לאופיסר:
אלכס ליבק וגדעון לוי כתב:
כתם הדם עוד לא נעלם: ביקור בביתו של נער בן 15 שנורה למוות לשווא
חיילים רדפו בג'יפ אחרי חאלד אל־באחר, לאחר שחשדו כי יידה אבן. ליד מטע יצא חייל מהרכב, ירה בו כדור בגבו והרגו. לפני חצי שנה שיחק כדורגל עם יהודים ופלסטינים בעוטף עזה. דובר צה"ל: זרק אבנים
27.10.2016 18:00
גדעון לוינאלכס ליבק
מטע המשמש הזעיר בקצה הצפון מזרחי של העיירה בית אומר, בין בית לחם לחברון. כתם שחור על מצע הקש והאדמה, דמו הקרוש של הנער ההרוג. אבנים מקיפות את כתם הדם כגלעד, ובקבוק תפוזינה מלא במים ניצב במרכזן. מסורת מקומית: מציבים מים במקום פרחים באתר המוות וההנצחה.
לכאן דלקו החיילים בג'יפ הממוגן שלהם, רודפים אחרי הנער הלא חמוש שחשדו בו שיידה בהם אבן. כאן הם עצרו את הג'יפ, יצאו ממנו, ורצו אחריו בעודו נמלט על חייו בינות לעצי המשמש שבצד הדרך. פועל חקלאי מחברון שעבד במטע השזיפים שממול עוד הספיק לצעוק לעבר החייל: "אל תירה בו, אל תירה", אבל החייל לא שעה.
הוא ירה בו ממרחק כ–20 מטרים כדור אחד בגבו, והרגו. הכדור נכנס מהגב ויצא מחזהו והדם שפרץ כיסה את פני הנער. הוא שכב מת על האדמה, עד שפרמדיק פלסטיני כיסה את גופתו בבד תכלכל והחיילים לקחוה איתם.
בית הספר התיכון לבנים של בית אומר. הקומה השנייה, כיתה י'. הכיתה ריקה, שוממה, כל השולחנות מכוסים בעלי כותרת צבעוניים, שושני פלסטיק לבנים מודבקים על הקירות ועל דלת הברזל, לאות אבל. דממת מוות בחדר והמראה רב הוד. תלמידי הכיתה החליטו ביוזמתם לשבות מלימודים לשלושה ימים, להתאבל על חברם המת.
ביתו של הנער המת. לאחר שנהרג מיהרה מועצת העיירה לסלול את הדרך הצרה היורדת אל הבית, שגגו מעוטר עכשיו בדגלי פלסטין ודגלי אבל. אוהל אבלים גדל ממדים הוקם ליד הבית הדל, מעוטר אף הוא בתמונות הנער ההרוג ומחכה לאלפי המנחמים שעוד יגיעו לכאן.
תחקיר צה"ל: החיילים שירו למוות בפלסטיני בן ה-15 לא היו בסכנת חיים 25.10.2016
בינתיים האוהל שומם, רק כמה גברים מתפללים לצדו את תפילת הצהריים שלהם. הנשים ובהן האם השכולה יושבות בחצר הבית ומתאבלות דומם. ביום שני השבוע, חג שמחת תורה, חיכו כאן שייגמרו חגי היהודים ואלו יואילו בטובם להשיב את גופת הנער למשפחתו, כדי שתוכל להביאו לקבורה בבית העלמין של העיירה. הם עדיין מחכים. האב השכול, פועל בניין בשכונת הר נוף בירושלים, גבה קומה, מספר שבנו השתתף בפרויקט כדורגל יהודי־ערבי ביישובי עוטף עזה. הוא היה בנו הבכור. חאלד אל באחר היה בן 15 במותו.
הוא מת
ביום חמישי שעבר, 20 באוקטובר, חזר חאלד מבית הספר, אכל ארוחת צהריים וביקש מאביו דמי כיס. האב, באחר אל־באחר, נתן לו חמישה שקלים והם נפרדו. האב הלך לביקור תנחומים בעיירה, הילד הלך לאן שהלך. אשתו של באחר, אלהאם, עוד צלצלה לבעלה להזכיר לו את התור לרופא שנקבע לבנם השני. אחמד בן התשע, נפגע בלידתו והוא נכה. ילד צנום וחיוור, שידו האחת מוגבלת בתנועה ודיבורו משובש, שמנשק עכשיו את לחיינו משני הצדדים, כמו שהוא עושה עם כל אורח שמגיע לאוהל האבלים.
אחמד הקטן הגיע לבדו למרפאה, שם פגש אותו אביו. הרופא אמר שמצבו של הילד השתפר. אחר כך, כשיצאו מהמרפאה לרחוב, ראה האב התקהלות. יש נער פצוע בעיירה. אמרו שהוא ממשפחת אל־באחר. באחר הלך לביתו. עד מהרה יצא שוב לרחוב. הוא היה מודאג. בינתיים נפוצה שמועה ששמו של הנער הוא אחמד־מוסא אל־באחר, קרוב משפחה שלהם, וכי הוא לא נפצע אלא נהרג. אחר כך אמרו שמדובר באחיינו של יוסף אל־באחר. לחאלד יש אכן דוד ששמו יוסף אל־באחר והחרדה בלב האב התגברה.
לבסוף ניגש צעיר מקומי והראה לבאחר את תמונת הנער המת בסלולרי שלו, כפי שהופצה בינתיים ברשתות החברתיות. הוא זיהה מיד שהנער שותת הדם ששוכב מת על אדמת המטע, החיילים עומדים סביבו, הוא חאלד שלו, בנו בכורו. באחר מיהר לטלפן לאשתו: "הבן שלך שאהיד. בואי מהר הביתה".
שכונת בית זעתא, מטע המשמש, אתר ההרג: כאן עמד הג'יפ וממנו יצאו החיילים. הפועל החקלאי אבו חאזם, שהיה עד ראייה לירי, סיפר לתחקירן בצלם, מוסא אבו השהש, שהיה עסוק בעיבוד האדמה כששמע את הג'יפ נעצר בכביש הסמוך. הוא הרים את עיניו מהעצים ואז ראה שלושה חיילים יורדים מהג'יפ, אחד מהם מכוון את רובהו לעבר הנער הנמלט. אבו חאזם ניסה לעצור בעד החיילים מלירות, הוא צעק לעברם אבל הם בשלהם.
אחרי הירי, חזר החייל לכיוון ג'יפ ואבו חאזם שמע אותו אומר בשובו: "הוא מת". עד הראייה התרשם כי המפקד נבוך מהירי. אימאם העיירה, מוחמד עוואד, המתנדב ב"בצלם", הגיע עד מהרה למקום וצילם את הגופה המדממת על האדמה, החיילים עומדים סביבה. הם ניסו לגרשו משם, אבל הוא המשיך לצלם עד שהגופה כוסתה. המראה לא קל לצפייה.
לואיי אל־סבראנה, המחנך בכיתה י' בה למד חאלד, השבוע. בתמונה נראה לוח ומעליו כרזה עם תמונת הנער ופרחים שהודבקו על הקיר
בית הספר התיכון לבנים, בית אומר: המחנך של חאלד, לואיי אל־סבראנה, מלווה אותנו לכיתה השוממה, ואומר שחאלד היה אחד התלמידים המצטיינים שלו, למרות שבא מבית פשוט ועני. המורה אל־סבראנה נראה הלום. מנהל בית הספר מספר שחאלד הוא התלמיד החמישי מבית ספרו, שנהרג בידי חיילי צה"ל. בשנת 1993 הרגו החיילים תלמיד בתוך חצר בית הספר.
בית האבל: הילד אוסמה אבו־באחר, קרוב משפחה של חאלד, ישב השנה ליד חאלד בכיתה, צמודים אל אותו שולחן, בטור האחרון ליד החלון. עכשיו הוא נמצא כאן רוב הזמן עם האבלים. האווירה קודרת ועצובה, לא מתלהמת ולא מאיימת.
אחד מקרובי המשפחה אומר שזו משפחה של שלום. הם שומרים למזכרת את היתר הכניסה לישראל שקיבל חאלד ב–19 במאי השנה, אישור ליום אחד בלבד, שעליו כתוב בשפתו הסתומה של הכיבוש: "למטרות צ' יהודים־טיול". כל כך יקר המציאות הוא האישור, שהם שומרים אותו כמו ששומרים תעודת הצטיינות או שכיית חמדה יקרה במיוחד. אישור כניסה ליום אחד לישראל.
בני המשפחה מטלפנים למארגן הנסיעה המיתולוגית ההיא לישראל, וזה מספר לנו בעברית שמדובר בפרויקט של "הכר את השכן" של עמותת "מפעלות חינוך וחברה" ובמסגרתה נסע חאלד לשחק כדורגל באחד מיישובי עוטף עזה, אינו זוכר איזה, יחד עם ילדים יהודים ופלסטינים אחרים. הם שיחקו בקבוצות מעורבות, יהודיות ערביות. "אנחנו משפחה של שלום", חוזרים וממלמלים כאן, בבית השכול. מישהו אומר שבעיתונות הישראלית פורסם שחאלד היה "מחבל", וצחוק מר פורץ בחצר האבל, צחוק מר ונוגה.
דובר צה"ל מכנה את הנער "זורק אבנים". אבל לפי התחקיר של צה"ל, החיילים לא היו בסכנת חיים בזמן שירו בנער.
בתגובה לפניית "הארץ" מסר דובר צה"ל כי "ב–20 באוקטובר התרחש האירוע במהלכו נהרג זורק אבנים סמוך לבית אומר. האירוע נמצא בחקירת מצ"ח ועם סיומה, ממצאיה יובאו לבחינת הפרקליטות הצבאית. במקביל בוצע תחקיר מבצעי במסגרתו הופקו לקחים מבצעיים".
כמה טוב לדעת שצה"ל מפיק לקחים מבצעיים.
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש
