קומוניסים כתב:
מת על הדיון הזה.
תמשיכו.
אני אגיד לך
הבעיה היא שכל בן זונה למד להחזיק איזה אג׳נדה נישתית כזו שיגן עליה בכל מחיר
שזה אבסורד בהגדרה כשאתה נמצא כמה שבועות לפני בחירות כשקיימת תמימות דעים כל כך גדולה אצל אוכלוסיית המצביעים היריבה לגבי זהות המנהיג שלהם.
דבר נוסף לגבי התגובה שלך, אותי אישית משמח שגם במחנה היריב ניתן לזהות התנשאות וזחיחות שאפיינה את השמאל עד לא מזמן.
אמיר חצרוני מדגים מעולה את ההתנשאות הזו בהתבטאויות סרקסטיות, אבל בטור שבו נראה שהוא כותב מדם ליבו הוא מבין שדרך הפעולה היא לא בהתבדלות וסקטוריאליות אלא בחבירה למפלגות גדולות.
מה מחפש אנטי־ציוני במחנה הציוני?לפני כמה שבועות התפקדתי למפלגת העבודה. זה לא סוד שאני לא ציוני ולא סוציאליסט — אז מה יש לי לחפש במפלגה, שמכנה את עצמה "המחנה הציוני" וחרטה על דגלה השקפת עולם סוציאליסטית? בעולם אידיאלי, שבו ישראל היא מדינה דמוקרטית ולא יצור כלאיים שמעניק זכויות יתר ליהודים ומדיר ערבים — מדינה המתעקשת לכבוש שטחים חסרי ערך כלכלי, להפוך את תושביהם לנתינים נטולי דרכון ולריב עם חצי עולם בשביל לשמר את הכיבוש המיותר — לא הייתי מתקרב למפלגת העבודה. בעולם כזה, הדילמות המרכזיות שעל סדר היום היו איכות הסביבה, צפיפות האוכלוסין, הגנת הצרכן, מצב קרנות הפנסיה, פקקי תנועה, ועוד "זוטות", שמכריעות מערכות בחירות במדינות מערביות נורמליות. ואולם, ישראל היא מדינת הלאום של עם לבדד ישכון, שמתעקש בכל זאת לכבוש גם עם אחר. ההתעקשות מציבה אותנו כבר 50 שנה בסיטואציה לא נורמלית, ומחייבת להצביע על נושא אחד בלבד.
מאז 1977 הפסיד השמאל ברוב מערכות הבחירות, ומצא להפסד בכל פעם תירוץ אחר שנשמע סביר. ב–1977 היה זה חשבון הדולרים הלא חוקי של אשתו של רבין. ב–1981 הפצצת הכור העיראקי. ב–1996 אוטובוסים שהתפוצצו. ב–2001 האנטיפתיות של ברק. ב–2015 היה זה SMS ששלח מטה נתניהו ביום הבחירות. כל אלו הם תירוצים. האמת היא שהשמאל מפסיד שוב ושוב, כי עמדותיו בנושא הפלסטיני, שמכריע את הבחירות, זוכות לתמיכה של פחות מ–40% מהציבור היהודי, ופחות מ–50% כשמכניסים לתמונה גם את הערבים. גם הניצחונות המעטים של השמאל היו עתירי טריקים מלוכלכים והושגו בחירוק שיניים (ב–1992 ניצחון על חודו של מנדט, בזכות מפלגות ימין שלא עברו את אחוז החסימה; ב–2006 ניצחה מפלגת קדימה, שהיתה למעשה שמאל אבל התחפשה לימין מתון).
הדרך לשלוח את נתניהו הביתה עוברת דרך מפלגה ציונית למראה, שציבור ימני יצביע בשבילה — בזכות כך שתיראה "פטריוטית" דיה. אחרי הבחירות צריך יהיה להקים ממשלה, שתחתום על הסכם בזק עם הפלסטינים — ותיסוג מהשטחים. יום למחרת הנסיגה, יכולה הממשלה להתפרק בידיעה שאפילו הממשלה הימנית ביותר שתחליף אותה לא תצא למלחמה כדי לכבוש מחדש את בית אל ומגרון — כמו שלא כבשנו מחדש את גוש קטיף. בניגוד לטענות של גדעון לוי ודומיו — המצב בשטחים הפיך. אם מיליון פְּיֵה־נוּאָר צרפתים עזבו את אלג'יריה כשזו קיבלה את עצמאותה, ואם מדינות מזרח אירופה העלו על משאיות כ–12 מיליון גרמנים אחרי מלחמת העולם השנייה — אפשר לפנות כ–400 אלף מתנחלים (או להשאירם תחת שלטון פלסטיני, ולאחל לשני הצדדים בהצלחה).
צריך לגנוב את הבחירות ולוודא שהגניבה תוביל לממשלה שמאלית ולא לתואם ליכוד. את זה אי אפשר לעשות לא עם יש עתיד ולא עם הרשימה המשותפת. בשביל לשכנע ציבור ימני להצביע בכל זאת ל"שמאל" במירכאות כפולות — על השמאל להיראות פטריוטי, חברתי, ולהתנחמד לסקטורים שבתנאים אחרים היינו שמחים לתת להם סטירה. מפלגת העבודה אינה כוס התה שלי. אני לא אוהב את העמדת הפנים הציונית. אני מקבל בחילה מהחנופה שלהם לעדות המזרח. אני חוטף חלחלה מהחוקים הסוציאליסטיים שהם שואפים להעביר, כמו פיקוח על שכר דירה או מס על רווחי הון — אבל אני גם יודע, שאת הבחירות מנצחים מהמרכז ולא מהשוליים.
בשביל להעיף את נתניהו צריך מחנה ציוני חזק, ובשביל שהמחנה הציוני לא יבצע את המדיניות של נתניהו, צריך לוודא שברשימה לכנסת יהיו פחות אנשים כמו איתן כבל — שגאים לעשות מילואים ביחידה קרבית ומציעים לפלסטינים אוטונומיה פלוס — ויותר מנהיגים כמו זוהיר בהלול, שלא שירתו בצבא הכיבוש ורוצים לסיים אותו באמת ובתמים. לכן התפקדתי למפלגת העבודה.
פרופ' חצרוני הוא מרצה לתקשורת באוניברסיטת קוץ' (Koç Üniversitesi) באיסטנבול
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש
