נועם שחם כתב:
תוספת כח עצומה להתקפה שלנו. מעבר ליכולות ההתקפיות שלו בכיבוש שערים, הבנאדם נלחם כמו חיה רעה, ועושה עבודה מצויינת בקבלת הכדורים הארוכים מויני וההגנה.
אני מודה ומתוודה שלא הערכתי אותו נכון והיו לי חששות גדולים מהאופי הבעייתי שלו. אני שמח שהתבדיתי.
וכמו כתבתי באשכול על בן - השילוב שלו ושל סהר הוא פשוט הרסני לכל הגנה.
גם אני שמח לאכול את הכובע.
ובהקשר הזה, קטע ממצה שכותב חמי אוזן היום בוואלה:
ציטוט:
הפועל תל אביב הפכה לארץ האפשרויות הבלתי המוגבלות של הכדורגל הישראלי. יש בה את התנאי הבסיסי להצלחה של ארץ כזו: סיכוי שווה להצליח, הזדמנות לחיים אחרים, שונים מאלו שתכננו לנו. בעונה שעברה היו אלה גילי ורמוט ואיתי שכטר, שני שחקנים שהענף השבע שלנו טרף מזמן את הסיכויים שלהם להתרומם מעבר לרמת הכישרון, השנה מדובר בטוטו תמוז ובן שהר – שההספדים לסוף הקריירה שלהם כבר נכתבו. אבל הפועל תל אביב מושיטה יד לכל אלו, נכנסת להם לתודעה, ומחדדת בהם את המסר: אצלנו אפשר לחיות אחרת.
לכדורגלן הישראלי יש מנגנון הגנה מאוד ברור מהסביבה, אותו הוא רוכש כבר בגיל צעיר, כאשר הוא קולט את יחסי הכוחות. את הצביעות. את משחק הסטיגמות. הפועל תל אביב הצליחה להכשיר קרקע שבה השחקן הישראלי יכול להוכיח לעצמו אחרת. עולם שבו החיים לא חייבים להיצבע בשחור ולבן. אתה יכול לבוא עם כל תווית באשר היא, אצלנו היא לא קיימת. בואו לא נשכח: אלי גוטמן, האיש שחתום על המכונה הנהדרת הזו, לא ממש רצה את טוטו תמוז. בארץ ישראל תמוז היה בא כבוי למצב הזה, היה מכניס את עצמו לשיח הפוליטי הרגיל בסיטואציות כאלו, אבל לא בארץ האפשריות הבלתי מוגבלות. שם גם שחקן מעירוני רמת השרון יכול להתנהל ולהרגיש כמו השחקן הכי טוב בליגת העל.