אדום מטלי כתב:
אתה מאמין שנעשה עוול במקרה של אלאור עזריה או האחים במחסום. מברוק, התקדמנו. אלה מקרים שבמקרה הצליחו להתפס בעין המצלמות. אבל זה רק מדגם מייצג. אם אלה במזל נתפסו בעין המצלמה, ברור שיש עוד הרבה מקרים דומים שלא נתפסו בעין המצלמה. על זה מספר לך גדעון לוי. זה לא מעניין אף אחד, ובטח צה"ל לא זה שילך ויפרסם את זה. בגלל זה המדור שלו נקרא "אזור הדימדומים".
עוד קצת על הקלות הבלתי נסבלת של השקר והדיווח הכוזב:
עמוס הראל כתב:
בנגב, כמו בשטחים, בכוחות הביטחון סוגרים שורות כדי להגן על לוחמים שטעו
פרשת אום אל־חיראן ממחישה את כל הרעות החולות הטמונות במפגש בין המשטרה לאזרחים ערבים. נראה שהאירוע חושף את קצה הקרחון של תופעה נרחבת יותר, המאפיינת חלק מהתקריות בשטחים.
אחד המפקדים הבכירים של צה"ל בשטחים בימי האינתיפאדות נהג לומר שהוא מקפיד להגיע בעצמו לכל זירת תקרית שבה נהרג אזרח פלסטיני בנסיבות מחשידות, בתוך שעתיים־שלוש לכל היותר מרגע שהתרחש האירוע. אם איחרתי, הסביר, אני יודע שיהיה מי שינצל את פרק הזמן הזה לתאם עדויות, להעלים ממצאים מרשיעים מהזירה ולחפות על מעשי מפקדים או פקודים. בלא התרשמות מיידית ממה שאירע בזירה עצמה, תחקיר מהימן הופך למשימה כמעט בלתי אפשרית.
הגרסה הרשמית של השר לביטחון הפנים וצמרת המשטרה באשר לתקרית בכפר אום אל־חיראן עוררה חשד כבר בשעות שלאחר האירוע. אצל כל מי שעוקב אחר המתרחש בכפרים הבדואים הלא מוכרים בנגב או צבר ניסיון כלשהו בתקריות דומות בשטחים נדלקו מיד הנורות האדומות, בזו אחר זו. לא רק רצף האירועים כפי שתיארה אותו המשטרה עורר חשד. גם הפסקנות בהצהרות השר והמפכ"ל, הלהיטות שבה התכתש השר ארדן עם חברי הכנסת הערביים, הטון הילדותי משהו של הודעות המשטרה ובעיקר הניסיון המגושם לקשור את האזרח הבדואי ההרוג, יעקוב אבו אל־קיאען, לפעילות המזוהה עם דאעש.
חרף כל טענות הקיפוח שמעלים הבדואים, מצבה של משפחת ההרוג, בבואה להוכיח שלא היה כאן פיגוע, טוב בהרבה מזה של משפחה פלסטינית בנסיבות מקבילות. התקרית באום אל־חיראן אירעה בעיצומו של עימות מרובה משתתפים, שבו נטלו חלק גם מפגינים יהודים וחברי כנסת מהרשימה המשותפת. האירוע צולם מכמה זוויות. והתקרית עוררה די הד ציבורי, ומספיק ספקות, כדי שגם כלי תקשורת שייחסו תחילה אמינות אוטומטית לגרסת המשטרה והשר יטו בהמשך אוזן לטענות הסותרות של המשפחה ויקדישו להן זמן מסך ומיקרופונים.
באופן מקרי, נחשפו מסקנות הביניים של חקירת מח"ש בפרשת אל־קיאען ביום שבו נגזר דינו של החייל היורה מחברון, אלאור אזריה. כמו תקרית הדריסה והירי בנגב, גם מעשהו של אזריה נלכד בעדשת המצלמה בחברון. הירי במחבל הפצוע כשזה שרוע על הקרקע היה מעשה חריג, המנוגד להנחיות הפתיחה באש בשטחים. אבל אין בכלל ספק שאלמלא תועד המעשה בצילום וידאו מפורט, תגובת ראשי מערכת הביטחון כלפי אזריה היתה פחות מיידית ונחרצת. אפשר גם לשער שלא חסרים די מקרים ״אפורים״, שבהם חיילים ואפילו קצינים מפעילים שיקול דעת לקוי ויורים במחבל לאחר שזה כבר "נוטרל" (כלשון הצבא) או באזרח פלסטיני בלא שנשקפה ממנו סכנה של ממש.
במקרים הללו, אם עובר די זמן עד להגעת מפקד בכיר לזירה - פתיחת חקירת מצ"ח לעולם תתעכב בכמה שעות לפחות - גדל הסיכון לטשטוש המהות האמיתית של האירועים. זו, אגב, בדיוק הסיבה שישראל זקוקה בכל זאת לעדויות של חיילים, גם כשאלה מגיעות דרך ארגוני שמאל וזכויות אדם כמו "בצלם" ו"שוברים שתיקה".
לא כל מה שהארגונים הללו אומרים מדויק: חייל יכול להתרשם באופן מוטעה על סמך מה שראה בשטח, מבלי להכיר את התמונה המלאה שרואים מפקדיו. וישנן, כמובן, גם עדויות פלסטיניות לא אמינות. אבל מה שנכון באום אל־חיראן נכון גם בחברון או בשכם. ברמת הסיור, המחלקה או הפלוגה, יש לעתים ללוחמים ולמפקדיהם אינטרס לחפות על שגיאות ותקלות ולהגן על חבריהם שפעלו בניגוד להנחיות מפני העמדה לדין פלילי. בנסיבות כאלה, ולנוכח החולשה המובנית של חקירות מצ״ח (במעמד, בידע ובניסיון) בהשוואה אפילו לחוקרי משטרת ישראל או למח״ש, העדויות שאוספים הארגונים בשטחים יכולות להשלים פער משמעותי.
פרשת אום אל־חיראן, כפי שהתברר השבוע באופן שתואם את הסיקור הראשוני שלה ב"הארץ", ממחישה את כל הרעות החולות האפשריות הטמונות במפגש אלים בין המשטרה לאזרחים ערבים בישראל. התקרית בנגב היתה משתלבת היטב גם בדו"ח ועדת אור על אירועי אוקטובר 2000 במגזר הערבי, שגבו את חייהם של 13 אזרחים ערבים מירי השוטרים.
גם הפעם, נראה שהיו כאן שקרים מלמטה, ניסיון טיוח מלמעלה וצדקנות של הדרג הבכיר, שנעזרה ברוח גבית מדעת הקהל. חלק ניכר מהציבור מזהה כיום אוטומטית בדואי הנאבק בהריסת ביתו עם מחבל, ואפילו איש דאעש - וקונה בקלות כל גרסה מפלילה שיספקו הרשויות, גם בלי הוכחה. הפרשה גם המחישה את הקלות הבלתי נסבלת של הדברור השקרי, בין אם זה קרה משום שהשטח שיקר לדוברות המשטרה, או משום שהדוברות עצמה היתה נלהבת מדי לאמץ את גרסתו. אבל נדמה שהאירוע בנגב חושף גם את קצה הקרחון של תופעה נרחבת יותר, המאפיינת חלק מן התקריות שבהן מעורבים חיילים ושוטרים בשטחים.
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש
