טורים בהארץ
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1217595.htmlהפועל תל אביב - מכבי חיפה:
אוסקר לכל פועלאלון עידן
הפועל תל אביב אומרת: אתה פחות טוב ממני. אתה, כלומר אתם. כולכם. מי שיבוא. גם כשהיא רעה, היא מרגישה יותר טובה. הודבק לה במהלך השנתיים האחרונות ישבן מזהב. את הישבן הדביקו אלי גוטמן והקהל, שני הנכסים הגדולים. עם הישבן הזה הם עוברים ממגרש למגרש ומתיישבים בסמכותיות על הדשא. המשחק נגמר לפני שהוא מתחיל.
הפריטים פחות חשובים: אתמול גילי ורמוט היה לא טוב, ערן זהבי בינוני, דני בונדר חלש, גם דדי בן דיין. מי היה באמת טוב? אף אחד. אבל זה לא משנה - כשלקבוצה יש ישבן מזהב, השחקנים הם רק פיקסלים בתמונת ניצחון. יש אווירה של אוסקר, והפסל עובר בכל שבוע לזוכה אחר. אתמול הזוכים היו שהר, זהבי, תמוז וטועמה. פעם, לפני הרבה זמן, אלו היו ורמוט ואיתי שכטר. זה לא משנה, הפסל עדיין בבלומפילד.
מכבי חיפה הגיעה מהמקום הראשון כאנדרדוג. מדוע קבוצה שנמצאת במקום הראשון מרגישה אנדרדוג? מפני שהיא לא מעריכה את עצמה. היא לא מעריכה את עצמה בצדק. היא נמצאת במשחקים של עצמה, מביטה מקרוב מאוד ביכולת שלה, באפרוריות העקרונית שמלווה אותה. היא אמנם צברה יותר נקודות מהפועל תל אביב, אבל היא הגיעה לבלומפילד כשהיא יודעת בדיוק ממה עשויות הנקודות הללו - מדבק נגרים.
ראיות לחוסר ההערכה העצמית ניתן היה לאתר בדברים שאמר אלישע לוי במהלך השבוע: זה לא משחק עונה, הוא לא יקבע מי תזכה באליפות, יש עוד הרבה נקודות בקופה וכו'. אמירות שמתחתן זורם כל העת רצון להפחית לחץ על ידי הנמכת ציפיות. הפחתת לחץ והיעדר ציפיות הם חלק מתפריט של אנדרדוג. לוי, מאמן טוב ואדם הגון, הנציח אצל השחקנים את ההרגשה שהם פחות טובים. הם הסכימו אתו.
מכבי חיפה הגיעה למשחק ומיד מימשה את תחושת האנדרדוגיות - היא ספגה שער בתוך פחות מדקה. למעשה היא הודיעה להפועל תל אביב: מודים שאתם עדיפים, עכשיו בואו נתחיל מהתחלה. השער המוקדם שחרר אותה, משום שכעת המציאות תאמה את תחושת הבטן. מעמדת האנדרדוגיות היא שיחקה לא רע, הניעה כדור, לחצה, ממש כמו קבוצה שאין לה מה להפסיד. מוזר, קבוצה במקום הראשון משחקת כמו קבוצה שאין לה מה להפסיד. אבל היה לה מה להפסיד - את המקום הראשון ואת יכולת ההרתעה. והיא הפסידה את שניהם. הפועל התיישבה עליה בסמכותיות וצעקה לה באוזן: את פחות טובה ממני. את, כלומר אתם. כולכם. מי שיבוא. ושחקני חיפה רק הנהנו בהסכמה.
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1217596.htmlהפועל תל אביב - מכבי חיפה:
בגודל טבעיאלעד ליפשיץ
זו תחושה די עגומה, להיות שחקן במכבי חיפה העונה, כשלליבך חודרת הכרה אמיתית ומביכה: קמה כאן קבוצה שלגמרי מגמדת אותך
לאורך כל העונה צופים שחקני מכבי חיפה באלה של הפועל תל אביב. הם רואים אותם בטלוויזיה, על גבי המסך - מהירים, מדויקים, קטלניים. זו כנראה תחושה די עגומה, להיות שחקן במכבי חיפה העונה. בכל שבוע מטפטף הפחד לתודעה. יושבים השחקנים וצופים בהפועל, וללבם חודרת הכרה אמיתית ומביכה: קמה כאן מעצמה שלגמרי מגמדת אותם. אלישע לוי מנסה כל הזמן לספר להם אחרת, אבל זה בלתי אפשרי עבורם לא להבחין בכך - הם פשוט הפכו להיות שחקניה של מכבי חיפה הקטנה.
אתמול המעצמה יצאה מהטלוויזיה. גודל טבעי, נגמר העניין. כל השבוע ניסה אלישע לוי להיצמד לטבלה. הוא נאחז בה ממש, הציע באמצעותה ניתוח מאוזן למצב, התאמץ לנטרל כך את הפחד. לוי טען שהטבלה לא משקרת, שהקבוצה שלו לא פראיירית, יעילה. האם הוא באמת סבר שמישהו מבין שחקניו קנה זאת? איך יקנו? ההוא שחולם על לאציו משחק שם, וגם ההוא, המנהיג הדגול והנודע. כמו שאתם יודעים, שניהם ישבו בסלון, מול הטלוויזיה, כשזהבי דפק מספרת בצרפת. הם לבטח נהנו לחזות בביצועיו, על צלוחית גרעינים הם אולי אפילו היו מספיק סבלנים כדי לפרשן בהתלהבות את המהלך עבור שאר בני המשפחה.
מדברים על כישרונות בחיפה - עידן ורד, לדוגמה. תשאלו את עידן ורד מה הוא רוצה להיות, לאן הוא רוצה להגיע? ובכן, זה פשוט, עידן ורד רוצה להיות גילי ורמוט. הוא לא היחיד - בסתר לבו גם אלישע לוי חולם יום אחד לפצח את המפרט להרכבתה של מכונה כמו זו של אלי גוטמן.
זה היה משחק בין הקבוצה הטובה ביותר בליגת העל לבין קבוצה אחרת, ששייכת בכלל לאירופה. זוהי מעצמה אכזרית ונוקשה. היא חסרת פשרות. היא גורמת למבוכה. המהירות בה נכבש הגול הראשון היתה לא פחות משפילה מהתבוסה עצמה. היא מעידה על פער גדול מדי ביכולת, על בשלות מנטלית ברמה אחרת.
כעת עוד נותר לכאורה מאבק. שחקני חיפה ימשיכו לצפות בכל שבוע בהפועל הדורסנית, ומנגד, הם ינסו להציע בתגובה את יעילותם האפורה. המאמן ימשיך לספר להם שהטבלה צמודה, צפופה. והם ימשיכו להשתדל לשכנע את עצמם שהיא לא משקרת. עמוק בתודעתם צרובה הבנה אחרת: זו התוצאה מאתמול שאינה משקרת.