טור בנושא של הפרשן השמרני של הטיימס, שגם בדק איך בדיוק פורסמה הקריקטורה. נשמע לי די ממצה, והגיוני. בשורה התחתונה - זה שאף אחד לא חשב שם על הקונוטציות ההיסטוריות זה פאשלה.
https://www.haaretz.co.il/news/world/am ... -1.7174323ציטוט:
בהשוואה לגזענות מסוגים אחרים, קשה לעתים לזהות אנטישמיות. המהדורה הבינלאומית של העיתון ניו יורק טיימס העניקה ביום חמישי דוגמה מובהקת שלה. אלא שהעיתון לא הסביר מהי אנטישמיות, אלא סיפק אותה. הוא עשה באמצעות קריקטורה מסוכנות ידיעות, שפורסמה ממש מעל לטור של תומאס פרידמן, אף שלא היתה קשורה אליו.
במרכז הקריקטורה כלב נחייה בעל ארשת גאה בדמותו של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, המוביל את נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, שצויר כעיוור שמן המרכיב משקפיים כהים וחובש כיפה שחורה. כדי שלא יהיה ספק לגבי זהותו של איש-הכלב, מצווארו משתלשל תליון בצורת מגן דוד.
זה איור שבעידן אחר היה יכול להופיע מעל דפיו של דר שטירמר. יהודי בדמות כלב, קטן אך תככן, המוביל אמריקאי מטומטם שנותן בו אמון. טראמפ השנוא עבר גיור כשצויר עם כיפה לראשו. המשרת הנאמן לכאורה, שלמעשה הוא האדון האמיתי. הקריקטורה הזו עונה לשורה כה ארוכה של מאפיינים אנטישמיים, עד שהדבר היחיד שחסר לה הוא סימן של דולר.
לאיור היה גם מסר פוליטי ברור: תחת הממשל הנוכחי, ארה"ב הולכת אחר ישראל לאן שתחפוץ. אין זה נכון - די לקחת בחשבון את תגובתה החרדתית של ישראל להודעת טראמפ בשנה שעברה על כוונתו להסיג את הכוחות האמריקאים מסוריה - אבל לא זה העניין. יש דרכים לגיטימיות למתוח ביקורת על מדיניותו של הנשיא כלפי ישראל, באיורים ובמלים. אבל אין שום דבר לגיטימי בקריקטורה הזו.
מה היא עושה, אם כן, מעל דפיו של ניו יורק טיימס?
מבחינתם של כמה מקוראי העיתון - או במקרים רבים, של קוראיו לשעבר - התשובה ברורה: לניו יורק טיימס יש בעיה ארוכת ימים עם יהודים, שראשיתה במלחמת העולם השנייה, אז הרבה לקבור ידיעות על השואה. אותה בעיה, לדבריהם, נמשכת עד היום ובאה לידי ביטוי בסיקור מקיף ומקטרג של ישראל. הביקורת חריפה שבעתיים מעל דפי מאמרי מערכת, שגישתם הכללית כלפי המדינה היהודית נעה, למעט בכמה מקרים יוצאי דופן, בין אכזבה מרה לגינוי רועם. בעיני אותם קוראים, קריקטורה זו היא כפליטת פה שחושפת דעה קדומה שורשית יותר. מה שהם חשדו בו זמן רב, יצא סוף סוף לאור.
הסיפור האמיתי שונה קמעה, אך לא באופן שמזכה את העיתון מכל אשמה. הקריקטורה הופיעה בגרסת המודפסת של המהדורה הבינלאומית, לה תפוצה מוגבלת ברחבי העולם. צוות העובדים שלה קטן בהרבה, ויש עליה פחות פיקוח מאשר מהדורת העיתון הרגילה. למרבה התמיהה, את הקריקטורה בחר עורך יחיד בדרג בינוני, והוא היחיד שראה אותה עד ממש לפני ירידת העיתון לדפוס.
בתגובה הראשונית של המערכת, היא הודתה שהקריקטורה אכן "מכילה סממנים אנטישמיים", שהיא "פוגענית" וש"פרסומה היה בבחינת "טעות בשיקול דעת". אתמול פרסם העיתון הודעה נוספת שבה הביע "צער עמוק" על פרסום הקריקטורה וציין שייעשו "שינויים מרחיקי לכת" בהליכים פנימיים ובהכשרת עורכים. במלים אחרות, עמדת העיתון היא שהוא אשם במחדל חמור, אבל לא בחטא קרדינלי. זה לא בדיוק כך.
הבעיה עם הקריקטורה לא היתה שפרסומה היה מעשה אנטישמי מכוון, אין כך הדבר. הבעיה היא שפרסומה הוא בבחינת הפגנת בורות מדהימה ביחס לאנטישמיות. זאת, דווקא בעיתון שמפגין רגישות-יתר לכל ביטוי אפשרי של דעה קדומה, החל מהסגברה ועד מיקרו-אגרסיות על רקע גזעני וטרנספוביה.
דמיינו לעצמכם שדמותו של הכלב הקשור ברצועה לא היתה של ראש ממשלת ישראל, אלא של אשה נודעת כיו"ר בית הנבחרים הדמוקרטית, ננסי פלוסי, של שחור כחבר בית הנבחרים, ג'ון לואיס, או של מוסלמית כחברת בית הנבחרים, אילהאן עומאר. האם פרסום קריקטורה כזו היה עובר מבלי למשוך את תשומת לבה של סוכנות הידיעות שסיפקה לעיתון את התמונה, או של העורך, שגם אם עבד בלחץ, בחר בה בעצמו?
זו שאלה רטורית המעוררת שאלה נוספת: כיצד ייתכן שגם הסממנים הבוטים ביותר של אנטישמיות נעשו סמויים כמעט מעיניהם של עורכים, המאמינים שחלק מעבודתם הוא מאבק בגזענות? הסיבה לכך היא הביקורת השוצפת על ישראל והפיכת האנטי-ציונות לזרם מרכזי, גם על ידי ניו יורק טיימס. אותה ביקורת שכיחה עד כדי כך, שכיום הציבור הפסיק להבחין בגזענות הטבועה בה.
כל עוד טיעונים אנטישמיים ישולבו, באופן מובלע ככל שיהיה, בפרשנויות על ישראל, תימשך הנטייה לראות בהם ביטוי של דעה פוליטית במקום דעה קדומה על רקע אתני. כפי שציינתי במאמר בחודש פברואר, אנטי-ציונות אינה נבדלת כמעט מאנטישמיות בפועל שלעתים היא אף מכוונת. זאת, ללא קשר לניסיונותיהם של הפרוגרסיביים להכחיש זאת. אם נוסיף לכך את הדמוניזציה שהתקשורת עושה דרך קבע לנתניהו, קל לראות כיצד הקריקטורה נוצרה ופורסמה: מי שכבר הוצג כמנהיג יהודי מרושע, יכול להצטייר בלא קושי כיהודי מרושע.
אני כותב טור זה מתוך מודעות לעובדה שהוא חריג בביקורתו על העיתון שבו הוא מופיע, ויש לשבח את ניו יורק טיימס על כך שהוא מפרסם אותו. אני כותב בעיתון כשנתיים, ומשוכנע שהטענות לפיהן הוא אנטישמי אינן אלא דיבה. אבל פרסום הקריקטורה הוא לא רק "טעות בשיקול דעת". העיתון חייב להתנצל בפני ראש ממשלת ישראל, ולעשות חשבון נפש מעמיק בשאלה איך הוא הגיע למצב בו הוא פרסם את הקריקטורה, ומדוע פרסומה, עבור קוראים ותיקים רבים, התקבל בהלם אך לא בהפתעה.
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש
