פורום השדים האדומים

אולי הוא משלך, משלי הוא ממש לא.
אני מאמין שהוא יהיה פחות רע ביחסינו עם העולם ועם המתנחלים (כלומר לא יגרום לכולם לשנוא אותנו מחד, ולא יתחבב על המתנחלים מאידך).

מדובר ברע במיעוטו לעומת הנוכחי שהוא הרע בהתגלמותו.

בוזי מתחפש
פרס לא ראוי
יהיר חלול

מי כן ראוי?

מפחיד, הזוי ובזוי, אבל...כן.
זה נורא שהוא האלטרנטיבה היחידה בעתיד הקרוב אבל מה לעשות

וממתי מרצ נהיו שמאל קיצוני?

אני משתדל פחות לייחס חשיבות לתגים ולשמות ויותר למהות, וכתבתי את זה גם בתגובות הקודמות שלי.
לצורך העניין, נגדיר 4 קבוצות. ככה אפשר יהיה לדבר על המהות ולא על שמות תואר.
קבוצה A- מי שמגדיר עצמו כ"שמאל לא ציוני", החלק של מרצ שכולל את תמר זנדברג ואילן גילאון ודומיהם.
קבוצה B- החלק של זהבה גלאון ומוסי רז במרצ, מי שמגדיר עצמו כ"שמאל ציוני", מפלגת העבודה, יש עתיד, ארגונים כדוגמת "שלום עכשיו".
קבוצה C- הליכוד, הציונות הדתית, מי שמגדיר עצמו "המחנה הלאומי".
קבוצה D- עוצמה יהודית, האריות של הצל, להב"ה וכל מה שימינה משם.

אם תשאל פאביו למשל (לצורך העניין, ואני מנסה לא לתת יותר מדי פרשנות לדברים) אז קבוצה A תהיה "השמאל הקיצוני", קבוצה B תהיה "מחנה השלום", קבוצה C תהיה "מחנה הימין", וקבוצה D תהיה "הימין הקיצוני", וטענתו באשכול היא שקבוצה B צריכה להתנתק מקבוצה A כדי להחליף את קבוצה C בשלטון.
מצד שני, אם תשאל את הרוצח מחברון, יש להניח שהחלוקה תהיה "בוגדים אנטישמים", "בוגדים", "שמאל קוקסינלי", "ציונים אוהבי המדינה", לפי סדר.
לכן לא מעניין אותי השמות. אני בפסקנות שייך לקבוצה A. תקראו לה ימין, תקראו לה שמאל, תקראו לה שאלתיאל דאוויל. וואטאבר. וכאמור, בעיניי אין הבדל משמעותי מבחינה פרקטית אם המפלגה השולטת תהיה העבודה/יש עתיד, או הליכוד. זה שאחת מהן מתהדרת בתואר "מחנה המרכז-שמאל" לא מרשים אותי מאוד.

עריכה: אוי, בזמן שחפרתי עצמי לדעת אני רואה שכבר התקדמתם. בכל מקרה, זה עדיין רלוונטי בהקשר לשאלת "מתי השמאל ינצח את הימין" שנדונה פה..

קיבלתי את ההערה, תוריד את מרצ כולה לתוך קבוצה A. אני מוכן לבלוע את זהבה גלאון אם צריך.
בקשר לטוקבקים, כבר אמרתי לכם לחכות. ראיתי שהתייחסת לזה שמרזל לא נכנס לכנסת בתור הערכה מתמטית לגודל ה"ימין הקיצוני", היא לא נכונה.
לכנסת הזאת מרזל לא נכנס בגלל ה"ערבים נוהרים לקלפיות" שטרף את הקלפים, וגוש D בפועל הוא הרבה יותר גדול מזה (חלק ממנו מתגלם גם במנדטים של הליכוד, ליברמן והבית היהודי). מתישהו אתם תתפכחו (לא רק אתה, אלא כל מי שמזלזל), ואני מעריך שיש לזה סיכוי טוב בבחירות הקרובות.
אני מבטיח להיות שם כדי לומר "אמרתי לכם".

אני מצטער, רד בלאד, אבל גם אתה מפספס.
אני יכול לכתוב יותר באריכות, אבל כרגע שאלה פשוטה.
85 אחוז מהמגזר היהודי תומך בחייל שרצח פלסטיני. מתוך ה85 אחוז האלה, כמה לדעתך יצטרפו למחנה השמאל ברגע שסמי שלום שטרית יהיה מספר 2 במרצ, והרב מלכיאור מספר 5?

ואתה נתפס לפעולות ספציפיות, שהן לא הבעיה כאן. אמרתי, הבעיה היא הגישה.
כרגע זה לא משנה מה השמאל אומר, כי אין אף אחד שיקשיב. גם אם תצרף עכשיו את מי שאמרת, כאקט מכני, זה יראה זר ולא אמין. בדיוק כמו שאם מחר ייבחר מישהו ערבי ברשימת הליכוד - ברור שזה יראה כאילו זה במקרה הטוב עלה תאנה, ושזה לא המקום הטיבעי שלו.
השמאל בארץ הוא ברובו בדלני, הוא לא פונה לאנשים. 85% תומכים ברצח הזה, כי במשך שנים כל מה שאתה אמרת לא היה בכלל רלוונטי אליהם. זה לא נאמר אליהם. קח למשל את לוד. תן לי לנחש שמרצ לא השקיעו שם. עזוב, סביר להניח שהיו שם יותר פעילים של יחד מאשר של העבודה. כל השיח שאתה מנסה ליצור לא רלוונטי בכלל לשם, וזה לא קשור לזה להאם יהיה הסכם עודפים עם מרצ או לא.

ברגע שהשמאל מוותר על הערבים, כי הם פחות חשובים,
מוותר על הדתיים, כי הם אנשים חשוכים שלא יצביעו לשמאל,
מוותר על המזרחים, כי הם פחות משכילים וילכו עם הימין,
מוותר על אנשי הפריפריה, כי מסרותית הם יצביעו לליכוד,
מי בדיוק אמור להקשיב לשמאל? מי בדיוק אמור להקשיב לטיעונים למה זה שהחייל רצח את אותו פלסטיני זה פסול?

סתם לשם המחשה, אם מחר הארץ יצאו בסדרת כתבות על כמה חנין זועבי רעה, האם זה יגרום לשאר האנשים להתחיל לקרוא את העיתון ולהסכים עם שאר המסרים שלהם?

התופעה קיימת, עם ישראל בחר בדרך הרצח, אני לא מעוניין (ובטח שלא יכול) למנוע או לשנות את זה.

ההשלמה עם המצב הקיים וחוסר האמונה שאפשר לשנות. איפה היינו היום אם המתנגדים לעבדות לא היו נלחמים כי גם ככה רוב האמריקאים שונאים שחורים ותומכים בעבדות.

ההשלמה עם המצב הקיים וחוסר האמונה שאפשר לשנות. איפה היינו היום אם המתנגדים לעבדות לא היו נלחמים כי גם ככה רוב האמריקאים שונאים שחורים ותומכים בעבדות.

לא יודע, אבל מהשמות שעלו פה הייתי שם בראש את סמי שלום שיטרית ולצידו או את סייד קשוע או אולי את איימן עושה (שלא הוזכרו פה).
אני מניח שאפשר למצוא עוד דמויות ראויות, בטח יש אנשים שיותר מעורים בשמאל ממני.

הודעה נבונה.
יש בזה משהו.

אבל אתה יודע מה היה הפיתרון?

הבנתי שאחד השמות שהצעתי מזעזע מדי, אז אני מוותר עליו ומציע את הצמד סמי שלום שטרית וסייד קשוע.

אני תוהה לעצמי :
האם "מחנה השלום" לא מסיק מסקנותיו לאור המציאות ?
האם "מחנה השלום" לא משנה את עמדותיו לאור מה שקרה פה ב-10-20 שנים האחרונות?
האם "מחנה השלום" לא צריך להתנתק מהשמאל הקיצוני ?
האם "מחנה השלום" מקובע בעמדותיו שהיו נכונות לפני 30 שנים ?

אני מבין מה אתה אומר, חוששני שלא הסברתי את עצמי כמו שצריך.
דעות של אנשים אי אפשר לשנות. כמו שכתבתי בתחילת האשכול, למדתי שלצערי העולם לא יתנהל כמו שאני חושב. אני יודע שאני צודק והם טועים, אני לא צריך שישכנעו אותי ואני לא צריך לשכנע אחרים. זה לא יעבוד ואין בזה טעם. אותו דבר רלוונטי גם לשמאל.
מה שכן יש לעשות הוא להילחם במציאות. אם העם בחר בגזענות, נילחם בגזענות. אם העם בחר בפאשיזם, נילחם בפאשיזם. אם הממשלה מבצעת עוולות בשטחים, נילחם בממשלה. לא נחליף אותה, כי אי אפשר להחליף אותה. זה מה שהעם בחר, זה מה שהעם רוצה, וכמה שלא ננסה אנחנו לא נוכל לשכנע אף אחד שאם הוא יזנח את הרעיונות הפאשיסטיים אפשר היה לעשות כאן אחלה מדינת רווחה.
ובדיוק בשביל המלחמות האלה צריך מחנה שמאל חזק. לא גדול, אלא חזק.
מחנה שכולל פחות מ20,000 איש הצליח לעשות פה דברים מדהימים. "שוברים שתיקה" מהשנים הראשונות לפעילותם גרמו לשינוי עצום במדיניות של צה"ל מול פלסטינים. "בצלם" חושפים את הדברים שממשלת ישראל מנסה להסתיר, ארגון בשם "סיכוי", שעובדים בו אולי 15 איש, הצליח בחודש האחרון להכפיל את מספר המרואיינים הערבים בתקשורת הישראלית. 2 סרבניות מצפון (תאיר קמינר ואיידן קטרי, אם מעניין אותך לקרוא) ו"יש גבול" הצליחו להציף בכל העולם את הבעיות של הכיבוש.
וזה באמת קצה המזלג. אם תסתכל על האחוז של המחנה מכלל האוכלוסייה מול ההשפעה שלו, אלה דברים ענקיים. אז עיסוק במספרים גדולים ואנשים כמו יאיר לפיד לעולם לא יהיו רלוונטיים, בטח לא בישראל. מה שיש לעשות זה להישאר חזקים ומאוחדים ולהילחם ביחד.
וזאת הבעיה האמיתית בשמאל, כל גורם בתוכו הוא כל כך טהרן עד שגם בתוכו הוא מפולג למיליון מיני-מחנות. אלה פוסלים את אלה כי הם שירתו בצבא, אלה פוסלים את אלה כי הם קומוניסטים/מזרחים/אשכנזים/אנערף, הכל מפורק. תנסה להסתכל כמה ארגונים הקבוצה הקטנה הזאת של השמאל מכילה (כשהכוונה היא לא לארגונים עם מטרות פרקטיות דוגמת בצלם, יש דין, גישה וכו' אלא לארגונים רעיוניים), אתה תהיה בהלם. "לוחמים למען השלום", "שתי מדינות מולדת אחת", מק"י, "עומדים ביחד", "אנרכיסטים נגד הגדר", "קואליציית נשים לשלום", ובאמת שאפילו לא התחלתי.
זאת השורה התחתונה. ברגע שהשמאל יבין שבגלל הנחיתות המספרית שלו (שהיא טבעית, כי ככה זה בעולם וככה זה היה לאורך ההיסטוריה) הוא צריך להתאחד כדי להיות הכי חזק שהוא יכול. בסיטואציה שבה אתה מטרה של כל המדינה, בקרב הימין אתה קאפו ובוגד וסמולני והכל, ובקרב הפחות-ימין אתה סתם קיצוני הזוי שהורס את המחנה, זה מאוד מקשה כשאתה צריך להתמודד בלי הפסקה גם עם פילוג מבית.
וכשנצליח במאבק, אז את מה שאנשים לא הצליחו להבין הם יבינו דרך המציאות.

אני מבין מה אתה אומר, חוששני שלא הסברתי את עצמי כמו שצריך.
דעות של אנשים אי אפשר לשנות. כמו שכתבתי בתחילת האשכול, למדתי שלצערי העולם לא יתנהל כמו שאני חושב. אני יודע שאני צודק והם טועים, אני לא צריך שישכנעו אותי ואני לא צריך לשכנע אחרים. זה לא יעבוד ואין בזה טעם. אותו דבר רלוונטי גם לשמאל.
מה שכן יש לעשות הוא להילחם במציאות. אם העם בחר בגזענות, נילחם בגזענות. אם העם בחר בפאשיזם, נילחם בפאשיזם. אם הממשלה מבצעת עוולות בשטחים, נילחם בממשלה. לא נחליף אותה, כי אי אפשר להחליף אותה. זה מה שהעם בחר, זה מה שהעם רוצה, וכמה שלא ננסה אנחנו לא נוכל לשכנע אף אחד שאם הוא יזנח את הרעיונות הפאשיסטיים אפשר היה לעשות כאן אחלה מדינת רווחה.
ובדיוק בשביל המלחמות האלה צריך מחנה שמאל חזק. לא גדול, אלא חזק.
מחנה שכולל פחות מ20,000 איש הצליח לעשות פה דברים מדהימים. "שוברים שתיקה" מהשנים הראשונות לפעילותם גרמו לשינוי עצום במדיניות של צה"ל מול פלסטינים. "בצלם" חושפים את הדברים שממשלת ישראל מנסה להסתיר, ארגון בשם "סיכוי", שעובדים בו אולי 15 איש, הצליח בחודש האחרון להכפיל את מספר המרואיינים הערבים בתקשורת הישראלית. 2 סרבניות מצפון (תאיר קמינר ואיידן קטרי, אם מעניין אותך לקרוא) ו"יש גבול" הצליחו להציף בכל העולם את הבעיות של הכיבוש.
וזה באמת קצה המזלג. אם תסתכל על האחוז של המחנה מכלל האוכלוסייה מול ההשפעה שלו, אלה דברים ענקיים. אז עיסוק במספרים גדולים ואנשים כמו יאיר לפיד לעולם לא יהיו רלוונטיים, בטח לא בישראל. מה שיש לעשות זה להישאר חזקים ומאוחדים ולהילחם ביחד.
וזאת הבעיה האמיתית בשמאל, כל גורם בתוכו הוא כל כך טהרן עד שגם בתוכו הוא מפולג למיליון מיני-מחנות. אלה פוסלים את אלה כי הם שירתו בצבא, אלה פוסלים את אלה כי הם קומוניסטים/מזרחים/אשכנזים/אנערף, הכל מפורק. תנסה להסתכל כמה ארגונים הקבוצה הקטנה הזאת של השמאל מכילה (כשהכוונה היא לא לארגונים עם מטרות פרקטיות דוגמת בצלם, יש דין, גישה וכו' אלא לארגונים רעיוניים), אתה תהיה בהלם. "לוחמים למען השלום", "שתי מדינות מולדת אחת", מק"י, "עומדים ביחד", "אנרכיסטים נגד הגדר", "קואליציית נשים לשלום", ובאמת שאפילו לא התחלתי.
זאת השורה התחתונה. ברגע שהשמאל יבין שבגלל הנחיתות המספרית שלו (שהיא טבעית, כי ככה זה בעולם וככה זה היה לאורך ההיסטוריה) הוא צריך להתאחד כדי להיות הכי חזק שהוא יכול. בסיטואציה שבה אתה מטרה של כל המדינה, בקרב הימין אתה קאפו ובוגד וסמולני והכל, ובקרב הפחות-ימין אתה סתם קיצוני הזוי שהורס את המחנה, זה מאוד מקשה כשאתה צריך להתמודד בלי הפסקה גם עם פילוג מבית.
וכשנצליח במאבק, אז את מה שאנשים לא הצליחו להבין הם יבינו דרך המציאות.

הודעה נבונה.
יש בזה משהו.

אבל אתה יודע מה היה הפיתרון?