פורום השדים האדומים

לא משנה אם נחזור לשם או לא, לבנתיים אנחנו נפרדים והמקדש ראוי לאשכול פרידה.
ספרו פה על הרגעים המרגשים והפיקנטיים שלכם מהאצטדיון.

אני אתחיל:
*משחק נגד בנפיקה, בעיטה חופשית להפועל ואני מבקש מהעומד לצידי בשער 5 להוריד את הרגל מהכסא שלי. הפועל מבקיעה. מאז אני חוזר ומבקש שלא ידרכו לי על הכסא.
*חגיגות האליפות הספונטניות בבלומפילד, השחקנים לא מגיעים מלבד דניאל דה רידר שנכנס עם רכבו לתוך המהומה.
*משחק עלייה לבתים של גביע אופ"א נגד אודסה, אני יושב ב-7 ובסיום המשחק יש חגיגות עליה ב-5. מאבטחים מעבירים אותי דרך הדשא ל-5. הפעם היחידה שדרכתי על הדשא של בלומפילד (חוץ מאימון פתוח ב-2001/2002).

טוב, יש מלא רגעים, אבל ככה בקטנה תוך כדי הבישולים במטבח.

המשחק נגד צ'לסי.

המשחק נגד סכנין ב2003-04, הבאתי את אישתי לראות איתי משחק, שתחווה ניצחון בבלומפילד... ואז גבריאל לימה החליט לסבסב את כל הפועל עם שער גדול. מאז חברים שלי לא מרשים לה לבוא איתי כי היא נאחס

אצלי זה אי שם שם בשלהי שנת 1973(למרות שהייתי עוד קודם במשחקי נבחרת למינהם עם אבא שלי )
זוכר את ההגעה ,ההמתנה עם מונית השרות מהמצבה בבת ים לבלומפילד
כרטיסים אף פעם לא זוכר שהיו חסרים .היה קיוסק באלהמברה (היה תאטרון כזה אגדה בפני עצמה) בשדרות ירושלים,
היו הצגות כפולות ומשולשות .היית יכול לקנות כרטיס ואז לא היו שרותים ומזנון במגרש,אז היית מקבל ביקורת ויוצא מחוץ בלומפילד. ניתן היה למכור או לקנות ביקורת ואז היינו מקבל החזר חלקי על הכרטיס.
זוכר את עשן המיתמר של הקבבים שההרכב שלהם היה בעיקר לחם ומעט בשר
היציע של אוהדי הפועל היה שער 7 ,אבל אוהדי הפועל ישבו בכל השערים .אני ישבתי מספר פעמים בשער 11 .ישבתי בכל השערים למעט שער הכבוד
רגעים מבחינת משחקים:
-שנות ה-70 היו שנים גרועות מבחינת הפועל ,אבל חיזקו אצלי את האהדה לקבוצה ולכן פקדתי יותר ויותר בבלומפילד ככל שעבר הזמן ,
-זוכר היטב את בארי בשנות ה-80 ,אוהד שהיה שיכור לחלוטין ברוב המשחקים בשם שמרלינג
-רגע מתסכל אך מחזק היה הדרבי בגשם זלעפות מטורף עם השער של אבי כהן בו הפסדנו 2-0
-רגע אחד המרגשים הוא נצחון 3-0 בדרבי בשנת 1981
-רגע ההתפלחות בעונת 78 נדמה לי במשחק מול ב"ש -כמות קהל מטורפת וזו לא הגזמה.
-שער האליפות בשנת 86 ואני בשער 13
בטח היו עוד,אבל זה בשליפה

גם אני זוכר שיצא לי לשבת כמעט בכל יציע בבלומפילד, היו יציעים מעורבים וזה לא נראה מוזר או חריג

דרבים .המסע האירופי המופלא בעיקר המשחק נגד פארמה של כל בלומפילד היה אדום . משחקי הישרדות . משחקי עונה חיפה - בית"ר . ל י ג ת ה א ל ו פ ו ת . המשחק נגד בית שאן אחרי משחק השרוכים . 5-0 על וינה . משחקים גשומים נגד קאזאן בני יהודה הפועל פ"ת .
אין ספור הרגעים עם אבא שלי ז"ל . בית

לעלות במדרגות של שער ב5 ביום של דרבי...

- חגיגות האליפות לפני השער של פישונט. הפעם הראשונה שחוויתי על בשרי מה זה באמת "לא צועקים יש לפני גול". שבור כמו שהייתי אז לא הייתי הרבה פעמים בחיים שלי כאוהד כדורגל.
- הדרבי של דרסיליה. היו דרבים גדולים יותר, היו דרבים מרגשים יותר, היו דרבים חשובים יותר, אבל שום דבר בעיניי לא יהיה יותר גדול ויותר מרגש מהדרבי הזה. שני לו זה רק ה-4-2 של מוסקאל, אבל הוא היה בר"ג, אז הוא לא מתאים לאשכול הזה.
- המשחק מול צ'לסי. וואו. פשוט וואו. השער של גרשון היה קליימקס מטורף, זה של קלשצ'נקו היה אפילו יותר, אם זה אפשרי בכלל.
- הניצחון על כפ"ס בעונת הדאבל הראשונה. כשבלילי שם את השער הזה מהבישול של תקווה, ידעתי שזהו, זה שלנו.
- ההפסד 3-2 למכבי חיפה ב-93/94. מעבר לעובדה שהיה שם שער ענק של מדר, היה מוזר מאוד לראות את כל שער 11, שאוכלס באוהדי מכבי, קופץ מאושר אחרי השער הזה.
- השער של שוינפלד בדרבי השנה. למרות שזה הכי אקטואלי שיכול להיות, זה היה סופר מרגש. אנחנו חוזרים לדרבי כקבוצה הנחותה, ואין אחד שלא ראה תבוסה למכבי, סטייל שנות ה-90'. אני זוכר שאמרתי לחבר בחוץ שכל מה שאני רוצה זה שנבקיע שער מוקדם כדי להמם את מכבי, ואז כבר שנקבל את הרביעייה שלנו בשקט. ואז כששוינפלד שם את הגול, אפילו אני לא ידעתי מה לעשות באותו רגע מרוב הלם. חבל כ"כ שלא ניצחנו את הדרבי הזה, אבל היי, לפחות לא הובסנו.

.............זה לא סתם שערים מעורבים,הפועל בהרבה משחקים לא היו ממלאים את שער 7 והרבה קבוצות כמו נתניה ב"ש כ"ס היו מתיישבות בחלק העליון של השער והרבה פעמים העימותים לא איחרו לבוא......עד שניסים היה עולה אליהם ועושה סדר תוך שהוא מגלגל לבדו כמה שורות של אוהדי היריב..........מבחינת שירים הרבה יותר מ "אל אל הפועל" ו "היידה הפועל טה טה טה טה טה טה" לא היה.

-דרבים בתור ילד בשנות ה90 שאנשים היו נכנסים שעתיים לפני ל5 והיית נמחץ למוות בתור.
-השוויון נגד נתניה דקה 95, קפצתי כ"כ גבוה שנפלו לי הטרנינג ונשארתי עם תחתונים שאף אחד כמובן לא ראה כי כולם היו באוויר.
-תקופת הבטון המרגשת
-שער 6 העצמאי בו ישבתי בדאבל 2000
-פלייאוף דאבל 2010, בלומפילד מפוצץ כל משחק. מול אשדוד בצהריים שהכל צבוע אדום.

-


Sent from my SM-N9005 using Tapatalk

הקפיצות על הגדר הירוקה בשער 5 ואחכ 7 אחרי גולים
יורד בעצבים לקיוסק בשער 5 בדקה 40 לקנות טילון וקולה אחרי שאבי אזולאי הורחק ואחרי 2 דקות זורק אותם באוויר אחרי הגול של תקווהו לגדר
לצאת מבלומפילד אחרי דרבי דרסיליה ולשים לב שאין לי מושג מה עשיתי או מה היה על הדשא ב 15 דק' שאחרי הגול
אוהד *כבי שפורץ לדשא ורץ אלינו לשער 7 אחרי הגול של נימני בדרבי המקולל ב 91
הפרצוף של אמציה לבקוביץ בעמדה של שירים ושערים אחרי הגול של פישונט בקללה
השוטר יצחק בן יצחק מנסה לעצור את אחי כשהוא פורץ למגרש אחרי השיוויון של בית שאן עם הטיעון "גם אני אוהד הפועל". לא הצליח לו.
השוטרת האומללה שעמדה במקרה ליד המעקה של שער 7 וחטפהממני צרחת ישששש אחרי הגול של קלשנקו
הקללות לעבר תאומים בשער 7 אחרי שהוא מכר אותו לאוהדי חיפה
הכרוז אלי ישראלי משתולל מתחת לשער 5 אחרי הגול של מיכאלנקו
נפילה של 4 מדרגות בשער 5 אחרי החטאה של זגורי
מנחם ילד בוכה בשער 7 אחרי ה 0:0 בדרבי שיש עוד סיכוי לאליפות
ערימה של 10 גברים במעבר בשער 7 אחרי השער השלישי של פביו גוניור בדרבי
השער של שלום תקווה נגד יפו במחזור הסיום של עונת 95-96
יש עוד הרבה...

למרות שזה היה המשחק השלישי שלי, אני הכי זוכר את משחק האליפות (נדמה לי נגד באר שבע) ב1988. אני זוכר שירדנו לדשא ולקחנו חתיכות דשא למזכרת.

כמובן נגד צלסי בגול השני ,שחבר טוב שלי נפל עלי בשער 5 מרוב התלהבות.

בעונת השרוכים נגד ביטר. 3 שעות לפני המשחק ואם אני לא טועה האיצטדיון כבר מלא.

דרבי הגביע בדאבל של 2000. חצי איצטדיון ריק. רוח וקר בצורה קיצונית. אם אני לא טועה המושיע נימני בדיוק חזר מאתלטיקו והזונות באו בהתלהבות.

והניצחון עם 9 שחקנים נגד הפועל פתח תקווה. שי שיטרית הנבלה.

היה גם את "בנזונה יוצא ובנזונה נכנס" ואת "הוא מת הוא הוא מת..."

אחרי 30 שנה פחות 9 ימים במקדש, אי אפשר בכלל לספור את כמות הרגעים המרגשים והמתסכלים.
אבל יש אחד מעל כולם, שכבר הוזכר ע"י רון קעקועים - דרבי ביז'ו.
כל אחד לוקח את זה לסיפור האישי שלו, של מה זה לגדול כנער/ילד בשנות התשעים עם השליטה האבסולוטית של המחלה שהגיעה למצב דמיוני של 20:1 להם בגולים בדרבים במשך שלוש שנים, של להגיע לכל דרבי ולקבל בראש ולא ללכת ללימודים יום אחרי, של ציפיה ארוכה לאורך כל החטיבה והתיכון שמתישהו הגלגל יתהפך ולהתנחם בנקודות אור בודדות (דרבי מוסקאל ודרבי פוגודין) כי היה ברור לכולם מי הקבוצה העדיפה בתל אביב.
ואז הגיע ה 1/11/97.
באנו כשווים מול שווים, הסתכלנו לחלאות בעיניים, שרדנו הרחקה מיותרת של גייזר לב לב, ואז בדקה ה 61 תקענו להם אחת שגם הם וגם אנחנו לא נשכח לעולם, גול אחד שהחזיר את הסדר הנכון לעיר.
רק מי שהיה שם יודע שבלומפילד רעד כמו שהוא לא רעד מאז, כולל כל הדאבלים ואירופה והדרבים ומה שלא תרצו, והרגע הזה שהרגשנו את הבטון רועד היה אחד הרגעים המכוננים בחיים שלי ושל עוד הרבה אוהדים.
מי אם לא גיורגי דרסיליה.

מעבר לכל מה שהזכרתם, ובצדק גמור, קצת נוסטלגיה:

ניצחון 5 3 על מכבי יפו שבוע לאחר התיקו 1 1 מולם בעונת האליפות (הראשונה שממש חוויתי) של 1965/6 - בעצם משחק שהביא את האליפות (כן, הם היו אז הקבוצה השנייה של ת"א...) עם שער נגיחה של טיש אחרי שדיקו הרה (מיפו) החטיא שער בטוח במצב 4 3

הדרבי של 2 0 באותה שנה עם האגרוף המדהים של שים בן יהונתן לעמוסה זולוטולוב הצהוב כ"חינוך" אחרי שהצהוב הנ"ל כיסח ברוטלית את חיים נוריאלי (שני בישולים מדהימים של שאבי בן ברוך)

8: 0 על הפועל ב"ש בעונת 1969/70 שבזכותה עלינו זמנית למקום הראשון בגין הפרש שערים אחרי שבהצגה מוקדמת הצהובים הכניסו שישיה למכבי יפו.

הדרבי הבלתי נשכח של 3 0 עם השערים של אמיר ליברמן ושבתאי לוי בעונת 1980/1.

הדרבי הבלתי נשכח של 3 1 עם השערים המדהימים של סלים, פיני ובן לוז.

המשחק עם הטרופית על שי שטרית,היינו בפיגור עם 9 שחקנים(נראה לי)והצלחנו לנצח.אחד המשחקים

עונת הדאבל, לקראת אמצע העונה.
ההנהלה התחילה לשווק את 8 כשער משפחות ולעיתים אפילו יציע 10 היה שלנו.
לא זוכר כבר נגד מי, אבל היה משחק בשבת, 15:00, כל בחומפילד מלא באוהדים אדומים.
שערים 7-8 כוסו בפריסה אדומה לבנה ובשער 5 "בצהרי היום הכל צבוע אדום"

הייתי אחוז התרגשות מהמפגן הזה, לא רציתי להתנתק מהרגע, קיוויתי שמישהו בהנהלה יגיד שדוחים את שריקת הפתיחה כדי למצות את הרגע הנפלא הזה.

חוץ מזה זכורה לי גם ההקפה של בלומפילד משער 5 בדרך לתא מעצר המחורבן שיש מחוץ למגרש, וההרגשה שלאט לאט חילחלה לי תוך שאנחנו עוברים את כל מספרי השערים. כעס מהול בהתרגשות

יש המון רגעים, אחד מהם הוא הנצחון 0-1 על בית״ר עונה לאחר מקרה השרוכים עם 9 שחקנים והמשפט: ״בשביל לנצח 11 מנייאקים מספיקים 9 גברים״.

וגם לא נשכח את דרבי המוטות שהביא לפרץ רגשות עז של קהל שלם שאומר עד כאן (לא שזה עזר)
ודרבי פואד שזו אחת הפעמים היחידות בחיי שהצדקתי מקרה אלימות מסוג זה

הדרבי הראשון שלי. עונת 2007/8. נוסע לבלומפילד מעמק יזרעאל במונית שירות עם חבר אדום ו-9 צהובים. כל הדרך המכביזם חוגג.
ואז בא דימיטאר עם המסובבת לחיבור. עד עכשיו משער שבע לא נראה כאילו זה נכנס.
אניימה עם שטות נותן לארז מסיקה להכניס מ40 מטר בשער שנעלם לנצח מתקצירי המשחק וטוב שכך.
דקה 88 זה נראה כמו תיקו משמים, ואז הגיע הטריו עובד-קנדה-פאביו ג'וניור פריירה הענק וסיימו את המשחק הצורה הכי מתוקה שיש.

מיותר לציין שהדרך חזרה הייתה שקטה יותר מצד 9 הצהובים..

- להכנס שעתיים לפני המשחק, לשבת בשער חמש ולסמן לבני זונות בצד השני איפה הם יכולים להתחבר
- הגלילים של הקופה הרושמת שהיו זורקים פעם והיו עושים חושך ביציע
- התפאורה של כולם בטירוף עם רצח בעינים והניצוץ
- אוהדי ביטר מפרקים את החומה מאחורי שער חמש וזורקים אותה לתוך היציע יחד עם בקבוקי זכוכית(הם היו בהצגה מוקדמת נגד בני יהודה)
- המשחק הראשון שלי לבד נגד צפרירים חולון בינואר 93
- ללכת עם אבא למשחק עלייה נגד רמת עמידר, לרדת לדשא ולא לדעת מה לעשות עם עצמי, לקחת את המשקוף על הכתף ולהוריד אותו אחרי חמש שניות, לנסות לעשות הקפה של המגרש ולהשבר באמצע
- לצאת מהאצטדיון וללכת הביתה אחרי שנגמר המשחק וחיכיתי למחוא כפיים לכל השחקנים ואז כשאני כבר בחוץ לשמוע את היש האדיר ולחזור פנימה, להבין שבית שאן השוותה לקפוץ קצת ביציע לראות את האנשים פורצים פנימה, לחכות שייגמר הלחץ ולרדת לדשא בעצמי רק בשביל לראות חבר משער שבע מסמן לי לא עם האצבע ואז 3-2, להשכב על הדשא יחד עם חבר אחר ולא להאמין.
-כל שבת שהייתי עם אח שלי, עונג שבת האמיתי בשער חמש או שבע
- לקחת את האחיין בפעם הראשונה
וזה עוד לפני שבכלל התחלתי לכתוב על משחקים גדולים
נתראה בקרוב, שלוש שנים זה מלא זמן

ריח דוכני הקבב, בייגלה עם זעתר, בארי,
מלמד עם הטרבוקה,
אוו ימים טובים,

תודה לך בלומפילד.

מימין לעץ

-לראות את טועמה מסובב את הכדור מכל נקודה במגרש
-לראות איך טלקייסקי קובר את קאלה ומפציץ את החיבור בדרבי
-לראות את מנטשוולי תוקע טיל ומוביל לניצחון 5-1 ענק על ראפיד וינה
-לראות איך אוגבונה תמיד כובש במאני טיים
-לראות את הקהל צובע את הרחבה בכדורים
-לראות את סיר הלחץ משתחרר בדרבי לאחר 4 וחצי שנים
-להיזכר במשחק הראשון- דרבי, עשן, התרגשות, 2-0.
-להיזכר בהפסד הראשון שלי בבלומפילד, לאחר שבמשך שנתיים לא הפסדתי באף משחק בו הייתי.
-לזכור איך נסענו את כל הדרך בדיוק היום לפני 6 שנה,מהניצחון בדרה ה92 למקדש בשביל לחגוג את הזכייה באליפות האדומה.
-להריח את ריח הדשא כל פעם מחדש במדרגות האצטדיון
ולשנן את הריח המשכר שלה אצטדיון ממש היום ,בפעם האחרונה, בתקווה כי לא יתממש האסון, ונחזור אל הבית,המקדש במהרה.

חוץ מהדרבים המטורפים,

הניצחון על בש 3:1 שהשאיר אותנו בליגה באמצע העשור הקודם היה מרגש מאוד אצלי ובלתי נשכח.

ועוד רגע שנחקק אצלי היה הניצחון על חיפה ברבע גמר הגביע בפנדלים אחרי 2:2. הייתי המאושר באדם באותו ערב

החגיגות בבלומפילד אחרי הדאבל, תמיד אזכור אותי חוגג שם שיכור לבד רוקד ושר בחמש בבוקר אחרי שכולכם כבר הלכתם;) יש דאבל להפועללל

הדרבי 3:0 עם הגולים ההזויים בהיסטוריה, אחד עצמי של מסיקה עם הצלעות מבישול של חברו להגנה, אחד של ואסיליוק שלא ייזכר בזכות שום דבר אחר, וגול של מיליון מסירות שבסופו זיטו בועט טיל מזוית בלתי אפשרית ומבקיע. לחפש את הגולים אחרי באדום לוהט המיתולוגי,לראות את זה בריבוע סנטימטר על סנטימטר ולקבל צמרמורת.

להספיק להיעצר, להשתחרר ממעצר, להיכנס במזל בדקה 3, להצטער שנכנסת אחרי הגול הרביעי.

ה - 2:0 מול הפועל פ"ת מגולים של דה ברונו ובאדיר שנחגגו בדיליי של חצי דקה בגלל שהקהל לא ראה אותם בגלל הגשם הכבד.

וכמובן ה - 2:0 מול צ'לסי, הרגשה חדשה בגוף, טירוף מסוג אחר.

בית

אני אוהד צעיר ולכן הזיכרונות צעירים.

קודם כל הייתי בבלומפילד במשחק ידידות קודם לכן, אבל השער הרשמי הראשון שלי היה של בונפלד לשער 11, שהדיח אותנו מהגביע לפני 13-14 שנה. בכיתי כמו ילד קטן, הרגשתי אחראי לשער.

רובין קאזאן / רמת השרון, מהרגעים שאתה לא מבין למה יצאת מהבית היום

דרבי 2-0 גביע ב 2009, הדרבי הראשון שלי בשער 5 (אני יושב בשער 7 מתמיד). לראות את יבואה רץ לשער 11 בדקה ה 92..

הדרבי 4-0 להם בגשם לפני שנתיים, הדרבי האחרון שלי בשער 5.
תחושת המחנק הזאת, הצד השני של המתרס שגם אותו חוויתי בבלומפילד כל כך הרבה.

2-1 על סלטיק, הרגע שבו אתה מבין שאתה חוזה בפלא.

מרעי מול עכו, דה רידר מול בני יהודה, זהבי מול רד בול זלצבורג

לרוץ בקיץ ליד בלומפילד ולראות שהכל מואר. לגלות שבונים שם במה להופעה של ארט גרפונקל. להתפלח פנימה ולהתחיל להסתובב על הדשא



והגדולים ביותר, בסדר עולה :

אניימה ניגש לבעוט פנדל מול ליון בערב ראש השנה, כולם מבינים שיש הזדמנות לכבוש כבר במשחק השני ולהוריד קוף מהגב, אצטדיון שלם שקט דממת מוות. והיש שלאחר מכן.

השתתפות בתחרות של עיריית תל אביב במהלכה התבקשתי לכבוש שער על הדשא, החמצתי כמובן.

גביע הטוטו מול בני יהודה בחוץ, 2013, לקנות כרטיס בקופה ולגלות שמוטבע עליו הכיסא המדויק שעליו אני יושב בעשור האחרון.
להתפלל שהפעם מישהו יבוא ויבקש ממני לקום כי זה המקום שלו.

1-1 בדרבי ב 8.5.10, הפעם השניה שבה בכיתי מכדורגל.

הנסיעה בקיבוץ גלויות בדרך חזרה מטדי, למעשה עכשיו בדיוק לפני 6 שנים.
לא ראינו קבוצה אבל כן ראינו את התפרצות השמחה הכי כנה שראיתי אי פעם. צמרמורת שלא תעבור אף פעם.

- המשחק הראשון בבלומפילד, גייזר מבשל לשטרית בדקה ה-85 מול מכבי חיפה בעונת השרוכים.
- להיות בתוך שער 5 בחמש הדקות האחרונות מול צ'לסי. ערמה של איזה 100 איש אחד על השני.
- אבי נימני מכשיל את השופט חיים יעקב ומורחק בדרבי ב-01/02.
- פאביו ג'וניור מול בני יהודה עם הגב לשער. הניצחון הראשון של גוטמן בהפועל.
- גל שיש בדרבי 4-2 מאבד כדור לבוזגלו שמבשל שער מצמק אחרי מומנטום פשוט משוגע של הפועל. היתה הרגשה באויר שהולכת להיות תוצאה היסטורית.
- שכטר שובר את קללת השער הרביעי בדרבים באותו משחק.
- המנון ליגת האלופות בבלומפילד.
- להכריח את עצמי לפני כל משחק, להתעכב כמה דקות על קיר ההיסטוריה המדהים בשער 5.
- החניה הקבועה ברחוב מגן אברהם.
- העץ בקיבוץ גלויות.

- המשחק מול בני יהודה שהופסק באמצע בגלל גשם מטורף, ואנחנו חבורת אוהדים הזויים שהחליטו ללכת למשחק למרות הסופה ובידיעה שהוא יופסק.
- הגול של טועמה בבעיטה חופשית מול ריינג׳רס. בחיים לא ראיתי כדור מסובב כזה, כשגם אותו לא לגמרי ראיתי, כי ברגע הראשון זה היה נראה שהוא עף לשמיים, אז התיישבתי מהר והורדתי את הראש בבאסה של כאילו ספיגת גול, ואז כל היציע מסביבי קופץ משמחה בפתאומיות.
- חגיגות הדאבל מחוץ לבלומפילד. כל כך הרבה אוהדים, כל כך הרבה שמחה מאוחדת וספונטנית. צמרמורת אמיתית.
- המנון ליגת האלופות בבלומפילד. עד אותו רגע לא באמת קלטתי את זה.
- משחק אימון פתוח מול קריית שמונה (אז קבוצה קטנה מהארצית). 2,000 אוהדים מגיעים בצהריים לראות משחק חסר חשיבות לחלוטין, ולחוות שכונה אמיתית. פעם ראשונה שהייתי על הדשא, כי בסיום אפילו למאבטח הזקן שהיה שם לא היה אכפת.
- לרוץ כל פעם את המדרגות של שער 5 ולצעוק ׳יאללה הפועל!׳ 2 מדרגות לסיום, לא משנה מתי נכנסתי.
- להיות ילד בחטיבה/תיכון לחוץ רצח על דרבי שיש באותו יום, לצאת לבלומפילד מיד עם סיום הלימודים, להגיע ולגלות שיש עוד כמה שעות עד פתיחת השערים ולנסות להעביר את הזמן איכשהו.
- קניית שוקובו לפני כל דרבי, גם בשיא החורף.
- דרבי חוץ, אלי דריקס מחליט בפעם הראשונה לא למכור לנו את שער 5 אלא רק את 7, השחקנים עולים לחימום עם חולצות של ׳שער 5 תמיד אדום׳ ואנחנו בערך 1000 אוהדים שהצליחו איכשהו להשיג כרטיס לחמש נאבקים במאבטחים שמנסים להוציא אותנו, יושבים ומשלבים ידיים כדי שלא יצליחו להוציא רק אחד.
- אניימה ניגש לבעוט פנדל מול ליון. בלומפילד מעולם לא היה שקט כזה, דממה מוחלטת. חוץ מ-2 הזויים בצד השני של שער 5. יותר מאוחר לגלות ששני ההזויים האלו הם הזרים מהכדורסל שבאו למשחק.
- המקום הקבוע שלי כשגדלתי וההלם כשהגעתי פעם ראשונה אחרי השיפוץ והוא כבר לא היה קיים.
- בצהריים היום הכל צבוע אדום. תפאורה פשוטה ומטורפת בו זמנית.
- רצפי הדרבים. תחילה רצף הכשלונות, לחוות תסכול כל פעם מחדש ולמרות זאת להתייצב כל פעם לדרבי הבא, מה שהפך את רצף הניצחונות שחווינו למרגש הרבה יותר.
- דרבי האבוקות.
- עונת שייע, ניצחון על ב״ש שהשאיר אותנו בליגה. הייתה מראש הרגשה שאת זה אין סיכוי שאנחנו מפסידים. את המשחק ראיתי משער 11, כשהתנדבתי לעזור ליצור עידוד עם ילדי המפעלות שהביאו כדי למלא את היציע.
- מימין לעץ.
- כניסה דרך שער 5, לא 4.
- מקדש. בית.

המשחק הראשון שלי בבלומפילד בעונת האליפות 1980/81.
מול הפועל באר שבע.
הפסד. אלא מה?
(2:1. ב"ש מובילה, שבתאי לוי משווה, רפי אליהו כובש בבעיטת עונשין לקראת הסיום)

וזאנה ממטר בועט בדקה ה90 מעל המשקוף לשער 5.