נועם שחם כתב:
גיא האדום כתב:
שני חצאי הגמר הוכרעו, לפחות חלקית, ע"י פציעות (לא שבלי פציעות הם היו נגמרים אחרת, אבל עדיין) ופציעות שיחקו תפקיד גם בשניים מארבעת משחקי רבע הגמר. זה טניס בשנים האחרונות. יש אולי 2-3 שחקנים בכירים בסבב שלא התמודדו עם פציעות רציניות בשנה האחרונה.
אלון עידן כתב על זה טור מעניין בעקבות הדברים של נדאל. הוא טוען שנדאל ושחקנים שמחקים אותו, שינו את המשחק בכך שהפכו אותו להרבה יותר פיזי מבעבר ומתמקדים בהתשה של היריבים מן הקו האחורי. גישה כזו גם גורמת להרבה יותר פציעות מעייפות ולכן במובן מסויים, נדאל ודומיו אוכלים את הדייסה שהם בישלו.
אני לא מספיק צופה בטניס בשנים האחרונות כדי לומר אם הוא צודק או לא, אבל בהחלט חומר למחשבה.
זאת תיאוריה יפה אבל לא יותר מידי משכנעת בעיני. ראשית, זה לא רק נדאל, זה כל עולם הטניס, כולל פדרר. ושנית, זה לא שנדאל משחק בסגנון ששונה מהותית מזה של אגאסי, או קורטן, או איוון לנדל, או ג'ימי קונורס, או ביורן בורג. שלישית, הטיעון הוא חלש נורמטיבית: אם זאת באמת הייתה אמצעה של נדאל ודורו, אז מה? זה אומר שאנחנו רוצים שבעולם הטניס לא יהיו שחקנים כמו נדאל, נולה, או נישיקורי?
מה השטיעון הזה מפספס הוא ההבדל הגדול הוא אורך הקריירה של השחקנים האלו. איוון לנדל היה שחקן טופ 10 במשך 12 שנה. השחקנים הגדולים האחרים-ספרס, בורג, מקנרו, בקר, אדברג היו שם לתקופה יותר קצרה, בערך עשור לשחקן. נדאל הוא שחקן טופ 10 כבר 13 שנה, כולל 9 שנים בטופ2 ו12 בטופ5, ועוד הזרוע נטויה. אז אפשר להחליט שטניס זה משחק שאפשר לשחק בו ברמות הגבוהות רק כמה שנים ושאחרי זה צריכים לפרוש, ואם זה המצב אז נדאל צריך להבין את המסר. ברור שזה אפשרי, וזה יעודד שחקנים שמשחקים נקודות מאוד קצרות (ואני אפילו לא מדבר על פדרר אלא על כל מיני ג'ון איזנרים). אבל למה לנו? למה לא לנסות להתאים את המשחק באופן שלא ייחסל את הגוף של הטניסאים ויכריח אותם לפרוש?