בכל זאת, בגלל שזו כתבה של מי שעסקה בנושא בעצמה, ובשבילי זה רק קופי-פייסט, אני מעתיק לכאן.
זה ארוך וקצת מייגע, אז מי שרוצה להמשיך לעצום עיניים - יש לו תירוץ טוב.
מורה לנבוכים:הגורל אליו מגרש אבי גבאי את הפליטים
הח"כים של העבודה החליטו שהעם בעד שנאת פליטים, ונתנו חותמת כשרות לגירוש. רגע לפני שהם משקיטים את המצפון שלהם הנה תזכורת לקמפיין ההסתה ולמדיניות ההתעמרות של המדינה, ועדויות שמבהירות מהו העתיד הצפוי לפליטים שיגורשו: רשתות הברחה, עינויים, מוות בסהרה, סחר באיברים, הרעבה וכליאה
כותבת אורחת: סיגל קוק אביביכשמדינת ישראל דחקה במדינות האומות המאוחדות בשנת 1951 לכונן אמנת פליט, היא ודאי לא שיערה שיבוא יום והיא תהא המדינה שעל שעריה יתדפקו פליטי מלחמה וטיהור אתני.אמנת ז׳נבה שעסקה בפליטים עוצבה מתוך חווית הפליטות של יהודי אירופה שהצליחו להימלט מאימת השלטון הנאצי ובבואם לבקש מקלט ממדינות העולם נתקלו בשערים נעולים.
כך, מדינת ישראל הצעירה, אולי בלי משים, הניחה את התשתית למימוש התפיסה ההומניטרית, שרואה בכל אדם כבעל זכות טבעית לחירות. אולם בפועל, בעוד מדינות רבות נאלצו להתמודד עם תופעת הפליטות וההגירה העולמית, ישראל שיזמה, חתמה ואשררה את האמנה, מעולם לא נדרשה לשאלת הפליטים, פרט כמובן לפליטים שהיא עצמה יצרה.
לקראת סוף שנת 2005, בעוד שאר מדינות מזרח התיכון מוצפות בפליטים, פוזרה באלימות קשה הפגנה שקיימו מבקשי מקלט מסודאן מול משרדי האו"ם בקהיר בדרישה לשיפור מעמדם. 27 פליטים נהרגו ורבים נעצרו. הפליטים הסודאנים נדחקו ממצרים צפונה. למרות שישראל לא היתה מדינת יעד עבור פליטים אלו, הם נותרו ללא אופציות, וכך הם החלו להגיע לכאן. לראשונה, נדרשנו אנו לקיום חלקנו באמנה שאנו יזמנו.
כיום, לאחר שרבים גורשו, נותרו בישראל כ-35 אלף מבקשי מקלט מאפריקה, מרביתם (27 אלף) מאריתריאה ומקצתם מסודאן (8,000). אנשים אלו נמלטו ממשטרים רצחניים ומשעבדים. בחבל דארפור שבסודאן מתקיים רצח עם שהחל ב-2003. גם בהרי הנובה ובנילוס הכחול מתקיים טיהור אתני מהאכזרים שידע העולם, ועל אף שנשיא סודאן עומר אל באשיר הוכרז על ידי בית הדין הבינלאומי כמי שמבצע פשעי מלחמה, ופשעים כנגד האנושות, הקהילה הבינלאומית בוחרת שלא להביאו למעצר. יתרה מכך, הנשיא האמריקאי הפורש ברק אובמה בחר להסיר את הסנקציות שהיו מוטלות על סודאן בשל מעשי הרצח, והממשלה בישראל מחממת את יחסיה עם מי שהוגדרה עד כה כמדינת אויב.
באריתריאה, שולט הרודן איסאייס אפוורקי, אשר משעבד את עמו מאז 1992, תוך שהוא זוכה לתמיכה ואף לשיתוף פעולה ממדינות כגון סין, איראן, קטר וישראל. ממדינה זו, שזכתה בצדק לכינוי ״צפון קוריאה של אפריקה״, נמלטים בכל חודש כ-5,000 בני אדם, שיוצאים למסע פליטות מסוכן מאין כמותו, כאשר סיכוי ההישרדות של מי שנמלט אינו רב.
מההעדר מדיניות למדיניות של שנאהתופעת הפליטות בעולם, איננה תופעה חדשה. כיום יש כ-65 מליון פליטים ועקורים בעולם כולו, ובניגוד להפחדות של שרים שונים בממשלות ישראל, לכאן הגיעו רק כ-64 אלף מבקשי מקלט (פחות מ-0.1 אחוז), וזאת על אף הגבול הפרוץ עם סיני. משהושלמה בניית הגדר בין ישראל למצרים בשנת 2012 מספרם של הנכנסים לשטח ישראל ירד לעשרות בודדות בכל שנה. מאז אפריל 2016 נכנס לישראל מבקש מקלט אחד בלבד.
כאמור, מבקשי המקלט שנמלטו מסודאן ומאריתריאה לא בחרו בישראל כיעד; מסע הפליטות שנכפה עליהם הוביל אותם למדינות כגון צ’אד, לוב ומצרים, לעיתים אף לירדן. רק כשהיו בסכנה מוחשית במדינות אלו פנו לנתיב היבשתי דרך סיני לישראל. רבים מהם לא ידעו דבר על ישראל בטרם מצאו עצמם על גבולה.
כמעט למן ההתחלה ביקשה מדינת ישראל להרחיק את הפליטים שהתדפקו בשעריה. היא נקטה במדיניות ״ההחזרה החמה״ בעודה הודפת חזרה לשטח מצרים את מי שביקש את הגנתה, עד שהתעורר מצפונם של חיילי מילואים – אשר נצטוו להחזיר את כל מי שעבר את הגבול לישראל, כולל נשים וילדים, לידיהם של הצבא המצרי (שאנס, רצח ושלח לא אחת את הפליטים למדינות המוצא) – והם סירבו לבצע פקודות אלו.
בשנים 2006 עד 2012 חצו את הגבול מבקשי מקלט נוספים. חלקם נסחרו על ידי שבט הרשיידה עברו במחנות העינויים בסיני ונזרקו על הגבול, לאחר שמשפחותיהם שילמו את דמי הכופר שנדרש. חלקם הגיעו בעקבות קרובי משפחה. בשנת 2012 עמד מספרם של מבקשי המקלט בישראל על לא יותר מ-54 אלף איש.
המרוויחים הגדולים מפסק הדין של העליון הם הרודנים של רואנדה ואוגנדהעד יוני 2012 מדינת ישראל בחרה לנקוט בהיעדר מדיניות. מחד, המדינה נמנעה מלבצע את אשר האמנה מחייבת, בדיקת בקשות המקלט וקביעת סטטוס פליטותם, תוך שהיא נוקטת בתחבולה של הענקת הגנה קבוצתית, שנועדה במקור כדי לאפשר למדינות קולטת שהות לבדוק את בקשות המקלט של הנכנסים בשעריה. מדיניות זו מאפשרת להעניק שירותי בריאות, דיור, חינוך והגנה מפני גירוש. בפועל, ישראל נמנעה מלהעניק למבקשי המקלט דבר פרט להגנה מפני גירוש, אבל גם זאת רק לכאורה. מאידך, לא נקטה המדינה מדיניות ממשית על מנת למנוע את ריכוזם של מבקשי המקלט בשכונות מוחלשות, שגם כך התמודדו עם הזנחה ממסדית מיום הקמת המדינה, ועם ריכוז גבוה של מהגרי עבודה שהגיעו בשנות ה-90.
באמצע 2012 החלה המדינה במדיניות "הרחקה" וזאת באמצעות "המאסת חייהם" של מבקשי המקלט כפי שהתווה זאת שר הפנים דאז אלי ישי. ממשיכיו התחרו ביניהם על תואר "הממאיס היעיל ביותר". כאשר כל שר פנים התחרה בקודמו במספר "המורחקים מרצון" הגדול ביותר.
מדיניות ההרחקה, או כפי שכינו אותה אדריכלי הגירוש: ״עזיבה מרצון״, קיבלה תאוצה משמעותית כאשר שר הפנים גדעון סער החל מכשיר את השטח לדה-לגיטימציה של מבקשי המקלט וכמה חודשים לאחר מכן, החייה את החוק למניעת הסתננות. החוק למניעת הסתננות היה למעשה החוק שבאמצעותו הורחקו או נכלאו הפליטים הפלסטינים שגורשו מבתיהם לשטח ירדן בשנות ה-50, עם שינוי הכרחי: החוק למניעת הסתננות של שנות ה-50 נועד למנוע מפליטים לשוב לאדמותיהם בעוד החוק שהוחיה בשנת 2012 נועד לגרש פליטים חזרה למדינות המוצא.
לאחר שממשלת נתניהו באמצעות חברת הכנסת מירי רגב (״הסודאנים הם סרטן בגוף האומה״) ושר הפנים גדעון סער הכשירה את הקרקע, נשלחו בתחילת 2014 מבקשי מקלט ששהו בישראל למעלה מ-5 שנים לכליאה במתקן מבודד בלב המדבר. מתקן הכליאה ה"פתוח" שהוקם בנגב, "חולות" שמו, היה המענה של ממשלת ישראל לפסיקת בג"ץ, שהורה לשחרר מבקשי מקלט אשר נכלאו באופן לא חוקתי במתקן הכליאה הסגור סהרונים.
על אף שהמדינה טענה תחילה בפני שופטי בית המשפט העליון שתכלית המתקן היא למנוע את המשך הגעתם לישראל של פליטי אפריקה, וזאת על אף שהגדר הושלמה ולא הגיעו פליטים. מאוחר יותר טענה המדינה שתכלית המתקן הוא למנוע את השתקעותם של מבקשי המקלט במרכזי הערים. ברור היה לכל, כולל לשופטי העליון, שהתכלית האמיתית, זו שכמובן אינה חוקתית, היא להביא לגירושם של מבקשי המקלט וזאת בדרך של יאושם.
מדיניות זו, תוגברה באמצעים דרקוניים נוספים, כגון חידוש אישור השהייה כל שני חודשים בשני משרדי פנים יעודים עבור אוכלוסיה שפזורה מאילת ועד לחיפה ומנתה כ-54 אלף איש. יותר מאוחר נותר רק סניף אחד באזור תעשייה ליד קניון איילון.על כך נוספו היטלים כספיים שהושתו על מבקשי המקלט ועל מי שהעסיקם.
רבים ממבקשי המקלט אכן אמרו נואש ועזבו את הארץ תוך שמדינת ישראל מבטיחה להם שיקלטו במדינה שלישית: רואנדה או אוגנדה. בפועל המדינה השלישית היתה לא יותר מדלת מסתובבת, שהאפשרויות שאליהן פלטה את מבקשי המקלט היו חזרה למדינות המוצא או יציאה למסלול פליטות מחודש. לעיתים האפשריות הללו נכפו על הפליטים מבלי שהיתה להם כל אמירה בעניין.
המדיניות השלישיות, אשר הסכימו לשמש קבלני ביצוע עבור ישראל, עשו זאת – ועודן עושות – תמורת עסקאות נשק עלומות. ההסכמים עם המדינות השלישות זכו לחסיון מאת ראש הממשלה, ושופטי העליון לא היססו לקחת חלק בחזיון התעתועים, שבו לכאורה נדונה שאלת החוקיות של הרחקתם של פליטים למדינה שהכל יודעים שלא נותר בה פליט אחד לרפואה.
הארגונים השונים לזכויות אדם הציגו לשופטי העליון עדויות של 24 מבקשי מקלט שהעידו שנמסרו מיד עם ירידתם ממטוס הנוסעים לרשת הברחה, שאילצה אותם להסתנן לאוגנדה ומאוגנדה נדחקו הלאה דרך ג׳ובה שבדרום סודאן, לחרטום שבסודאן, ומשם למסע המסוכן מכל דרך מדבר סהרה ללוב, ומשם דרך הים התיכון לאירופה.
בעת שהתקיים הדיון בעליון נסענו אקטיביסטית נוספת ואני לאוגנדה ושם נפגשנו עם למעלה מ-25 מבקשי מקלט ש"גורשו מרצון" מישראל ומצאו עצמם נטולי מעמד וזהות, חשופים לרשת הברחה שעובדת עם גורמים בישראל, ותפקידם ככל הנראה לדחוק את מבקשי המקלט הללו החוצה מאוגנדה. את העדויות הללו, שצולמו ותועדו תוך סכנה ממשית לפליטים שניאותו להתראיין, שופטי העליון אף לא הסכימו לראות.
העדויות של כל מבקשי המקלט תאמו במדויק את שנטען בפני שופטי העליון, וזאת על אף שהם למעשה נפרשו על פני תקופה של שנתיים שלוש ומפיהם של מבקשי מקלט שונים לגמרי. השיטה של ההרחקה שוכללה לכדי שעון שוויצרי. נדמה כי לו ישראל היתה מנהלת כך את שאר ענייניה היינו הופכים למדינה המתפקדת ביעילות מבהילה.
על אף שהיה ברור שהמדינה השלישית אינה עומדת בהסכם הגלוי, שכן ההסכם הסמוי כפי הנראה קוים, שופטי העליון ובראשם הנשיאה מרים נאור לא סברו שיש מניעה מלעבור משיטת הגירוש מרצון לגירוש בכפייה.
נשלחים למוות, לכליאה או עינוייםמתוך ההבנה שהמדינות השלישות, קרי אוגנדה רואנדה, אינן התחנה האחרונה במסע הפליטות שנכפה על מבקשי המקלט, אספו הארגונים ואספנו אנו האקטיביסטים עדויות ממי שצלח את המסע והגיע לאדמת אירופה. העדויות הללו חשפו בפנינו מסע פליטות שגם מי שצלח אותו לעולם לא ישתחרר מהצלקות הנפשיות שנחרת בו.
מהעדויות עולה תמונה מבהילה: את המסע הזה מנהלות רשתות של סוחרי אדם, שעובדות כמליציות מאורגנות, שלעיתים משתפות פעולה זו עם זו ולעיתים נלחמות זו בזו על "הסחורה האנושית" שמהווים הפליטים שנדחקו בעל כורחם למסע. מבקשי המקלט נדרשים לשלם סכומי כסף אסטרונומיים בכל נקודת מעבר, בכל נקודת גבול, ועל פי רצונם של סוחרי האדם. משכשלו לשלם, הם מוכים, מעונים, אבריהם מוצאים מגופם בעודם חיים למטרות סחר באיברים, ולבסוף הם נרצחים או מושארים למות בדרכים. נשים וילדים נאנסים לא אחת לעיני כל, ובפרט לנוכח הוריהם המזועזעים.
הפליטים חוצים במשך ימים את מדבר הסהרה ללא מים וללא מזון, על אף שאולצו לשלם למבריחים סכומי עתק. לא מעט מבקשי מקלט מוצאים את מותם במדבר, חלקם אפילו לא זוכים לקבורה. כאשר הם מגיעים לגבול לוב, לא אחת תוקפות את השיירות כנופיות מצ’אד שרוצות לקחת חלק בשלל. או אז מתנהל עם המבריחים הסומלים או הלובים משא ומתן שיכול להסתיים בכליאה ממושכת בבתי כלא שונים. שוב נדרשים מבקשי המקלט לשלם עבור חירותם, ומי שאינו יכול מושאר להירקב בבתי הכלא הללו.
מי שאיתרע מזלו, נפל לידיהן של כנופיות דאעש. מבקשי מקלט אריתראים, שחלקם נוצרים, הוצאו להורג על ידי הארגון. שני מבקשי מקלט אריתריאים שגורשו מישראל ביוני 2014 ״כיכבו״ בסרט שהופץ על ידי הארגון ובו למרבה הזוועה צולמו בעת שראשיהם נכרתו.
מבקשי המקלט שהגיעו ללוב, הועברו ממחסן למחסן, כאשר כל בעל מחסן כזה מבקש לגזור קופון מהימצאות "הסחורה" במחסנו. התנאים במחסנים הללו קשים מנשוא. במחסן בדרך כלל מוחזקים בין 200 ל-800 בני אדם, במשך ימים על גבי ימים, ללא שירותים וללא מקלחת, כשהם סובלים ממחלות זיהומיות של העור. כינים ופרעושים אוכלים בשוהי המחסנים, אין במחסנים די מקום לישון, ומבקשי המקלט יכולים – אם התמזל מזלם – לשכב על הצד, מסודרים כבקופסאות סרדינים.
הם זוכים לכמות אורז או פסטה שמידותיה כגודל כף יד, לפעמים אפילו פחות, פעם אחת ביום. אין כמעט מים, ורבים מהם סיפרו שנאלצו לשתות את השתן שלהם. אך הקושי העיקרי מבחינתם היא האלימות הבלתי פוסקת. לטענתם, השומרים הלובים, שאותם הם מכנים "אנשים בלי שכל", מכים בהם במוטות ברזל או צינורית גומי לשם השעשוע.
חלק ממבקשי המקלט סיפרו לנו, שהיו אנשים שמצאו את מותם במחסנים הללו, רוב רובם של מבקשי המקלט הראו לנו צלקות שהוטבעו בבשרם על ידי "האנשים בלי שכל". הנשים מוחזקות לא אחת בחדרים נפרדים, דבר שחושף אותן למעשי אונס ברוטליים. מבקשי המקלט שראיינו סיפרו לנו שנשים ששהו עמם בחללים הגדולים ניצלו ממעשי האונס הודות לכך שכאשר הגיעו השומרים הלובים הקהילה היתה עוטפת את הנשים בטבעת אנושית הדוקה. אבל רבים ידעו על נשים וילדים שנאנסו לילה לילה.
על פי העדויות, לעיתים מבקשי המקלט הועברו בין מספר מחסנים ובכל אחד שהו מספר שבועות, עד שלבסוף הועלו על ספינות רעועות שהועמסו פי חמישה מכפי שיכלו לשאת. לעיתים הספינות היו ספינות גומי שיועדו ל-30 עד 50 בני אדם, והן הועמסו כך שנשאו 200-150 בני אדם. חלקם העידו שמרגע שהועלו על הספינות, הם לא פסקו מלהקיא וביקשו את מותם.
אלפים רבים של פליטים טבעו במימי הים התיכון. בשנה החולפות כמעט 5,000 איש, אישה וילד מצאו את מותם בים. אחד ממבקשי המקלט שהעיד בפנינו סיפר שראה 450 איש טובעים תוך שהוא מביט בהם חסר אונים. הוא חיי עם רוחות הרפאים הללו.
אלו שהצליחו להגיע לאירופה, בדרך כלל לחופי סיציליה, החלו עושים את דרכם משם צפונה, במטרה שלא להיתקע באיטליה, שגם היא נוהגת ביד קפוצה כלפי מבקשי המקלט. רבים מהם מעבירים חודשים בניסיונות בריחה מהמשטרה האיטלקית, לעיתים הם נתפסים ומוחזקים במחנות קליטה, אך בשל רצונה של איטליה, שלא יישארו בשטחה, הם חומקים ולא אחת נעים צפונה עד שהמשטרה של אחת המדינות באירופה עוצרת אותם ושם הם מתחילים את הליך קליטתם כפליטים.
מבקשי המקלט שגורשו מישראל, חריגים במעט משאר מבקשי המקלט, שכן למרבית הפליטים בנתיב הבריחה זה מסע פליטות ראשון, ואילו מבקשי המקלט שגורשו מישראל בעצם מוצאים עצמם מוחזרים לאפריקה, שממנה נמלטו, ויוצאים למסע נוסף. הפעם הם כבר פחות צעירים ופחות כשירים למסע כה קשה, לאחר שלמעשה כבר הגיעו למדינה שחתומה על אמנת ז׳נבה ולכאורה היו אמורים להיות מוגנים בה.
בשנים 2014 עד 2017 גורשו מישראל כ-20 אלף מבקשי מקלט, כאשר רק 2,000 – 2,500 עזבו ישירות לקנדה ולכמה מדינות אירופאיות. שאר מבקשי המקלט נאלצו לעשות את המסע הקשה באפריקה, ולא ברור כמה מהם הצליחו להגיע לאירופה. מבקש מקלט אריתראי שפגשנו בגרמניה, סיפר שיחד עמו גורשו מישראל 10 אנשים. רק שלושה שרדו את המסע.
מצג שווא של תנועה עממיתועדיין ממשלתו של נתניהו חשה שמשימת הגירוש לא הושלמה, ודומה שנתניהו לא יחדל עד לגירושם של כלל אוכלוסיית הפליטים כולל משפחות מישראל. כבר במרץ 2015 הציגה ממשלת נתניהו את השלב הנוסף במדיניות ההרחקה: הגירוש הכפוי.
נתניהו ידע שבישראל צפוי להישאר גרעין קשה של פליטים שאינו יכול לשוב למדינות המוצא ואינו יכול לצאת למסע פליטות כה מסוכן. הממשלה ושריה ידעו שמבקשי מקלט אלו יעמדו בכליאה במתקן חולות ויאלצו להסתדר עם גזל של 25% משכרם, מכיוון שהאופציה של עזיבה פירושה לא אחת היא מוות. בשנים האחרונות הקהילה הוכתה שוב ושוב, בחוק הפיקדון ובקנס שהושת על מעסיקים שהעסיקו פליטים, רשות ההגירה הכבידה את ידה ואנשים נעצרו ללא סיבה, הוכו, הוחזקו במעצר ואז כששוחררו חיפשו לשווא בפני מי להתלונן.
בעת שפרקליטי המדינה עסקו בשכנוע של שופטי העליון בדבר הלגיטימיות של גירוש בכפיה מישראל של מי שהוגדרו כמסתננים, פעלו נתניהו ויועציו להכשרת דעת הקהל והאוכלוסיה האזרחית לצעד כה קיצוני כמו גירושם של פליטי טיהור אתני (סודאן) ומשטר משעבד (אריתריאה). לצורך כך משמשת קבוצה אזרחית שולית, ״החזית לשחרור דרום תל אביב״. הפעילות הקולנית של הקבוצה סייעה לנתניהו ליצור מצג שווא של תנועה עממית נרחבת אשר נאנקת תחת מציאות בלתי אפשרית הנובעת מריכוזם של פליטים בשכונות אלו. זהו הריכוז שנתניהו וממשלתו יצרו מלכתחילה, משיקולים שונים, אשר חלקם ודאי שירתו היטב את נתניהו ואת שותפיו. זהו הריכוז אשר הן הארגונים והן מבקשי המקלט ביקשו לפזרו.
היה ברור לכול שהשכונות המוחלשות אינן צריכות לשאת לבד בעול של קליטת מבקשי המקלט, והיה ברור גם שהפתרון הוא בפיזורם בערים ובישובים רבים, אך פתרון זה נדחה שוב ושוב על ידי כל גורם אפשרי וגם על ידי הקבוצה הקיצונית שתבעה במפגיע גירוש מוחלט, ולא פחות מכך, של מבקשי המקלט.
מופע שיא הציניות של ממשלת נתניהו היה בעת שביקר בדרום העיר, וזכה להתקבל בשטח סטרילי שלתחומו הוזמנו רק תומכי הגירוש. כאשר הוא מוקף בנשים מוחלשות ששימשו תפאורה במסע הדה לגיטימציה שביקש לעשות לפליטים, הצהיר נתניהו שגירושם של המסתננים – שכעת במסגרת העמקת הדה לגיטימציה שודרגו גם לגנבי גבול, ולא רק ״מסתננים״ – הוא משימה לאומית שחשיבותה עולה על כל בעיותיה של ישראל. עיתוי מופע הציני לא היה מקרי, שכן נתניהו קיבל משופטי העליון אור ירוק להחלת מדניות הגירוש הכפוי.
נשיאת העליון נאור, התנתה אמנם את הגירוש בכפיה של מבקשי המקלט בהסכמתה של המדינה השלישית לקבל אותם לשטחה. אבל בכך, סימנה השופטת לנתניהו מהו המסלול הרצוי על מנת לסגור את כל הפינות המשפטיות שעלולות להפריע במימוש הגירוש.
הסכם קטן עם פול קגאמה, הדיקטטור ששולט ברואנדה, נעשה על הדרך בעת שנתניהו ביקר באו״ם, ובו יושרו ההדורים בנוגע להיתכנות הגירוש הנכסף. יש להניח שקגמה, שעד היום הכחיש באופן פומבי את דבר ההסכם שבין ישראל לבין רואנדה בנוגע לקליטה של פליטים מישראל, קיבל תמורה נאה בשל ההסכמה שלו להמשיך ולהיות הדלת המסתובבת שבאמצעותה מגורשים הפליטים מישראל.
מפלגת העבודה נותנת הכשר מוסריכל שנדרש כעת להשלים את המהלך הוא לבסס בציבור הישראלי את הלגיטימיות המשפטית והערכית של גירוש כזה. וכאן, כבמעשה מרכבה, נכנס יו״ר המחנה הציוני אבי גבאי לנעליו של נותן הגושפנקה המוסרית האחרונה למעשה הגירוש.
גבאי, שביקש להציג את עצמו כחלופה לשלטונו המושחת של נתניהו, אף הגדיל לעשות כאשר התייצב לצד המפגינים הנחושים מפתח תקווה שדורשים מהיועמ״ש שיפתח בחקירתו של ראש הממשלה. אך מהר מאוד התברר שגבאי אינו פוליטיקאי עם חזון, ואינו מבקש אלא להיבחר. להבנתו הצלחתו בבחירות תיתכן רק אם יטה אוזן לרחשי ההמון. הציבור רוצה בחקירת ראש הממשלה, אבי גבאי גם הוא בעד החקירה, מה גם שחקירה כזו לא תזיק לסיכויו להיבחר. הציבור לא רוצה את הערבים והרשימה המשותפת בממשלה, גבאי מעניק לקהל את מבוקשו ומצהיר ש"המשותפת" לא תהיה שותפה לממשלתו.
גבאי, שאינו מנהיג אלא עסקן של שימור לקוחות, ממפה את רצון ההמון, ויוצא בהצהרות כגון ״שכחו להיות יהודים״. אין זה מטריד את יו"ר העבודה הנבחר שהוא ממחזר סיסמאות של מי שהוא מתיימר להיות לו לחלופה, כי מי ששאיפתו מסכמת בלהיבחר, מעדיף סיסמאות שכבר הוכחו ככאלה שמביאות קולות.
וכך, מבלי שנדרש לתת את דעתו בנושא מבקשי המקלט ומדניות הגירוש, בחר העסקן הפוליטי לצאת בהצהרה שגם הוא ומפלגתו תומכים בגירושם של הפליטים, כשהוא נשען על הלגיטימיות שנתן העליון, שהרי מפלגת המחנה הציוני ״לא צריכה להיות קדושה מבג״ץ״.
גבאי, שהוציא אצבע לבדוק את הלך הרוח הציבורי, גילה שנתניהו עשה עבודת שטח רצינית, וגירושם של 35 אלף מבקשי מקלט הוא בעיני רבים הצורך הקיומי של החברה הישראלית. על כן מיהר יו״ר המחנה הציוני לקפוץ על עגלת השנאה שדוהרת במורד המצפון הישראלי ואמר ״גם אני, גם אני״.
גבאי והחבורה העלובה של חברי הכנסת מהמחנה הציוני, לא מוטרדים מכך שהגירוש של פליטי הטיהור האתני ופליטי המשטר הדיקטטורי יביא לכך שאנשים אלו יתגלגלו קרוב לוודאי למסע פליטות שכעת נעצר במחסני הסחר שבטריפולי, לוב. ציניות שלא הייתה מביישת את מי שגבאי הוא מתיימר להיות לו לחלופה, נתניהו.
נשאלת רק השאלה, מדוע שהציבור יבחר בחיקוי ולא בגרסת המקור?
סיגל קוק אביבי היא פעילת זכויות אדם וסטודנטית למשפטים.
הכתבה במקור
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש
