הפועל "אוסישקין" תל אביב, הקבוצה שלי, כבר לא רק שלי.
הקבוצה אותה אני מלווה 4 שנים, מגיל 11-12 והייתה משהו ייחודי שכל כך התחברתי אליו, כבר לא אותו הדבר.
בתור ילד שגדל באוסישקין, השתתף במחאות ובהפגנות, ההצטרפות שלי ושל משפחתי לעמותה היה משהו מובן מאליו כבר בתחילת הדרך.
היום, אחרי קמפיין מטורף ומרגש בגביע המדינה, ניצחונות על הקבוצות הגדולות של ליגת העל, אני מרגיש שהקבוצה הזאת היא כבר לא אותה קבוצה.
פתאום בביה"ס שואלים אותי על משחקים, שמחים על תוצאות, מכירים שחקנים, נלחמים על מי יקבל ממני את הכרטיס הנותר מכל חברי העמותה במשפחתי.
כמובן שמדובר על תקופת הגביע ולא על היום אבל עדיין, בשבילי, הקבוצה הזאת איבדה משהו,
היא כבר לא אותה קבוצה קטנה שעושה סנסציה בכל ניצחון, בכל עליית ליגה ובכל זכייה בגביע האיגוד שנה אחרי שנה,
הקבוצה הזאת היא קבוצה גדולה לכל דבר, שמקומה בליגת העל.
בעבר הרגשתי שבלעדיי הקבוצה לא תחזיק מעמד, אם אני לא אבוא- לא יהיה קהל, אם אני לא אפרסם- לא יכירו..
היום, יש לי את התחושה (ואני יודע שאני טועה) שגם בלעדיי הכל יהיה בסדר.. אם אני לא אבוא, כל שאר 5000 האהודים שצבעו את נוקיה באדום יגיעו, לפחות חלק נכבד מהם.
כולם כבר מכירים את הפועל שלי, אני לא צריך להסתובב בגאווה עם כרטיס הפועל הצעיר שלי ולהסביר עליו, כי כולם יודעים מה זה,
כולם מכירים את הפועל אוסישקין, הפועל תל אביב.
הפועל אוסישקין- אני שלך ואת שלי 