגישה הציונית, הגורסת כי התודעה הלאומית הפלסטינית התפתחה עוד באמצע המאה ה-19, בשל מספר גורמים שחברו יחד, לרבות ההתעוררות הלאומית באירופה באותה תקופה, ההפרדה הכלכלית והארגונית באימפריה העות'מאנית בין סוריה ופלסטין; וכן צמיחתם של כוחות מקומיים בתוך האימפריה (כגון מוחמד עלי במצרים).
לטענת ההיסטוריונים הדוגלים בגישה זו, ההתיישבות הציונית לא גרמה להיווצרותה של תודעה לאומית, אך חיזקה אותה כשזו הייתה רק בתחילתה , כשלמעשה האחראים העיקריים
להגעת הפלסטינים לאזור היו הטורקים שהביאו לכאן בני לאומים רבים לעבודה במחנותיהם, על מסילת הברזל החיג'אזית ועוד. מלבד הפלסטינים הביאו הטורקים
גם את הארמנים, הצ'רקסים ועוד. ברבע הראשון של המאה ה-19, היו בארץ-ישראל המערבית 250,000 תושבים, מהם כרבע יהודים ונוצרים.[13] הגידול באוכלוסייה הערבית מאז - ועד התחלת הפעילות הציונית, היה כ-30%. לעומת זאת, בשנים 1870 - 1947 – גדלה אוכלוסיית הארץ הערבית
בכ-270% .[14] . ישנם הסברים רבים לריבוי מהיר שכזה. המצדדים בקיומה של הגירה ערבית מאסיבית לשטחה המערבי של פלשתינה מביאים כראיה את דו"ח הוועדה האנגלו-אמריקנית[דרוש מקור] . ב-1945, מצאה הוועדה כי היישוב היהודי גדל מ-84,000 תושבים ב-1922 לכדי 554,000 תושבים. שלושה רבעים מגידול זה, קבע הדוח לפי הערכות רשמיות, היו פרי עליה יהודית. האוכלוסייה המוסלמית צמחה בשנים אלו מ-589,000 ל-1,061,000, כשמתוך זה רק ארבעה אחוז יוחסו להגירה. הם ציינו את צמיחתה הטבעית של האוכלוסייה הערבית העולה ממספרים אלה כיוצאת דופן ואת מקורה ראו, במידה רבה, בצניחה בשיעור תמותת התינוקות בקרב האוכלוסייה המוסלמית.[15]
המזרחן ד"ר יובל ארנון-אוחנה מסכם את ההגירה הערבית:
"הגירתם של שבטים בדווים לארץ-ישראל הייתה תופעה קדומה וקבועה , אולם נערכה באינטנסיביות רבה במיוחד במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה. וכן רוב שבטי הבדווים חדרו לארץ במאות אלה. רובם הגדול הגיעו מהמזרח ומהדרום. בין אלה הראשונים היו למשל שבטי מטה הענזה (ביניהם אל-ג'דעאן, דהאם ובני צקר), שנאחזו בעבר-הירדן ובבקעת הירדן (הע'ור), או בני זיידאן שנאחזו בגליל. אלה גם אלה הגיעו לארץ-ישראל דרך עבר-הירדן מחצי האי ערב. גל גדול של שבטים הגיע ממצרים, במיוחד בתקופת מוחמד עלי [אמצע המאה ה-19] . ביניהם היו ערב אבו כשכ, ערב אל-סעאידה – באזור חיפה. בין תושבי בקעת הירדן היו שבטים נגרואידיים, שהגיעו גם הם, ככל הנראה, מהדרום. לעומתם היו שבטים וקבוצות אוכלוסין שהגיעו מהצפון, כגון טורקמנים, חוראנים, בושנאקים (בני בוסניה), וכן שבטים בדווים כגון ערב אל-שקיראת שנאחזו בסביבות חיפה, ערב אל-זביידאת – באזור שפרעם, וכן ערב אל-עראמשה, ערב אל-שמאליה וערב אל-הייב, שחדרו לגליל העליון דרך הואדיות החוצים אותו, ונאחזו בו. שבטים בדווים כגון התעאמרה, נאחזו גם בשיפולי הרי יהודה, באזור בית לחם, וכן באזור חברון. עם זאת [...] רוב אוכלוסיית השבטים הבדווים העדיפה את המישורים הפתוחים של החוף, יזרעאל, חרוד, בית-שאן והירדן".[16]
בשנת 1922 לאחר שהבריטים קיבלו את מנדט חבר הלאומים – יפוי הכוח, על ארץ ישראל, הם ערכו מפקד אוכלוסין בכל השטח שהיה נתון למרותם אשר כלל את ארץ ישראל על פי הגדרת המנדט, כלומר, משני עבריו של נהר הירדן, האזור בו קיימות כיום מדינת ישראל, ממלכת ירדן והרשות הפלסטינית – בסך הכול שטח של 125,000 קמ"ר (לשם השוואה, גודלה של מדינת ישראל בגבולות 1967, הוא כ-22,150 קמ"ר). במסגרת המפקד
לא נכללה קטגוריה של "פלסטינים", אולם, נכללה "עדה דתית". לפי המפקד נמנו תושבי האזור כולו 752,048 נפש, מהם 589,177 מוסלמים, 83,790 יהודים, 71,464 נוצרים, ו-7,617 אחרים.[דרוש מקור]
מספר הפלסטינים צמח בתקופת המנדט הבריטי בקצב בלתי רגיל:
במשך פחות מ-30 שנה הוכפל מספרם. בראשית המאה ה-20 נאמד מספרם ב-500-550 אלף, ובסוף מלחמת העולם הראשונה ב-600-650 אלף (מהם 70,000 נוצרים, השאר מוסלמים). בשנת 1948 הם מנו 1.3-1.2 מיליון (מהם 140,000 נוצרים). אין מסמכים המתעדים באופן מדויק את מספר הערבים המהגרים לארץ בתקופת המנדט, וישנן הערכות שונות בעניין [4] . הגאוגרף משה ברוור, עסק במחקרו: "הגירה כגורם בגידול הכפר הערבי בארץ ישראל", בהגירה של פועלים ממצרים בתקופת המנדט הבריטי והשתקעותם בעיקר במישור החוף. הוא הגיע למסקנה כי לפחות שליש מהגידול במספר הערבים תושבי מישור החוף בתקופת המנדט מקורו בהגירה ממצרים.[17] כמו כן, הגיע ברוור למסקנה שגידול האוכלוסין בכפרים של אזור החוף לא נבע מריבוי טבעי ו/או כתוצאה מהגירה פנימית של ערבים שעזבו את כפריהם בגליל ובשומרון, והשתקעו באזור החוף היכן שאפשרויות התעסוקה היו טובות יותר.
הפלסטינים לא הקימו ארגון לאומי ציבורי כולל, כמו "כנסת ישראל", "אספת הנבחרים" ו"הוועד הלאומי".
הדבר הוצע להם על ידי ממשלת המנדט, אך נדחה על ידם. היה קיים ארגון עדתי-דתי - המועצה המוסלמית העליונה וגופי ייצוג וניהול שונים לעדות הנוצריות. היו קיימים ארגונים כלכליים, מקצועיים, תרבותיים והייתה קיימת גם התארגנות לאומנית פוליטית. התארגנות זו מעולם לא כוננה מוסדות ייצוג נבחרים. היא צמחה מתוך ועדות נכבדים מקומיות ואזוריות, כגון "ועדות מוסלמיות -נוצריות" (1920 - 1921), ומתוך ועידות וקונגרסים.
בשנת 1920 הוקם "הוועד הפועל הערבי", בראשותו של מוסא כאט'ם אל-חוסייני, כארגון קבוע, אך הוא התפרק עד לשנת 1934, השנה בה מת אל-חוסייני. בין לבין, נוצרה יריבות בין שני הצדדים - המועצה המוסלמית העליונה והוועד הפועל הערבי. בשנות ה-30, לאחר פירוק הוועד, התגבשו מפלגות מדיניות, אך הם לא מילאו תפקיד חשוב.
בשנת 1936 הוקם מחדש ארגון קבוע, ששמו
"הוועד הערבי העליון". היה זה ייצוג של שני המחנות היריבים. השתתפו בו ראשי שש המפלגות שהיו קיימות אז, בתוספת שלושה אישים (מהם שניים נוצרים), ועם חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי של ירושלים, כיושב ראש הוועד. ועד זה הוקם מתוך ההתעוררות הלאומנית של 1936, שהחלה בשביתה כללית והפכה למאורעות אלימים (המרד הערבי הגדול). בסתיו 1936, נפסקו המאורעות על ידי אל-חוסייני, לפי המלצתם של מלכי ערב. בשנת 1937 הם התחדשו, והפלסטינים התפלגו לשניים - תומכים למהומות ומתנגדים. המתונים יותר ("הנשאשיבּים") התנגדו לחידושם, והקיצונים יותר ("החוסיינים", על שם אל-חוסייני, מקים הוועד הפועל הערבי) היו היחידים שהשתתפו בוועד הערבי העליון, שנהפך לקיצוני.
כנופיות טרור ערביות התנגדו כעת גם לבריטים ויהודים, אך גם לערבים ממתנגדיהם. מספר האבידות של הערבים היה גדול ממספר האבידות של היהודים והבריטים. הוועד הערבי העליון פוזר על ידי השלטונות והוצא אל מחוץ לחוק באוקטובר 1937) (וגם המועצה המוסלמית העליונה פוזרה). שנות המרידה, 1936 - 1939, היוו אירוע מפלג לעם הפלסטיני. הם היו ללא ארגון והנהגה שיאחדו אותם. מנהיגיהם היו חלקם במעצר ורובם בגולה, חלק מהם בגרמניה הנאצית,
שם מנהיגם אמין אל חוסייני קיבל הבטחה מאדולף היטלר שגרמניה תשמיד את הייסוד היהודי בארץ ישראל לאחר המלחמה. שנות המלחמה עברו ללא פעילות פוליטית וארגונית, אולם הייתה פעולה צבאית גרמנית-פלשתינאית משותפת במבצע אטלס. בשנת 1943 התעורר רצון להקים ארגון כלשהו, אבל "החוסיינים", הקיצוניים, לא הסכימו להקים שום ארגון ללא הסכמת המנהיגים. שאר הסיעות הסכימו איתם, ועד לשנת 1945, חייהם הפוליטיים-ארגוניים של הפלסטינים נגעו בסך הכול
בנסיונות למנוע מכירת קרקעות ליהודים , הקמת קרן קרקעות ערבית ומרדי תעמולה.
הליגה הערבית הזמינה אליה נציג מהפלסטינים, ובסופו של דבר, בשנת 1946, הוקם הוועד הערבי העליון שוב, בתיווכה של הליגה הערבית. ג'מאל אל-חוסייני, שהשתחרר בסוף 1945, היה לראש הוועד, וצירף אליו את נאמניו באופן שהכעיס את מתנגדיו. הם הקימו "חזית ערבית עליונה" כנגד הוועד הערבי העליון. המדינות הערביות תמכו
דווקא בקיצונים שבקרב הפלסטינים.
הממשלה הבריטית אשר ניסתה לאורך השנים לפתור את הסכסוך בין האוכלוסייה הערבית לאוכלוסייה היהודית בארץ ישראל באמצעים דיפלומטים, בסופו של דבר, החליטה להחזיר את כתב המנדט על פלשׂתינה-ארץ ישראל לארגון האומות המאוחדות. האו"ם ניסה לפתור את המתיחות האתנית הגוברת בין היהודים והערבים, שאך החריפה, משנראה כי המנדט מתקרב לסיומו. על מנת לבחון את פתרון הבעיה, מינה האו"ם ועדה מיוחדת לעניין ארץ ישראל - ועדת אונסקו"פ, אשר כללה נציגים מארצות שונות. ועדת אונסקו"פ המליצה לפצל את השטח המנדטורי בארץ ישראל בין שתי מדינות - מדינה יהודית אשר תהיה מורכבת מרוב יהודי, מדינה ערבית אשר תהיה מורכבת מרוב ערבי, כאשר עיר הבירה, ירושלים, תהיה תחת מנדט בינלאומי והאוכלוסייה היהודית והערבית בה יהיו פחות או יותר שוות בגודלם. ההמלצה של ועדת אונסקו"פ, אשר נודעה בשם תוכנית החלוקה חלקה את השטח בין הצדדים. המדינה היהודית הייתה בגודל 15,000 קילומטרים רבועים בקירוב והייתה אמורה לכלול מיעוט ערבי. המדינה הערבית הייתה בגודל 11,000 קילומטרים רבועים בקירוב, והייתה אמורה לכלול מיעוט יהודי. לפי תוכנית החלוקה אף מדינה לא תהיה רציפה בשטחה. כמו כן, לפי ההצעה ירושלים ובית לחם הושמו תחת שליטת האומות המאוחדות.
אף אחד מהצדדים לא היה מרוצה מתוכנית החלוקה. אף על פי כן, רוב הציבור היהודי בארץ ישראל והנהגתו קיבלו את התוכנית. לעומת זאת,
התוכנית נדחתה על ידי ההנהגה הערבית , ועל ידי רובו המוחלט של הציבור הערבי. המנהיגות הערבית טענה כי היא תוכנית החלוקה הפרה את זכויותיהם של מרבית התושבים בארץ ישראל - באותה העת 67% מכלל אוכלוסיית ארץ ישראל הייתה לא יהודית (1,237,000 אנשים) בעוד ש-33% היו יהודים (608,000 אנשים). המנהיגים הערבים טענו גם שבמידה והתוכנית תיושם, מספר רב של ערבים יהיו לכודים בשטחי המדינה היהודית.
כל המנהיגים הערבים באותה העת התנגדו באופן עקרוני לזכותם של היהודים למדינה עצמאית בארץ ישראל ,ושיקפו בכך את מדיניותה של הליגה הערבית.
המלצת הוועדה לחלוקתה של ארץ ישראל המנדטורית אושרה בהחלטה מספר 181 שנתקבלה על ידי העצרת הכללית של האו"ם בב-29 בנובמבר 1947, ברוב של 33 קולות מול 13 מתנגדים ו־10 נמנעים. תוכנית החלוקה הייתה אמורה להיכנס לתוקפה בלילה שבין ה-14 ל-15 במאי 1948, התאריך בו הבריטים נדרשו להתפנות מארץ ישראל ולסיים את המנדט.
אישור תוכנית החלוקה הוביל למאבק מזוין נגד היישוב היהודי אשר בוצע על ידי הארגונים העיקריים של ערביי ארץ ישראל שנעזרו בכוחות מתנדבים מארצות ערב. המאבק כלל הן פיגועים ובעיקר מלחמה על צירי התחבורה, ובשלב מאוחר יותר גם נסיונות השתלטות על יישובים. מאבק מזוין זה, שהיה עדיין מוגדר כמלחמת אזרחים, והתגובות לו מצד הציבור היהודי, היוו את ראשיתה של מלחמת העצמאות. סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל והכרזת הקמתה של מדינת ישראל הובילו למלחמה כוללת (ראו מלחמת העצמאות) אשר פרצה ב-14 במאי 1948.
בעקבות ההכרזה פלשו חמישה צבאות של מדינות ערב: לבנון, סוריה, ירדן, עיראק ומצרים ותקפו את מדינת ישראל שזה עתה קמה. בשל הלחימה העזה, חלק מן הפליטים נמלט מארץ ישראל מתוך חשש לחייהם, חלקם נענו לקריאת מנהיגיהם לעזוב וחלק נמלט מתוך הנחה שמוטב להם להתפנות עד שצבאות מדינות ערב ישתלטו על האזורים שבהם ישבו. בחלק קטן מהמקומות גורשו תושבים ערביים מיישוביהם בכוח או שהתבקשו להתפנות מהם באופן זמני.
[עריכה] 1948–1967
מלחמת העצמאות הסתיימה בניצחונו של צה"ל, אשר הדף את צבאות ערב והרחיב את תחום המדינה מעבר לגבולות שנקבעו למדינה היהודית בהחלטת עצרת האו"ם. הטריטוריות אותן ישראל לא כבשה - רצועת עזה והגדה המערבית,
עברו לשליטת מצרים וירדן, בהתאמה. עקב המלחמה, בין 700,000 ו-750,000 ערבים-פלסטינים גורשו או נמלטו מהאזור בו נוסדה בהמשך מדינת ישראל וידועים כיום בתור פליטים פלסטינים. הפליטים הפלסטינים לא הורשו לחזור לישראל ובמרבית מדינות ערב, למעט ירדן, הוחלט כי הפליטים וצאצאיהם לא יהיו זכאים לקבל אזרחות. בשנת 1949, הציעה ישראל לאפשר לחלק מבני המשפחות אשר התפצלו במהלך המלחמה לחזור, הציעו לאפשר לחלק מהפליטים לשחרר חשבונות בנק קפואים, ולאפשר לכ-100,000 פליטים לחזור לתחומי מדינת ישראל. מדינות ערב דחו פשרה זו, בין היתר משום שהם לא היו מעוניינים לבצע כל פעולה אשר תכיר בקיומה של מדינת ישראל. נכון להיום, רוב הפליטים עדיין חיים במחנות פליטים ושאלת הסטטוס שלהם עדיין נותרה אחת מהסוגיות המרכזיות בסכסוך הישראלי פלסטיני.
במהלך שנות החמישים העימותים בין ישראל לפלסטינים לאורך הגבול הירדני החמירו באופן הדרגתי. בתחילה בוצעו פשיטות בקנה מידה קטן של כוחות פלסטינים בשטחי מדינת ישראל אשר הובילו בהמשך למספר פעולות תגמול ישראליות גדולות יותר באזור הגדה המערבית. מבצע ישראלי כושל במצרים הוביל להסלמת היחסים בין הציבור המצרי לקהילה היהודית במצרים, כאשר בעקבותו החלה ממשלת מצרים לממן, לאמן ולחמש יחידות פדאיון אשר מנו מתנדבים פלסטינים מעזה. יחידות הפדאיון הפלסטיניים הוציאו לפועל לאורך השנים פיגועים רבים נגד האוכלוסייה היהודית בישראל אשר יצאו מרצועת עזה וממצרים.
ליאור, אתה מוזמן לקרוא את השורות הבאות לאט לאט, כדי שתפנים כל מילה. לאחר שנים רבות בהם ניהלו יחידות הפדאיון הפלסטיניות את המאבק מול ישראל, בשנת 1964 נוסד הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף). מאז הקמתו ועד סוף שנות השמונים היו מטרות הארגון המרכזיות: ייצוג פוליטי של העם הפלסטיני ומאבק מזוין במדינת ישראל עד כדי חיסולה. במהלך כינוס זה התקבלה גם האמנה הפלסטינית, אשר תוקנה ב־1968 בפרטים טכניים.
האמנה הגדירה מיהו פלסטיני, טענה לזכות בלעדית של העם הפלסטיני על פלסטין (היא ארץ ישראל), וקבעה שזכות זו תמומש רק במאבק מזוין נגד ישראל. במלחמת ששת הימים, ביוני 1967, ישראל כבשה טריטוריות רבות, בהן אזור רצועת עזה ממצרים ואזור הגדה המערבית מירדן (כולל את מזרח ירושלים). לאחר המלחמה החליטה ממשלת ישראל להחיל את החוק הישראלי על מזרח ירושלים, ולתושביה הפלסטינים ניתן מעמד תושב קבע. מעמדה של ירושלים כבירת מדינת ישראל ותפיסתם של יהודה ושומרון ורצועת עזה הפכו לסוגיות מהותיות בפני עצמן אשר התווספו למוקד המחלוקת בסכסוך הישראלי-פלסטיני. בסיום המלחמה ישראל שלטה למעשה בכל האזור בו התקיים המנדט הבריטי. העובדה כי בארץ ישראל לא הייתה מדינה ריבונית העניקה תמיכה לטענתה של ממשלת ישראל, לפיה מדינת ישראל לא כבשה טריטוריות ממדינה אחרת ולפיכך לא הפרה את הסעיף הרביעי של אמנת ז'נבה ואת החוק הבינלאומי.
תבוסת מדינות ערב במלחמת ששת הימים הביאה לפריחה של הלאומנות הפלסטינית, והעלתה את קרנם של ארגוני "ההתנגדות המזוינת", ובראשם הפת"ח והחזית העממית לשחרור פלסטין. במהלך שנות השישים, הקבוצות הללו
החלו לראשונה לעמוד על כך כי הלאומיות הפלסטינית יש לה שורשים היסטוריים עתיקים ; כאשר חלק אף טענו כי התודעה הלאומית הפלסטינית והזהות הפלסטינית היו קיימים במשך מאות, ואף אלפי שנים;
וזאת על אף שהתודעה הלאומית הפלסטינית הייתה למעשה מגמה מודרנית .קרב כראמה ואירועי ספטמבר השחור בירדן תרמו רבות לעלייה בתמיכת הפלסטינית בקבוצות הללו, במיוחד בקרב האוכלוסייה הפלסטינית שחיה בגלות.
בתחילת שנות ה-70 החלו ארגוני הטרור הפלסטינים, בראשות אש"ף והחזית העממית בהפעלת גל טרור כנגד ישראל וכנגד מטרות יהודיות בחו"ל. שיא גל הטרור היה טבח הספורטאים במינכן בזמן אולימפיאדת מינכן 1972. בשנת 1974 קיבלה הליגה הערבית החלטה שהכירה באש"ף כמייצג הבלעדי של העם הפלסטיני. למרות ערעורים מסוימים על ההחלטה (מצדו של אנואר סאדאת ב־1977, במלחמת לבנון מצִדה של סוריה ועוד) היא נשארה בתוקף עד היום.
כתוצאה מההכרה הזאת על ידי הליגה הערבית הוקמו יחידות של צבא שחרור פלסטין בכל צבאות ערב. שוב, ליאור יקר, לאט לאט. תפנים.
ב־1974 אומצה תוכנית השלבים של אש"ף, הגורסת כי אין טעם לעסוק רק במאבק מזוין, וכי
כל פיסת אדמה של פלסטין שתוצע לפלסטינים בדרכים דיפלומטית,
תילקח על ידם ותהווה
עוד שלב בדרך לשחרור פלסטין. החלטה זו מאפשרת לאש"ף לפנות גם לערוצים דיפלומטיים, ונותנת הכשרה
גם למדיניות של התפשרות.
ב-27 בינואר 1976 הטילה ארצות הברית וטו באו"ם, על
הצעה ערבית להכיר בזכות הפלסטינים למדינה [18] .
ב־1977 הציע אנואר סאדאת את תוכנית האוטונומיה כחלק מהסכם השלום בין ישראל ומצרים.
אש"ף דחה את ההצעה בטענה כי מדובר בתעלול ישראלי שנועד לתת תמורה לסאדאת. למרות זאת שיחות האוטונומיה התנהלו בלעדיו עד 1980 והופסקו רשמית רק עם פרוץ מלחמת לבנון.
ב-1982 תקפה ישראל את לבנון במה שכונה מבצע שלום הגליל (ומאוחר יותר: "מלחמת לבנון"). מטרתה המוצהרת של ההתקפה הייתה הגנה על יישובי צפון הארץ מהתקפות המחבלים, בעיקר ארגונים פלסטינים שהתרכזו בדרום לבנון, במה שכונה בישראל "פתחלנד". המטרה שקבעה הממשלה בתחילת המלחמה הייתה כיבוש רצועה באורך 40 ק"מ, אך צה"ל הגיע בסופו של דבר עד לצפון לבנון וכבש את בירת לבנון ביירות.
צה"ל גירש את אנשי אש"ף מלבנון, ומרכז הארגון עבר לתוניס , אך הדבר גבה ממנו מחיר דמים גבוה. צה"ל נסוג מרוב שטחי לבנון בשנת 1986, והקים רצועת-חיץ בדרום לבנון במטרה להגן על יישובי הצפון.
ב
-1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה, ההתקוממות העממית הפלסטינית הראשונה נגד הכיבוש הישראלי, אשר התבטאה בעיקר במהומות, הפרות סדר, יידוי אבנים, פיגועי סכינאות ופיגועי ירי. בשנת 1993 נחתמו הסכמי אוסלו, שבמהלכם ניתנה אוטונומיה לפלסטינים בשטחים . לאחר שהסכמי אוסלו לא הצליחו להוביל להקמת המדינה הפלסטינית, פרצה אינתיפאדת אל-אקצה ב-28 בספטמבר 2000. ההסבר שניתן להתפרצותה, היה עלייתו של אריאל שרון להר הבית איימה על קודשי האסלאם. במסגרת אינתיפאדת אל-אקצה, ישראל מצויה במאבק מזוין אשר נמשך עם ארגוני הטרור הפלסטינים.
במהלך תוכנית ההתנתקות שבוצעה בשנת 2005 מדינת ישראל פינתה את ההתנחלויות הישראליות ברצועת עזה ובצפון השומרון באורח חד-צדדי וללא הסכם.
ב-27 בדצמבר 2008, כתגובה לירי הגובר של רקטות מרצועת עזה יצאה מדינת ישראל למבצע עופרת יצוקה. המבצע נמשך 3 שבועות ונהרגו בו כ-1,300 פלסטינים ונזק כבד נגרם לתשתיות החמאס ברצועה.
האוכלוסייה הפלסטינית המתגוררת מחוץ לגדה המערבית ולרצועת עזה.
בהיעדר מפקד אוכלוסין מקיף כולל לכל האוכלוסייה הפלסטינית הפזורה בעולם, ושל הפלסטינים אשר נשארו בטריטוריות אשר היו בעבר חלק מהמנדט הבריטי, קשה לקבוע במדויק את הנתונים הדמוגרפיים של האוכלוסייה הפלסטינית. הלשכה המרכזית הפלסטינית לסטטיסטיקה (PCBS) הודיעה ב-20 באוקטובר 2004 כי מספר הפלסטינים בעולם בסוף שנת 2003
היה 9.6 מיליון - גידול של 800,000 אנשים מאז שנת 2001.
בעבר הירדן כיום, אין נתונים רשמיים של מפקד האוכלוסין לגבי כמות התושבים הפלסטינים מתוך סך התושבים הירדנים, אך הערכות של הלשכה המרכזית הפלסטינית לסטטיסטיקה מעריכים כי כמות הפלסטינים בירדן היא
בין 50% ל-55%. בשנת 2009,
לבקשת אש"ף, ירדן שללה את אזרחותם של אלפי פלסטינים על מנת למנוע מהם להשאר לצמיתות בירדן. ההערכה היא[דרוש מקור] כי כיום מתגוררים ביבשת אמריקה כ-600,000 פלסטינים. פלסטינים רבים התיישבו בארצות הברית, בעיקר באזור שיקגו. ההגירה הפלסטינית לדרום אמריקה החלה מסיבות כלכליות אשר היו קיימות בארץ ישראל עוד טרם הסכסוך הערבי ישראלי החל. מהגרים פלסטינים רבים באמריקה באו מאזור בית לחם. לאמריקה הלטינית היגרו בעיקר פלסטינים נוצרים. כמחצית מהמהגרים הפלסטינים באמריקה הלטינית חיים בצ'ילה[דרוש מקור] . גם באל סלוודור והונדורס חיה אוכלוסייה פלסטינית גדולה. בשתי המדינות הללו היו בעבר נשיאים ממוצא פלסטיני (אנטוניו סאקה באל סלבדור ורוברטו קרלוס פלורס בהונדורס). בבליז, בה יש מספר קטן יותר של אוכלוסייה פלסטינית, יש שר ממוצא פלסטיני - סעיד מוסא. שאפיק ג'ורג' האנדל, הפוליטיקאי ומנהיג הגרילה לשעבר מסלבדור, היה בנם של מהגרים פלסטינים.
[עריכה] הפליטים הפלסטינים
ערך מורחב – בעיית הפליטים הפלסטינים
500 - 600 אלף פלסטינים היו לפליטים בעבר הירדן ומצרים, 200,000 ביהודה ושומרון ("הגדה המערבית" של ירדן) וכ-200,000 ברצועת עזה. 100,000 עברו לעבר הירדן (שגם היא הייתה חלק מארץ ישראל המנדטורית), ו-50 - 100 אלף עברו לסוריה, לבנון וארצות ערב אחרות. קהילות פלסטיניות נוצרו גם מחוץ לאגן הים התיכון. בצ'ילה נמצאת כיום הקהילה הפלסטינית הרביעית בגודלה בעולם (אחרי ישראל, לבנון וירדן) המונה כ-300,000 איש.[27] מעל 200,000 מתוכם הם נוצרים.[28]
[עריכה] הפלסטינים במצרים וירדן
הפליטים הפלסטינים הוחזקו, מטעמים מדיניים, כגוף נפרד משאר הציבור בארצות מושבם. זה חל בעיקר על אלו שבמחנות הפליטים. רק בירדן קיבלו הפלסטינים הפליטים זכויות אזרח מלאות, ובכללן זכות הבחירה. הדבר הוחל הן על הפליטים הפלסטינים שהתיישבו בעבר הירדן והן על תושבי יהודה ושומרון ומזרח ירושלים, שסופחו רשמית לירדן. לעומת זאת, רצועת עזה שבשלטון המצרים לא סופחה למצרים, והיא הייתה לחלק נפרד מהמדינה. הפלסטינים לא מילאו שום תפקיד בחברה, בממשל או במנהל של מצרים. מצרים שמרה על הפרדה ברורה, ובניגוד לירדן היא ראתה את החלקה הפלסטינית שבידה כגרעין של ישות פלסטינית עצמאית.
הפלסטינים שבעזה, אלו שבכיבוש מצרי ובהשפעה מצרית, ביקשו עוד בקיץ 1948 לכונן בעזה מעין ישות פוליטית ערבית-פלסטינית. בחודש יולי 1948, הוקמה בעזה, באישור הליגה הערבית ומטעמה, "מועצת מנהלית לפלשתינה". בספטמבר הקים הוועד הערבי העליון במקום המועצה ההיא ממשלה, לה הוא קרא "ממשלת כל פלסטין", בדרישה שהיא תחול על כל הפלסטינים, גם אלו שבירדן וארץ ישראל. בראשה הועמד אחמד חילמי, ג'מאל חוסייני שימש כשר חוץ, ובין חברי הממשלה היו גם שרים לא קיצוניים. הוקמה גם "אספה מכוננת" בעלת 86 חברים, ונשיאה היה חאג' אמין אל חוסייני.
הנסיון של ממשלת פלסטין בעזה נכשל. אמנם, כל מדינות ערב, פרט לירדן, הכירו בממשלה זו, אך
ירדן התנגדה בכל כוחה לעצם קיומה של הממשלה, שהרי ירדן עמדה לספח לעצמה רשמית את יהודה ושומרון, ולהיות יורשת חוקית של הישות הערבית-פלסטינית, ולכן לא יכלה לסבול ישות נוספת. ברצועת עזה לא יכלה להתקיים ממשלה כזו, מה עוד שהמצרים לא מסרו לה סמכויות של ממש. הממשלה הפכה לקבוצת עסקנים מתוסכלת. אחדים מאישיה הבולטים הסתלקו ממנה בשנים 1948 - 49. האספה המכוננת לא כונסה למושב שני לאחר אוקטובר 1948, ובשנת 1952 הכריזה הליגה הערבית על ביטולה הרשמי של הממשלה.
מצרים נמנעה גם להבא מלספח לעצמה את רצועת עזה לשטחה באופן רשמי. מעט שלטון עצמי הוענק לפלסטינים רק אחרי 1958. ביהודה ושומרון לא נעשו לאחר שנת 1948 נסיונות לכינון ישות פלסטינית נפרדת. תומכיו של המלך עבדאללה, בראשות ראש עיריית חברון, מוחמד עלי אל ג'עברי, סייעו לו לקראת סיפוח יהודה ושומרון
לירדן . הצעדים הראשונים לקראת הסיפוח נעשו לאחר הקמת ממשלת עזה ובתגובה לכך, היו בתחילה כינוסי נכבדים, שהציעו למלך עבדאללה לקחת את שארית ארץ ישראל הערבית תחת חסותו. המלך עבדאללה לא נענה מיד, אך החל במינוי פלסטינים למשרות שלטון ומנהל, קודם ביהודה ושומרון, ואחר כך כשרים בממשלת ירדן, נציגיה הדיפלומטיים ועוד.
הסיפוח הכולל הושלם באפריל 1950, כשנערכו בחירות פרלמנטריות בהשתתפות פלסטינים, והפרלמנט הכריז רשמית על הסיפוח. עוד במרץ,
נאסר השימוש על המילה "פלסטין" במסמכים רשמיים , ובמקומו הונהג המונח "הגדה המערבית".
במלחמת ששת הימים נכבשו יהודה והשומרון וחבל עזה ועברו לשליטת מדינת ישראל.
על אף שהאוכלוסייה הפלסטינית משתייכת למגוון דתות שונות, רוב הפלסטינים כיום הם מוסלמים ורובם מוסלמים סוניים. הפלסטינאים הנוצרים הינם מיעוט.
ראוי לציין גם כי לפי האמנה הלאומית הפלסטינית, המסמך המכונן של אש"ף, מוגדרים היהודים, הדרוזים והשומרונים אשר שכנו בארץ ישראל עד הקמת מדינת ישראל כפלסטינים. 
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש
