תמונות מזעזעות.
ממש לא מובן הסיפור הזה.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4654702,00.htmlציטוט:
היום שבו חברות יתבעו את האיחוד האירופי
במשך שנתיים מנהלים ארה"ב והאיחוד האירופי מו"מ להשגת הסכם סחר והשקעות טרנס-אטלנטי. אחד המכשולים להסכם: סעיף שיאפשר לחברות רב-לאומיות לתבוע ממשלות על שורה ארוכה של נושאים ולדרוש פיצוי כספי
זה שנתיים שמתנהל משא ומתן סבוך בין ארצות הברית לבין האיחוד האירופי במטרה להגיע להסכם סחר והשקעות טרנס-אטלנטי. אחד מסלעי המחלוקת המרכזיים במשא ומתן הזה הוא סעיף העוסק ביישוב סכסוכים בינלאומי בין משקיעים זרים לבין מדינות החתומות על ההסכם.
אם ייכלל בהסכם, סעיף זה יאפשר לחברות רב-לאומיות לתבוע ממשלות על שורה ארוכה של נושאים ולדרוש פיצוי כספי בהתאם. על מנת להבין מדוע מנגנון זה גורם להתנגדות עזה, בעיקר באירופה, יש לקחת בחשבון שיש חברות רב-לאומיות ששולטות על משאבים והון המקבילים לאלה של מדינות כמו צ'כיה, תאילנד, או ניו זילנד.
את המנגנון המאפשר לחברות רב-לאומיות לתבוע ממשלות יש לבחון במסגרת ההיסטורית של משטר ההשקעות הגלובלי. מאז שנות החמישים של המאה הקודמת, הכלי המרכזי שמסדיר זרימת הון בין מדינות הוא הסכמי הגנה על השקעות זרות. רוב ההסכמים האלה הם דו-צדדיים, ובמקרים רבים הם נחתמים בין מדינה מפותחת לבין מדינה מתפתחת. מטרת הסכמים אלה היא לצמצם את הסיכון למשקיע הזר, שלרוב מגיע מהמדינה העשירה, ולמשוך הון רב יותר למדינה הענייה. כיום ישנם כ-3,000 הסכמים כאלה וכמעט כל מדינות העולם חתמו על הסכם השקעות אחד לפחות.
ישראל, למשל, חתומה על כ-40 הסכמי השקעות עם מדינות ממזרח אירופה, אסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית. רובם המכריע של הסכמים אלה כולל מנגנון מחייב ליישוב סכסוכים בין משקיעים זרים לבין המדינות החתומות על ההסכם. כפי שנאמר, חלק זה של ההסכם מאפשר למשקיעים זרים לתבוע ממשלות בגוף בוררות בינלאומי אם הם מאמינים שהאחרונות הפרו את ההסכם.
תביעות בהיקף של מאות מיליוני דולרים
האפשרות של חברות רב-לאומיות לתבוע ממשלות כמעט ולא מומשה עד שנות התשעים, ולפיכך זכתה לתשומת לב מעטה של דעת הקהל. אולם, בד בבד עם העלייה החדה במספר הסכמי ההשקעות לאחר סיום המלחמה הקרה, גם השימוש במנגנון ליישוב סכסוכי השקעות החל לגדול. נכון להיום, הוגשו כ-500 תביעות במסגרת זו, מרביתם ב-15 השנים האחרונות. ראוי לציין שהסכסוכים נוגעים לסכומי כסף גדולים שיכולים להגיע למאות מיליוני דולרים ואף יותר. במקרה חריג בהיקפו, בשנה שעברה פסק גוף בוררות בינלאומיתשרוסיה צריכה לשלם 50 מיליארד דולר למשקיעים בחברת הנפט "יוקוס".
במקרה היחיד שבו היה מעורב משקיע ישראלי, ב-2007, פסק גוף בוררות בינלאומי שממשלת גאורגיה צריכה לשלם לאיש העסקים רוני פוקס 45 מיליון דולר. בעקבות ניסיון ליישב את הסכסוך בהמשך לפסק הבוררות, נכלא המשקיע בכלא הגאורגי וקיבל רק חלק מהכסף לאחר ששוחרר.
סכסוכי ההשקעות של השנים האחרונות הבהירו והדגישו את המתח הקיים בין זכויות המשקיע להגנה לבין היכולת של המדינה לקדם יעדים חברתיים ופוליטיים. לדוגמה, בעקבות משבר כלכלי חמור שפקד את ארגנטינה ב-2001, הפרה ממשלתה הסכמים רבים שהיו לה עם חברות רב-לאומיות. בתגובה לכמה עשרות תביעות שהגיעו בעקבות מדיניות זו, טענה ארגנטינה שמדיניותה נבעה מהצורך להגן על שלום הציבור. גופי הבוררות לא קיבלו הסבר זה וברוב המקרים פסקו לטובת המשקיעים הזרים.
במקרה אחר, חברת הטבק "פיליפ-מוריס" תבעה את ממשלת אוסטרליה, בהתבסס על הסכם השקעות בין אוסטרליה להונג קונג, על חוק מקומי שדורש ממנה לפרסם תצלומים של חולי סרטן על גבי קופסאות סיגריות. ממשלת אוסטרליה טענה שבמקרה זה בריאות הציבור גוברת על זכויות החברה הרב-לאומית. הפעם פסקו הבוררים לטובת הממשלה המתגוננת.
גרמניה החליטה לסגור כורים גרעיניים - ונתבעה
במקרה שלישי, חברת אנרגיה שבדית תבעה את ממשלת גרמניה לאחר שזו החליטה לסגור כורים גרעיניים ישנים בעקבות אסון הכור הגרעיני בפוקושימה, יפן. גם בסכסוך זה, שעדיין לא הסתיים, יצטרכו הבוררים להכריע בין זכות המדינה להתוות מדיניות אנרגטית לבין זכות החברה המשקיעה להגנה מפני הלאמת נכסיה וקבלת פיצויים הולמים אם הלאמה כזו תתבצע.
סכסוכי השקעות אלה ואחרים העלו את המודעות של ממשלות, של משקיעים ושל הציבור הרחב לקיומם של הסכמי השקעות אלה ולהשלכות האפשריות שלהם. בתוך כך, ב-2009 העבירו המדינות החברות באיחוד האירופי את הסמכות לחתום על הסכמי השקעות בינלאומיים לנציבות האיחוד. החלטה זו העבירה את המאבק הציבורי בנושא מהמישור הלאומי למישור האזורי, וביקורת רבה נמתחת על כך שמנגנון ליישוב סכסוכים מאפשר לחברות רב-לאומיות להשפיע על חקיקה חברתית ורגולציה כלכלית תוך פגיעה בריבונות המדינה.
מנגד, יש הטוענים שמנגנון זה הכרחי לקידום השקעות משני עברי האוקיינוס האטלנטי ולצמיחה כלכלית בת-קיימא. הדיון בנושא התלהט כשהאיחוד האירופי חתם על הסכם סחר והשקעות עם קנדה, שעדיין לא אושרר, וקיבל משנה תוקף עם תחילת המשא ומתן על הסכם הסחר וההשקעות עם ארה"ב.
ראוי לציין שמעצבי ההסכם לא בהכרח עומדים בפני בחירה בין הכול או כלום. אפשרות אחת לגשר בין העמדות השונות היא הקמת מנגנון ליישוב סכסוכים, אך הוספת סייגים לגבי זכות המדינה להגן על אינטרסים ציבוריים כאלה ואחרים, לצמצם את מרחב הפרשנות הנתון לגופי הבוררות, לאפשר מעורבות של קבוצות אזרחיות בהליך הבוררות, ועוד.
גישה זו, שכבר ננקטה על ידי כמה מדינות, חותרת לאזן בין האינטרסים השונים של הצדדים המעורבים במסגרת הכללים הקיימים של משטר ההשקעות הגלובלי. אפשרות נוספת היא להקים גוף משפטי קבוע שבו ניתן יהיה לערער על פסיקות הבוררים בסכסוכי ההשקעות השונים וכך לקדם אחידות של הכללים. מימוש רעיון זה יכול להתוות דרך חדשה ביחס שבין מדינות לחברות רב-לאומיות, שנמצא כיום על פרשת דרכים. בהתחשב במשקל הסגולי הרב של שני השחקנים המעורבים במשא ומתן, אין ספק שלגישה שיאמצו תהיה השפעה רבה על הכללים העולמיים בנושא.
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש
