הפועל כתב:
הטור של אייל גיל בספורט הארץ
אוהדים — צעירים, נשים, אבות, ילדים — הולכים למשחק כדורסל, שרים שירים, מנסים להיכנס לאווירה, רוצים לעודד ולתמוך בקבוצתם, ופתאום הם מותקפים. לא חלילה על ידי אוהדי היריבה, אלא דווקא על ידי זו שממונה על ביטחונם.
כך קרה בצעדת אוהדי הפועל תל אביב ליד אליהו לקראת הדרבי ביום ראשון. זו צעדה מוכרת, שכבר הפכה לנוהג אצל אוהדי הפועל כדי להראות "אנחנו כאן". נכון, היו שם אותם שירים לא יפים שאנחנו מכירים מהיציעים, אותן אמירות עליהן ניתן לוותר ואפשר לגנות, אך הם ללא ספק לגיטימיים ומותרים. לא היו שם רק אוהדים קיצוניים ומשוגעים, לא היתה התלהטות או התלהמות. רק צעדה ושירים: בעד הפועל, בגנות מכבי והעומד בראשה. לא משהו שלא שמענו קודם, זה בטוח.
השירים האלה לא מקובלים על ידי כוח השיטור במקום? אין שום בעיה. אפשר להעיר, להזהיר, להתריע, לצלם ולתעד. אלא שביום ראשון החלו השוטרים — שהיו חמושים באלות, רובים וכלבים — לעצור אנשים תוך הפעלת אלימות קשה עם דיווחים על לא מעט חבלות ושיניים שבורות. הטענה על "חשד להפרת הסדר הציבורי" על שירי אוהדים היא עלובה ומקוממת. אוהדים הוכו ונעצרו בכוח על כך ששרו שירים — זה נשמע למישהו הגיוני? זו היתה ללא ספק פעולה משטרתית אגרסיבית וחסרת פרופורציות לסתימת פיות.
אוהדי הפועל תל אביב בכדורסל הם לא האהובים ביותר בענף, והרוויחו בצדק חלק לא מבוטל מהשם הרע שיצא להם. אך אין כל הצדקה לכך שאוהדים יותקפו ברחובות על ידי המשטרה בגלל שירי עידוד, אין כל סיבה שבמדינה דמוקרטית תתחולל סתימת פיות אלימה שכזאת. הדממה מצד איגוד הכדורסל, מינהלת הליגה ומשרד הספורט כואבת. בישראל עדיין אפשר לעודד, לשיר שירים, למחות, להביע דעה ולחזור הביתה בשלום. כך לפחות היינו רוצים להאמין.
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש
