פורום השדים האדומים

רצון הציבור בישראל בא לידי ביטוי בממשלה שהוא בוחר, ואם שר הביטחון הנבחר מחליט כך ובגץ, שלא נבחר על ידי הציבור, בתואנות משונות מאוד מחליט להתערב בהחלטתו ולהפוך אותה, זה לשים זין בעין לציבור בישראל, שהלך ביום הבוחר לקלפי כדי לבחור ממשלה נבחרת ומדיניות שהוא רוצה בה.

מה הקשר בין הבחירה בקלפי לבין זכותו של אזרח לקיים טקס זכרון במתכונת שהוא רוצה בה? מה הקשר למדיניות הממשלה? שהממשלה תיישם איזו מדיניות שהיא רוצה, איך זה קשור לזכותו של אדם לנהל את חייו הפרטיים או לקיים ארועים שהוא רוצה? וגם הממשלה כפופה לחוק ולפסיקת בתי המשפט, ככה זה עובד בדמוקרטיה אם עדין לא הבנת.

חברים יקרים, ערב טוב -

הרבה רעש ומהומה יש סביב הטקס שלנו, אבל אנחנו לא שוכחים שיותר מכל, זה טקס של זיכרון והתייחדות והרעש, גם אם הוא נוכֵח, ברגע הזה הוא מחוץ לנו, כי בלב הערב הזה יש שקט עמוק, השקט של הרִיק שיצר האובדן.

אני ומשפחתי איבדנו במלחמה את אורי. איש צעיר, חכם חמוד ומצחיק. גם עכשיו, שתים-עשרה שנה אחרֵי, קשה לי לדבר עליו בפומבי.

מותו של אדם אהוב הוא בעצם גם מותה של תרבות פרטית שלמה, אישית וחד פעמית, עם שפה מיוחדת משלה וסוד משלה והיא כבר לא תהיה עוד, ולא תהיה עוד אחת כמוה.

מכאיב באופן שלא יתואר לעמוֹד מול ה'לא' המוחלט. יש רגעים שהוא כמעט שואב לתוכו את כל היש ואת כל הכּן.

קשה, מתיש להילחם כל הזמן נגד כוח-הכובד של האובדן.

קשה להפריד את הזיכרון מן הכאב. בגלל זה מכאיב לזכור אבל מפחיד יותר לשכוח.

כמה קל, במצב הזה, להתמסר לשנאה, לזעם, לרצון לנקום.

אבל גיליתי שבכל פעם שאני מתפתה לזעם ולשנאה, אני מיד מרגיש שאני מאבד את המגע החי עם הבן שלי. משהו שם נאטם. ואני עשיתי את ההחלטה שלי, בחרתי את הבחירה שלי. ונדמה לי שכל מי שנמצא איתנו כאן הערב – גם הוא או היא בחר את אותה הבחירה.

ואני יודע, שגם בתוך הכאב יש נשימה, ויש יצירה, ויש עשיית טוב. שהאבל לא רק מבודֵד אלא גם מחבר, ומחזק. הנה, אפילו אויבים משכבר - ישראלים ופלסטינים - יכולים להתחבר זה אל זה מתוך האבל שלהם, ודווקא בגללו.

פגשתי בשנים האלה לא מעט משפחות שכולות ואמרתי להן, מניסיוני, שגם כשנמצאים בתוך תוכו של הכאב כדאי לזכור שכל אחד מבני המשפחה רשאי להתאבל כרצונו, לפי אופיו, לפי מה שהנפש שלו אומרת לו.

איש לא יכול לצוות על אדם אחר איך להתאבל. זה נכון לגבי משפחה פרטית, וזה נכון גם לגבי 'משפחת השכול' הגדולה בישראל.

יש רגש חזק שמחבר אותנו, ותחושה של גורל משותף, וכאב שרק אנחנו מכירים, שכמעט ואין לו מילים בחוץ, באור. ולכן, אם ההגדרה 'משפחת השכול' היא אמיתית והיא כנה, אנא כַּבְּדו את הדרך שלנו. היא ראויה לכבוד. היא לא דרך קלה, ולא מובנת מאליה ולא נטולת סתירות פנימיות. אבל היא הדרך שלנו לתת משמעות למותם של יקירינו, ולחיינו שלנו אחרי מותם. והיא דרכנו לפעול ולעשות - לא להתייאש ולא לחדול - כדי שפעם, בעתיד, תדעך המלחמה, ואולי תיפסק לגמרי, ונתחיל לחיות, לחיות חיים מלאים, ולא רק לשרוד ממלחמה למלחמה, מאסון לאסון.

אנחנו, ישראלים ופלסטינים שאיבדנו במלחמות בינינו את מי שהיה יקר לנו, אולי יותר מחיינו שלנו - אנחנו נידונים לגעת בַּמציאוּת דרך פצע פתוח. מי שפצוע ככה לא יכול עוד לשגות באשליות. מי שפצוע ככה יודע עד כמה החיים עשויים מוויתור גדול, מפשרה אינסופית.

נדמה לי שהשכול עושה אותנו, את אלה שבאו לכאן הערב, לאנשים מפוכחים יותר. מפוכחים למשל, במה שנוגע לַמגבלות של הכוח, במה שנוגע לאשליה שתמיד מלוָוה את זה שהכוח בידו.

ואנחנו גם חשדניים יותר, יותר משהיינו לפני האסון, ומתמלאים סלידה בכל פעם שאנחנו מזהים מוּפע של גאווה ריקה, או ביטויים של יהירות לאומנית, או הצהרות זחוחות של מנהיגים. אנחנו לא רק חשדניים: אנחנו אַלרגיים לזה ממש.

ישראל חוגגת השבוע שבעים שנה. הלוואי ונחגוג עוד ועוד שנים, ועוד ועוד דורות של ילדים ונכדים ונינים, שיחיו כאן, לצד מדינה פלסטינית עצמאית, בביטחון, בשלום ביצירה, הלוואי שנחייה בשגרה של יומיום שליו, של שכנות טובה ובטוחה. שירגישו כאן בבית.

אבל מה זה בית?

בית הוא מקום שקירותיו - גבולותיו - ברורים ומוסכמים. שקיומו יציב ומוצק ונינוח. שדייריו מכירים את הקודים האינטימיים שלו. שיחסיו עם שכניו הוסדרו. שהוא מקרין תחושה של עתיד וגם של רצף.

ואנחנו הישראלים, גם אחרי 70 שנה - ולא משנה כמה מילים נוטפות דבש ייאמרו בימים הקרובים - אנחנו עדיין לא שם. עדיין לא בבית. ישראל הוקמה כדי שהעם היהודי, שמעולם כמעט לא הרגיש-בַּבּית-בעולם, יזכה סוף סוף לבית. והנה, כעבור 70 שנה, ישראל החזקה היא אולי מבצר, אבל עדיין לא בית.

את הדרך לפתור את הסיבוך העצום ביחסי ישראל והפלסטינים אפשר לתמצת בנוסחה קצרה אחת: אם לפלסטינים לא יהיה בית, גם לישראלים לא יהיה בית.

וגם ההפך הוא נכון: אם ישראל לא תהיה בית- גם פלסטין לא תהיה בית.

יש לי שתי נכדות, בנות שש ושלוש. נחמדות, ככה יצאו. בשבילן, ישראל היא דבר מובן מאליו. מובן להן מאליו שיש לנו מדינה, שיש כבישים ובתי ספר ובתי חולים ומחשב בגן, ושפה עברית חיה ועשירה.

אני שייך לדור שבו דבר מכל אלה לא היה מובן מאליו, ומהמקום הזה אני מדבר. מהמקום השביר שזוכר היטב את הפחד הקיומי, וגם את התקווה העזה שהנה, באמת, סוף סוף הגענו הביתה.

אבל כשישראל כובשת ומדכאת עם אחר במשך חמישים ואחת שנה, ויוצרת בשטחי הכיבוש מציאות של אפרטהייד- היא נעשית הרבה פחות בית.

וכששר הביטחון ליברמן מחליט למנוע מפלסטינים שוחרי שלום להגיע למפגש כמו זה שלנו, ישראל היא פחות בית.

וכשצלפים ישראלים הורגים עשרות מפגינים פלסטינים, רובם אזרחים- ישראל בשבילי היא פחות בית.

וכשממשלת ישראל מנסה לקמבֵּן עסקאות מפוקפקות באוגנדה וברואנדה, ומוכנה לסכן את חייהם של אלפי מבקשי מקלט ולגרש אותם אל הלא נודע ואולי אפילו אל מותם - היא בעיניי פחות בית.

וכשראש הממשלה משמיץ ומסית נגד הארגונים שדואגים לזכויות האדם, וכשהוא מחפש דרכים לחוקק חוקים עוקפי בג"צ, וכשיש ערעור מתמיד של הדמוקרטיה ושל בית המשפט- ישראל נעשית עוד פחות בית לכולם.

כשישראל מזניחה ומפלה את תושבי הפריפריה. כשהיא מפקירה ומחלישה עוד ועוד את תושבי דרום תל אביב. כשהיא מַקשה את לבה מול מצוקותיהם של חלשים ונטולי קול- ניצולי שואה, נזקקים, ומשפחות חד הוריות, וקשישים, ופנימיות לילדים שהוצאו מבתיהם ובתי החולים שקוֹרסים - היא פחות בית. היא בית לא מְתַפקד.

וכשהיא מקפחת ומפלה את מליון וחצי הפלסטינים אזרחי ישראל; כשהיא מוותרת למעשה על הפוטנציאל האדיר שיש בהם לחיים המשותפים שלנו כאן - היא פחות בית- גם למיעוט וגם לרוב.

וכשישראל שוללת את יהדותם של מיליוני יהודים רפורמים וקונסרבטיבים- היא שוב נעשית פחות בית.

ובכל פעם שאמנים ויוצרים נדרשים להוכיח – ביצירות שלהם - נאמנות וצייתנות, לא רק לַמדינה אלא למפלגת השלטון לקו הרשמי של המפלגה - ישראל היא פחות בית.

חברים יקרים מאוד, ישראל כואבת לנו. היא הבית שאנחנו רוצים שתהיה. אנחנו מכירים בדבר הגדול והמופלא שקרה לנו בכך שיש לנו מדינה, ואנחנו גאים בהישגים שלה בתחומים כל כך רבים, בתעשייה ובחקלאות, בתרבות ובאמנות ובהיי-טק ברפואה, בכלכלה. ואנחנו גם כואבים את ההסתלפות שלה.

והאנשים והארגונים שנמצאים כאן היום, בראשם לוחמים לשלום ופורום המשפחות השכולות הישראליות והפלסטיניות, ועוד רבים כמותם, הם אולי אלה שתורמים הכי הרבה לכך שישראל תהיה בית, במלוא מובן המילה.

ואני רוצה לומר שאת מחצית כספֵי פרס ישראל שאקבל ביום חמישי אני מתכוון לתרום ולחלק בין 'פורום המשפחות השכולות' וארגון 'אליפלט', (אני את מחיאות הכפיים שלכם מעביר לארגונים האלה) שמטפל בילדים של מבקשי-המקלט, אלה שגני הילדים שלהם מכונים 'מחסני ילדים', שם נורא כשלעצמו. בעיניי, אלה גופים שעושים מלאכת קודש, או בעצם- עושים את הדברים הפשוטים והאנושיים שהממשלה הייתה צריכה לעשות בעצמה.

בית.

שנחיה בו חיים שלווים ובטוחים. חיים צלולים. חיים שלא ישועבדו - על ידי פנאטים מכל מיני סוגים - למטרותיו של איזה חזון טוטאלי, משיחי, לאומני. בית, שדייריו לא יהיו חומר הבעירה של עיקרון גדול מהם, וכאילו נשגב מהם.

בית שהחיים בו יהיו כמידת אדם.

שפתאום יקום עַם בבוקר, ויראה שהוא אדם.

ושהאדם הזה ירגיש שהוא חי במקום לא מושחת, מקום ענייני, שִוויוני, לא כוחני, לא חמדני. במדינה שמתנהלת פשוט מתוך דאגה לאדם שחי בה, לכל האדם שחי בה, מתוך חמלה, מתוך סובלנות לכל הדיאלקטים הרבים של 'להיות ישראלי'. כי 'אלה ואלה דברי ישראל חיים'.

מדינה שתפעל לא מתוך דחפים רגעיים. לא בעוויתות אינסופיות של טריקים וקריצות ומניפולציות, וחקירות משטרה, וזיגזג ופליק פלאק לאחור. בכלל- אני מייחל שהממשלה שלנו תהיה פחות ערמומית ויותר חכמה. מותר לי לחלום, לא? מותר גם להתפעל מההישגים. ישראל ראויה שניאבק למענה. גם לחברינו הפלסטינים אני מאחל את הדברים האלה: חיים של עצמאות, וחופש ושלום, ובנִייה של אומה חדשה, מתוקנת.

והלווtי שבעוד שבעים שנה יעמדו כאן נכדינו ונינינו, פלסטינים וישראלים, וכל אחד מהם ישיר את הגרסה שלו להמנון הלאומי שלו.

אבל יש שורה אחת שהם יוכלו לשיר ביחד, בעברית ובערבית: "להיות עַם חופשי בארצנו", ואולי אז, סוף סוף, זה יהיה תיאור מציאותי ומדויק, של שני העמים.

הוא שאל על משתתפים, ואני עניתי על משתתפים - המשפחות שלוקחות חלק בעמותות שארגנו את הארוע.
ואמרתי לקחו חלק במעגל האלימות. תקרא להם איך שבא לך.

אין שום מעגל אלימות.
יש את המחבלים הרוצחים מארגוני הטרור
ויש, להבדיל, את הקרבנות שלהם.
אין סימטריה. אין מקום להשוואה.
ולכן גם אין מקום לטקס משותף.
מעגל עלאק.

שמענו עליך.

נעם שחם,
טקס זיכרון משותף לחללי מערכות ישראל ונרצחי פיגועי הטרור יחד עם כל הג'וקים והעכברים שנהרגו בשנה החולפת- מקובל עליך? עליי לא.

תזכירו לי, בבקשה, איך קוראים למישהו שמשווה קבוצה מסויימת לג'וקים בהזדמנות אחת וקורא להשמיד את חבריה בהזדמנות אחרת.

נעם שחם,
טקס זיכרון משותף לחללי מערכות ישראל ונרצחי פיגועי הטרור יחד עם כל הג'וקים והעכברים שנהרגו בשנה החולפת- מקובל עליך? עליי לא. אני חושב שבמקרי קיצון של פגיעה ברגשות הציבור המדינה צריכה להתערב אף במה שנעשה במרחב הפרטי (ובוודאי אם זה במתקן פרטי במרחב הציבורי או שבעליו הוא הציבור). בעוד שעכברים וג'וקים הם חפים מפשע מטבעם, המחבלים המתועבים לא, וקיומו של טקס כזה פוגע ברגשות העם ביום הכאוב ביותר בשנה. אז כן, המדינה צריכה להתערב. אבל במקרה הזה לא מדובר על התערבות כזו. בסך הכל על זה שלא יאפשרו למשפחות המחבלים להכנס לתל אביב לטקס. זה נראה לך מוגזם? זו התערבות מוגזמת? בגץ חרג מסמכות כשהתערב בהחלטת השר.

אני אומרת לכם, אין בעולם עוד הרבה אנשים שנכחו בטקסי זיכרון לחיילים מתים יותר ממני. אני נולדתי להורים שכולים, והילדות שלי היתה צפירה אחת מתמשכת, קריאה אחת ארוכה, מלאת פאתוס, של "הנה מוטלות גופותינו". אני ידעתי את הקול השני לפזמון "החול יזכור" עוד לפני שידעתי את המילים של "ברבאבא". את כל ארוחותיי אכלתי תחת תמונה של חייל צעיר מת, מחייך. יש ילדים שההורים שלהם לוקחים אותם ללונה פארק, לטיול בחו"ל. ההורים שלי לקחו אותי ללטרון, לאנדרטת החטיבה ברמת הגולן, להצטלם על טנקים ולשמוע עוד ביצוע ל"מה אברך". במרוצת השנים הפכו הטקסים הללו למעיקים יותר ויותר. הקראת השמות בניגון קר, על פי הנוסח האחיד שעל המצבות בחלקות הצבאיות. נפל בקרב ברמת הגולן. בן עשרים ואחת בנופלו. נערים מפוחדים בחולצות לבנות מטעימים כל הברה במכתב שכתב אחד הנופלים לאמו, או בכזה שכתבה לו אהובתו שהזדקנה מאז. שירת המקהלות הרועדת, נתן יונתן התחלף אט-אט בפזמונים אופנתיים, בהם גם "שמע ישראל אלוהיי, עכשיו אני לבד". מן הטקסים הללו חזרנו תמיד חבולים, כאילו שאבו מגופנו את הרצון לחיות. חברים לא מעטים, קרובים ובעיקר רחוקים, שפקדו את ביתנו אך ורק בערב הזה, הקפידו להקיף את ההורים שלי בערב הזה במרוצת השנים, והפכו את הבית שלנו למפלט לכל מי שאינו יודע לאן להוליך את עצמו ואת האבל הלאומי שלו.
הערב נכחתי יחד עם כעשרת אלפים אנשים בטקס אחר.
את הקריאות מלאות הפאתוס החליפו דברים כנים, שקטים, של דוברים בני משפחת השכול, ישראלים ופלסטינים. את שירי הקורבן החליפה שירה חרישית על תקווה, על חירות ועל שלום. בקהל היו ישראלים קשובים, סבלניים, מחוייבים ומבקשי טוב. לא מיאוש בכיתי, אלא מהזדהות ומאחווה. הדברים הבהירים שנשא ג'יהאד זראייר, שאיבד את בנו בכורו עלאא בשנת 2014, בשעה שהלך לבית הדוד שלו ביחד עם סבו הזקן, נשמעו לי דומים באופן מכאיב במיוחד לדברים ששמעתי את אבי נושא מתחת לאנדרטאות. גם לאבא שלי וגם לזראייר היה בן בכור אהוב שהם נאלצו לקבור בגיל 21. כזה שהיה לא רק בן, אלא גם חבר. שניהם עומדים מדי רגע מול תהום של החמצה ואובדן. שניהם הבינו שאין עתיד אחר מלבד פיוס.
את הטקס הזה איפשר בית הדין הגבוה לצדק בישראל, אחרי ששר הבטחון הערים עליו קשיים. על הטקס הזה הגנו שוטרים רבים. רובם הסתכלו עלינו בבוז. שלושה מעגלי אבטחה עברנו כדי להגיע אליו. וכל העת נשמעו כלפינו קללות ואיומים שאנחנו בוגדים ומשתפי פעולה עם טרוריסטים. בזמן נאומי ההורים השכולים הופעלו מנועים של אופנועים, הושמעו צפצופים והושרו כלפינו שירי שטנה. בעמדת התשלום של החניון נאבק עם המכונה שנתקעה בחור צעיר שלבש את דגל ישראל כמו גלימה. עזרתי לו עם התשלום. הוא הביט בי ושאל "את מֵהַזֶּה?". לא עניתי. פחדתי. מלחמת האזרחים הישראלית מוחזקת על בלימה. הדמוקרטיה הישראלית שבירה. אבל נחמת המעטים הערב גאלה אותי, לא פחות, משנים רבות של מועקה.

הדבר היחיד שצורם לי זה שהטקס נערך בערב יום הזכרון במקביל לעצרות המרכזיות.
היתי מעדיף שזה יקרה ביום אחר.
אבל זכותם של מקיימי הטקס לערוך את הטקס במועד שנראה להם לנכון.

גם כשהאויב המר והרצחני מוכן להכיר בכאב של משפחות שכולות של ישראלים אתה לא מוכן לשמוע. זה מה שמפחיד אותך, שכל הדה הומניזציה שיש לך בראש של גו׳קים ועכברושים ותתי אדם מתבררת כסילוף ושקר והפחדה ותירוץ ריק מתוכן. אוי ואבוי אם נגלה שגם שם יש בני אדם ואם שם יש בני אדם אולי הפנטזיה שלך שנעשה להם מה שעושים לג׳וקים לא ברת ביצוע.
״לא משווה חלילה״ אל תצחיק אותי.

עד כה אף דובר פלסטיני בטקס לא היה קרוב של מישהו שתקף ישראלים, חיילים או אזרחים.
הארגונים עצמם בהחלט כוללים פלסטינים שלקחו חלק במעגל האלימות.

Sent from my Redmi Note 3 using Tapatalk

שמע קומו, אתה בחור נחמד, אוהב לעזור, סבלני בסך הכל.
באמת שבדברים האלה אין לי מילה רעה לומר עליך.
אבל אתה גם נאצי אחושרמוטה

לא. אתה מבולבל.
נאצים הם ארגוני הטרור ועוזריהם.
אני נלחם בנאצים בני דורנו.
אני נלחם בהסתה שלהם, נאבק בארגונים התומכים בהם.
כך אני רואה את זה. כשליחות. אתה רוצה להפוך את היוצרות ודווקא את צייד הנאצים לכנות נאצי? זה מה שעושה לך טוב? תקרא לי איך שבא לך. אני גאה במי שאני ובמה שאני עושה. אני נלחם בנאצים בני דורנו, אלה שישבו עם היטלר כבר אז ותכננו לקחת חלק בפתרון הסופי. אלה שגם היום רוצחים ילדים יהודים באבחת סכין רק משום היותם יהודים. אלה נאצים לכל דבר ועניין ואני מקדיש את חיי למלחמה בהם. אין לי אלא לקוות שיום אחד תבין כמה שטעית לגביי, ולגביהם, עד כדי כך שהפכת את הדברים לגמרי.

גם אלו מתוכם שבאים ואומרים שהחלום שלהם הוא שתיפסק הלחימה והפיגועים ונחיה זה לצד זה בביטחון ובלי אלימות - גם הם נאצים בני דורנו?

כל אדם לגופו. עקרונית מה שתארת לא מתאר נאצי כלל.
מי שאומר בפה מלא שפגיעה באזרחים ישראל ובכוחות הביטחון, ביהודים וישראלים - אינה לגיטימית ולא מקובלת עליו בשום צורה, בוודאי אינו נכלל בכך. מי שאומר שזכותם של יהודים לחיות בבטחה בכל מקום בארץ ישראל, בוודאי אינו נכלל בכך.