Officer Barbrady כתב:
רגע, ביום שישי השחור כשגולדין נחטף, צה"ל היה בפעילות התקפית? יש לך סימוכין לזה? הטענה היא שהייתה הפסקת אש וגולדין והפקודים שלו הלכו לבדוק שאין עליהם מארב. הם נחטפו ואז התחיל נוהל חניבעל. אם יש לך טענה אחרת, אני אשמח שתציג לי הוכחות לכך שלא הייתה הפסקת אש בזמן החטיפה. ואתה צודק לגבי עשבים שוטים כמו אלאור אזריה והצל שנהפכים לאט לאט למיעוט משמעותי בצבא. המג"ד המתנחל שלו הוא מבחינתם שמאלני. זה מפחיד. אבל אני חושב שאנחנו מסכימים לפחות על העובדה שרוב הצבא והממשלה הם לא צמאי דם ולא מעוניינים ברצח של חפים מפשע סתם. הטיעון שלך על מנהרות פנימיות של חמאס הוא מוצדק, הן באמת לא משמות להתקפה (בשיגרה) אבל אני בתור ישראל הייתי רוצה לצמצם אותם משמעותית ובכך לצמצם את היכולת המבצעית של חמאס.
ואני מבין את ההזדהות שלך עם הפלשתינאים, הם קורבנות גם של ישראל וגם של חמאס. אני (ואני מאמין שהרבה ישראלים) מכניס למשוואה גם את האידיאולוגיה הלא ממש נחמדה של רובם ואז ההזדהות איתם יורדת משמעותית. כמו שלשמאלנים קשה להזדהות עם אלאור אזריה (ילד בן 18 שפעל בשיקול דעת לא נכון והפך לנושא שכל המדינה מדברת עליו. לך תדע איזה טראומה זה יכול לעשות לבן אדם) כי הם מכניסים למשוואה את המעשים המכוערים שלו ואת העובדה שהוא גזען, כך גם אני פחות מרחם על הפשלתינאי העזתי שנהרס לו הבית כי אני יודע מה שהוא היה עושה לי אם הייתי עובר לידו עם כיפה. ואני מחכה כבר לקטע השני והמעניין יותר על המוסר, אני בטוח שאנחנו עין בעין בהרבה דברים.
נ.ב:
כמו שאני לא מקלל אותך, אל תקלל אותי ותקרא לי ליברלי.
טוב, נתחיל בהתייחסות טכנית ליום שישי השחור. בפייסבוק קשה מאוד למצוא מידע מלפני שנתיים, אישתון כבר סגר את שעריו, שני המקורות היחידים שהצלחתי למצוא הם
הכתבה הזאת והציטוט הבא של עופר וינטר: "השיטה החטיבתית לקחה בחשבון את כניסת הפסקת האש והתבססה על כך שעד השעה 8 בבוקר יסיימו הכוחות את ההתקפה ורק לאחר בידוד המרחב יבוצעו סריקות המנהור. מאחר שזה לא היה המצב, עם כניסת הפסקת האש לתוקף נכנסו כוחות פלוגת הסיור לסריקות במרחב שלא נכבש ובגזרה לא מאובטחת".
משניהם (ובעיקר מהכתבה) אפשר להבין שהרקע קצת מעורפל. הפעילות ההתקפית הראשונה הייתה כנראה של ישראל (המשך הסריקות), הכדור החי הראשון שנורה היה כנראה ע"י חמאס (הירי על גולדין וגדעוני בתוך המבנה עם פתח המנהרה). הויכוח העיקרי שיכול להתנהל בנושא (וגם עלה כטענה של צה"ל) הוא האם הסריקות נחשבות להפרה של הפסקת האש, אבל זה שיח שנועד למקומות כמו בית הדין בהאג, ולא לנו. אני לא חושב שאף אחד באף צד חולק על כך שמדובר בפעילות התקפית, שאר הפלפולים המשפטיים לא ממש חשובים כרגע (כמו כן, אני גם לא חושב שגורם כלשהו הגיע להחלטה חד משמעית של מי הייתה ההפרה בפועל).
לעניין הסיפור עם הקורבנות, אני לא חושב שהזדהות ורחמים הן המילים המדוייקות לתאר את מה שאני חשב בנושא, אבל זה מתחיל להתקשר כבר לקטע השני אז אני אנסה להסביר תוך כדי.
קודם אפתח בהתנצלות קטנה. רוב מה שייכתב פה הוא ניסיון לקחת רעיונות אמורפיים ולהעביר לכתב, ואני חושב שזה לא יצא טוב כמו שאני רוצה. היה עדיף אם זה היה קורה אתמול, כשהכל היה טוב בראש, אבל ננסה בכל זאת. אתה כתבת אתמול את הדברים הבאים:
ציטוט:
כל סבב לחימה בעזה קשה לי וקשה להם. לא אשקר לך, לשמוע שילד ישראלי נהרג מפגיעת רקטה הרבה יותר כואב לי מלשמוע ש-4 ילדים פלשתינאים נהרגו בחוף עזה. מודה. אין לי סימפתיה אליהם כל כך, האינטרס שלי בשמירה על המוסריות קשור ברצון שלי לא לאבד את הערכים היהודים האוניברסליים ולמצוא חן בעייני אלוהים . מבחינתי הפלשתינאים בעזה הם אויב שהיה עושה לי שואה אם היה יכול. אז כל עוד אני "יוצא ידי חובה" בהקש בגג או בפינוי שכונות שלמות, המצפון היהודי שלי יכול לישון בשקט. כל עוד אני יודע שהטייס שירה את הפצצה שהרגה משפחה שלמה, לא רצה לעשות את זה, אני שקט. כשיהודים שורפים ילד בידיים שלהם, ובמיוחד יהודים דתיים, אני נחרד. העם שבעזה בחר בבחירות דמוקרטיות ארגון טרור ואיבד כל זכות לרחמים מצידי.
הדגשתי את המשפט שבעיניי הוא המשפט הכי חשוב. אתה טוען שצריכות להיעשות פעולות מסוימות (שיכול להיות שגם תהיה חוסר הסכמה על הפעולות עצמן, אגב. אתה טוען ש'הקש בגג' הוא נוהל מוסרי, בעיניי הפעולה המוסרית היחידה הייתה לא לצאת למלחמה) כדי לשמור על מוסריות, והסיבה שצריך לשמור על מוסריות קשורה בך ולא בפלסטינים. עם האמירה הזאת אני מסכים ב100 אחוז. בתפיסת העולם שלי (גם הפוליטית-אידיאולוגית וגם בחיי האישיים), מה שאני צריך לדאוג לו זה שאני אהיה בסדר ושאני אפעל בצורה מוסרית והגיונית (ואם נתמקד בחיים האישיים, אז אפשר לנסות לומר "הוגנת והגיונית"). רק אני צריך לדאוג לזה ורק לזה אני צריך לדאוג.
אותו דבר מדינת ישראל, שאני אזרח ותושב שלה ולכן חלק ממנה כישות מדינית. כשאני שומע על ילד שנהרג בעזה, על אישה עם כיסוי ראש שהושפלה בבידוק בטחוני, או על מפגינים שקיבלו מכות משוטרים, בעיניי זו בעיה רצינית שבאחריותי לתקן. לא כי אני מזדהה איתם או מרחם עליהם, אלא כי הם נפגעו ממעשה שאני אחראי עליו כאזרח של מדינת ישראל. ולכן, שתי דרכי הפעולה האפשריות הן או להיפרד ממדינת ישראל או להילחם כדי לתקן אותה. שוב, לא מתוך הזדהות עם הצד השני (הזדהות שלפעמים קיימת ולפעמים לא), אלא מתוך רצון לתקן את עצמי ולדאוג שאני אהיה בסדר. אם אתה רוצה קצת להעמיק, תנסה לקרוא בעיון את הטורים של גדעון לוי. אתה תראה שרוב הטענות שלו (לפעמים בצורה ישירה, ולפעמים במסקנות שנגזרות מהן) מגיעות מאותו מקור, של לדאוג שאתה תהיה מוסרי וראוי. בשלב זה אתה בטח תשאל את עצמך (או אותי) איך אני חי עם חוסר המוסריות של הפלסטינים (שכמובן קיים, אני בשום מקרה לא טוען שרצח של ילדה בשינה הוא מוסרי) ומקבל אותו.
יש לזה תשובה. היא מאוד ארוכה, מאוד מורכבת ומאוד קשה לעיכול, היא קשורה לזווית אחרת של האידיאולוגיה הליברלית שעליה לא כתבתי כאן. אני מוכן לפתוח את זה בשמחה, אבל זה יהיה דיון חדש.
(הערה: אני קצת מתנצל על השיח הטכני, וחשוב לי לציין שזאת כמובן לא זווית ההסתכלות היחידה. כל אחד מהמקרים האלה הוא מעציב ומצער מאוד. אם *כל* מה שהיה מעניין אותי זה שאני אהיה מוסרי, אז הייתי סוג של ליברטריאן וגם כנראה איש די מטונף, וזה לא המצב. כל אחד מהמקרים שציינתי הוא עצוב ומצער מאוד. גם שוטר שרוצח נער שחור בארה"ב מעציב אותי מאוד, גם פליטים שברחו מסוריה, גם אנשים שעומדים בתור ללחם בוונצואלה. כל אחד מהמקרים האלה נורא בדרכו, אבל ברובם מידת האפשרות שלי להתערב היא חלקית עד לא קיימת, בניגוד לאלה הראשונים שיש לי אחריות אישית וישירה עליהם.)
הנקודה היחידה שבה אני לא מסכים איתך בצורה מהותית, וזה דבר שחוזר שוב ושוב בכל דיון, הוא ההתייחסות שלך אל היהדות כקולקטיב. זה בעצם נובע מהדעה שלי על קולקטיביזם באופן כללי. בניגוד לליברלים הקיצוניים, אני כן חושב שיש מקום להכיר בקולקטיביזם אוניברסלי (שזה מושג קצת אמורפי ומוכלל, קצת כמו לעשות מתמטיקה ולהגיד "אינסוף"). זה שבשמו אני אמור להיות סתם נחמד, להראות סולידריות או לעזור לאדם שאני פוגש, בין אם זאת אישה מבוגרת שעולה לאוטובוס, תייר שמבקש עזרה או ילד רעב בבני ברק/עזה/בואנוס איירס. הייתי רוצה לדבר גם על מאבקים משותפים, אבל זה גורם לי להרגיש סוציאליסט וסוציאליזם גורם לי לתגובה שנעה בין אי נוחות ובין פריחה בכל הגוף, אז אני אחשוב ואמצא דרך אחרת לדבר על זה.
בכל מקרה, מלבד זה האוניברסלי, אני חושב שהדרך היחידה של קולקטיב להצליח (ולהצליח משמעו היא שקיומו ישרת את האינדיבידואלים שמרכיבים אותו) היא שהמכנה המשותף בו יהיה כמה שיותר קטן. שתי דוגמאות מוצלחות מאוד שכבר דיברנו עליהן בעבר הן הפועל והשמאל הישראלי. על אף שבשתיהן יש בעיות (בהפועל קצת, בשמאל הרבה), שתיהן מצליחות לאחד ולשרת יפה מאוד את חבריהן. הקולקטיב הציוני, לצורך העניין, במבחן התוצאה נכשל כשלון חרוץ.
בעניין היהודי, הסיפור הוא יותר מורכב, כי יש את הדת היהודית ויש את ה"עם היהודי". הדת היהודית בעיניי היא לא קולקטיב. הדבר היחיד שאיחד את יהודי העולם, שלא לצורך, לחברה אחת הוא הקמתה של מדינת ישראל. לפני זה לא הייתה שום זיקה בין יהדות ליטא, יהדות תימן ויהדות ארה"ב, ואני גם לא חושב שהייתה אמורה להיות. לכן אני לא חושב שכיהודי אתה צריך להצטער או לשפוט את עצמך על יהודים אחרים ששורפים ילדים. יכול להיות שיש בינינו פער בנושא, הרי אתה יהודי מאמין ואני יהודי לא מאמין, אבל באופן אישי אני לא חושב שצריכה להיות סתירה בין אמונה ובין אינדיבידואליזם.
בנוגע ל"עם היהודי", הוא קולקטיב בריבוע, והוא בדיוק מאלה ההרסניים ביותר (הלאומיים, והלאומיים-פשיסטים בפרט). אני לא יודע מה היה פעם, כי זה לא ממש משהו שמופיע בספרי ההיסטוריה, אבל מצבו של הביטוי "העם היהודי" (שאני תוהה איך אפשר להגדיר אותו בצורה מסודרת) כיום הפך להיות הצדקה לרצח ערבים, ולשאיפות לטבח או לרצח עם. כששורפים את משפחת דוואבשה, או כשלה פמיליה מגיעים לשרלרואה, אז עושים את זה כדי "לשמור על כבודו של העם היהודי". אני לא צריך להיות חלק מזה (ואני חושב שאני באמת לא, מצד אחד אומרים "דם יהודי אינו הפקר" ומצד שני קוראים "מוות לשמאלנים". אני חושב שאם אני שמאלני הדם שלי הוא כן הפקר, לכן אני לא שייך לקבוצה הראשונה גם בעיניהם), וגם אתה לא צריך להיות חלק בזה.
ולסיום, בקשר להערה שכתבת. כמו הרבה מחבריי השמאלנים, כשאני אומר ליברל אתם ישר מקשרים את זה לאנשים מאוסים כמו יאיר לפיד (שאני משער שהוא ספציפית זה שמפריע לך בהשוואה. אני צודק?) ואמיר אוחנה, לתנועות מאוסות כמו חופש לכולנו והתנועה הליברלית החדשה, ולקפיטליזם. התשובה שלי לזה היא לא, לא ולא. אפשר להגדיר גם את זה בצורה מפורשת (ולעמוד על ההבדלים בין ליברליזם ובין קפיטליזם או שנאת חרדים, למשל), אבל זה ירגיש כמו שיעור באוניברסיטה. בגדול בעיניי הכוונה היא באמונה בדברים שכתבתי פה למעלה, ובעוד כמה דברים, וזאת לדעתי המחמאה הכי גדולה שמישהו יכול לקבל ממני.
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש
), ואת החלק השני אאלץ לדחות להמשך הדיון כי אחרת זה פשוט ייצא בלוק עצום ולא קריא. אבל השורה התחתונה היא שכשתשמע את דעתי תגלה שהיא כמעט זהה לשלך (עד כדי החלפה של כמה טיעונים על מוסר דתי בכאלה על מוסר כללי). זה בסה"כ לא מאוד מפתיע אותי, כי שנינו ליברלים, אבל זה מעניין לקרוא משפטים שלך ולהרגיש כמעט כאילו אני כתבתי אותם.
