|
תגיד, מה יהיה איתם?
"בדרך כלל הוא גם משתמש בהפועל כדי לדבר על עצמו, על איך הוא באמת מרגיש". אלון עידן בסיפור על כדורגל עם סוף עצוב, מתוך הספר החדש "מה עשה הנוער?"
אלון עידן
(הארץ)
על הפועל אני שואל אותו תמיד בהתחלה. לפי התשובה אני יודע מה המצב. כשלא טוב — הוא עונה קצר. כשבסדר — הוא לא סותם את הפה.
בדרך כלל הוא גם משתמש בהפועל כדי לדבר על עצמו, על איך הוא באמת מרגיש. כששאלתי אותו לפני חודש אם הוא ראה אותם בשבת, הוא אמר שכן והוסיף את המלה "זבל". הבנתי שהוא קצת בזבל. אחרי כמה שניות הוא הוסיף: "לא מבין איך בונים קבוצה ככה. על מה זרקו את כל הכסף?".
אתה מבין, אמרתי לו, האוהדים עוד שילמו מהכיס שלהם כדי להביא את השכטר הזה...
"עזוב, האוהדים הם הבעיה, אתה לא רואה את זה? הם לא עזרו להביא את שכטר, הם פשוט רוצים לנהל בעצמם את העסק".
בסדר, אמרתי, זה עדיין נראה לי עדיף על כל אלה שבאים כדי לעשות עלינו סיבוב.
"התחלת לדבר כמו הטמבלים האלה מערוץ הספורט, אה?".
מה, אתה לא חושב שטביב בא לעשות עלינו סיבוב?
"עזוב, אני מדבר על המלים שאתה משתמש בהם... 'לעשות עלינו סיבוב'... נהיית כמו הפרימו הזה, לא?".
נו, מה אתה עכשיו מקשקש לי על מלים, נהיית לי אבשלום קור?
"מה קרה, רק לך מותר לזיין את המוח על דברים כאלה?".
חייכתי. אמרתי: כן, רק לי מותר.
***
שלוש־ארבע שעות כל פעם, כיסא מול כיסא, דקות ארוכות של שתיקה, בחילות וסחרחורות, פחד באוויר, כאב בלב. רק לשבת לידו, רק להביט בו, רק להזיז לו את היום. מדי פעם אני הופך את עצמי לקצת אידיוט כדי שתהיה קצת אידיוטיות באוויר. האוויר דחוס מדי, אטי מדי, מת מדי.
תגיד, מי זאת?
"מי?".
זאת, שם, ליד המתקן של המים.
"אה... שד".
וואלה... מתקדם?
"ככה ככה".
תישאר?
"נראה לי שכן, לא יודע".
מכיר אותה?
"בערך".
נראית לי פמיניסטית.
"פמיניסטית?".
כן.
"לפי מה אתה חושב שהיא פמיניסטית?".
לפי התספורת.
"איזה תספורת? יש לה קרחת".
בדיוק.
"אה, התחלת...".
***
לא ברור לי מה הוא אוהב יותר: לאהוב את הפועל או לשנוא את מכבי. נראה לי שהוא אוהב יותר לשנוא את מכבי. הוא תמיד אומר שישראל זאת מכבי, ושהפועל זה רק האכזבה ממה שנהיה פה. "אתה מבין", אמר לי פעם, "הפועל בשבילי היא רק תלונה, לא יותר. בגלל זה טוב לי שהיא קבוצה עלובה כזאת, אני מרגיש שזה מה שהיא אמורה להיות".
יש גבול לעליבות, אמרתי לו.
"אין, אין גבול", הוא אמר, ולפתע השתתק, כאילו המחשבה כבתה באחת. אחרי דקה שאל: "נו, יצאת לחגוג אתמול את הסילבסטר המפגר הזה?".
לא. ישבתי בבית וראיתי נאצים.
"נאצים?".
כן, נאצים. לא היה כלום בספורט, רק איזה משחק ליגה לאומית כדורסל, אז העברתי ל־41, בדרך כלל יש שם נאצים.
"מה היה?".
היו שני פרקים על המלחמה... זאת הסדרה הזאת שרואים בצבע את היטלר.
"אשכרה בצבע?".
כן, אשכרה בצבע, אשכרה...
"יש לך בעיה עם אשכרה?".
שום בעיה.
"נראה לי שדווקא יש לך".
לא יודע, מלה כזאת של סטלנים...
"נו, ויש לך בעיה עם סטלנים?".
אין לי בעיה עם אף אחד.
"נראה לי שיש לך".
לא אכפת לי מסטלנים ואין לי בעיה שתגיד אשכרה. בכל מקרה, ראיתי את היטלר בצבע...
"אתה קולט שבסילבסטר אתה יושב בבית ורואה את היטלר בצבע?".
נו...
"לא יודע... נראה לי קצת דפוק".
נראה לי שעדיף על לשבת פה עם שקית מים מעל הראש.
"מצחיק אתה".
תגיד, מה הקטע עם חולי סרטן?
"נו...".
מצד אחד זה באמת עצוב כל הקטע הזה שהם עומדים למות וכל זה, אבל מצד שני... למי אכפת?
"הרבה זמן חשבת על הבדיחה הזאת?".
תחשוב על זה שאני עולה לבמה ושואל: רגע, יש פה חולה סרטן מבת ים?
"נו...".
ואז, כשאף אחד לא עונה, אני אומר: טוב, בטח ירו בו בטיילת לפני שהספיק למות מהטיפולים...
"וואלה...".
אהבת, אה?
"לא, אבל יחסית אליך זה בסדר".
***
השאלה הפותחת היא תמיד אותה שאלה: תגיד, מה יהיה איתם? גם כשלא קורה איתם כלום — תגיד, מה יהיה איתם?; גם בפגרה — תגיד, מה יהיה איתם?; גם כשהם בסדר — תגיד, מה יהיה איתם?
"לא יהיה איתם כלום", אמר לי שלושה שבועות לפני. "האמת היא שדי נמאס לי לראות אותם, הם אפילו קצת מגעילים אותי".
להפסיד לבית"ר בבית... כל כך עלובים.
"כי זאת לא קבוצה, זה אוסף".
היה כתוב על זה 1–2. גם כשהם הובילו.
"עזוב, חבל להתעצבן".
עזבתי. תגיד, מה עם שד?
"מה איתה?".
תגיד לי אתה.
"מה יש להגיד?".
אתם מדברים?
"שטויות, לא משהו רציני".
זיינת אותה, אה?
"בדיוק".
וואלה?
"נראה לך?".
למה לא בעצם? אתה עומד למות, היא עומדת למות, מה יש לכם כבר להפסיד?
"אתה פשוט דפוק, אתה יודע?".
מה קרה, אתה מתבייש לחייך?
"עזוב אותי, נודניק. בשביל מה אתה בא לפה בכלל? בשביל לזיין לי את המוח?".
לא, כדי להעביר לך את הזמן עד המוות... רגע, אתה מזיז את הראש? זה צחוק שם, מתחת לקרחת?
"זה תנועה של מישהו שלא מאמין שיש אידיוט בסדר גודל כמו שלך, ושהאידיוט הזה הוא עוד חבר שלו, זו מה שהתנועה הזאת".
בקיצור, הצחקתי אותך.
"כן, הצחקת אותי, מה שתגיד".
אתה מכיר את אלה שאומרים שהם לא מפחדים מהמוות אלא רק מהתהליך שמוביל למוות?
"דווקא יש פה הרבה כאלה".
אז זה סתם זיון שכל, כי אם היו אומרים להם לבחור בין לעבור את התהליך בלי למות לבין לא לעבור את התהליך ולמות ישר, ברור לך מה הם היו בוחרים.
"מצאת לך למי להיטפל, אה? לחולי סרטן שעוברים טיפולים כימותרפיים... תשמע, אתה דפוק אמיתי אבל באמת".
אמיתי אבל באמת? פששש... אני רואה שהשקית מעשירה את אוצר המלים שלך.
"לך, לך כבר, אי אפשר לשמוע אותך".
טוב טוב, בוא נחזור לשד.
"לא רוצה לחזור לשד".
נו.
"לא רוצה".
נו, שתף קצת פעולה, אני מתפרק פה...
"אולי אם תפסיק להופיע, לא תתפרק... והיא, היא דווקא די בסדר".
מי, שד?
"כן, היא בסדר, מבינה עניין, לא מהטמבליות האלה".
על מה דיברתם?
"סתם, לא משהו מיוחד".
אבו מאזן וכאלה?
"כן, בעיקר עליו. התעקשתי שתקרא לו מחמוד עבאס".
צודק לגמרי. וחוץ מאבו מאזן?
"סתם, אמרה לי שהיא קצת מפחדת".
נו...
"זהו, אתה יודע, אצלה זה חזר...".
וואלה.
"וואלה".
תגיד, ולמה היא לבד כל הזמן?
"לא יודע... לא שאלתי אותה, אבל אני מבין אותה, לפעמים גם אני רוצה להיות לבד".
***
היתה פעם אחת, ממש בסוף, שלא רצה לדבר על הפועל. אחרי ה"תגיד, מה יהיה איתם?", אמר פתאום: "לא יהיה איתם כלום". אחר כך התלונן על אלה ש"במקום פשוט לשים מוסיקה, לא סותמים את הפה".
מי?
"אלה מגלגל"צ. הם כל כך אוהבים לשמוע את עצמם".
כן, מאוננים על הקול שלהם.
"יש אחד שממש מושך את המלים, אתה מרגיש שהוא גומר מלשמוע את עצמו".
ההוא של הבוקר.
"בדיוק, זה של הבוקר. אני שונא את איך שהוא מדבר. לא רק את הקול שלו, גם את השביעות רצון הזאת שלו. הוא כזה אידיוט, העולם ממש נראה לו יפה כל בוקר".
זה היתרון של האידיוטים.
"כן, אבל רוב האידיוטים לא משדרים ברדיו".
הבעיה היא שלא בעטו לו בראש שהוא היה ילד קטן.
"התחלת, אה?".
אני רציני לגמרי. אם מישהו היה לוקח אותו בגיל שמונה או תשע ובועט לו בראש, עדיף מקדימה, אני בטוח שהוא היה מדבר אחרת. אני בטוח שהוא לא היה אומר "כיף" כל כמה שניות.
"כן, אי אפשר לשמוע את המלה הזאת. כל חמש דקות 'כן כיף', 'לא כיף'...".
אתה מבין, אם היו בועטים לו בראש בגיל שמונה או תשע, הוא לא היה משתמש ב"כיף". הוא היה משתמש רק ב"כואב" ו"לא כואב".
***
בימים האחרונים הפנים הצטמקו, העיניים שקעו, הגוף רעד, הדיכאון התפשט. אתה יודע, אמרתי לו, חשבתי לכתוב עליך השבוע.
"עליי?".
כן, בערך. חשבתי לכתוב על זה שאנשים מפגרים מבקשים שיקראו להם מוגבלים, כאילו שזה יהפוך אותם לפחות מפגרים.
הוא בקושי חייך.
אמרתי: שמח שאתה אוהב. בכלל, רציתי להתייחס לאנשים כמוך, מפגרים... לזה שהמחשבה שלהם כל כך אטית, וכל כך עקומה, וכל כך מפגרת, וכל כך עלובה... אתה מבין, רציתי לכתוב שמפגרים כמוך לא מבינים דבר אחד פשוט...
"נו...".
שהם בסל הכל מפגרים.
הוא אמר "כן" קטן כזה, חרישי.
רגע, אמרתי לו, לא גמרתי. רציתי לכתוב שאתה כזה מפגר, שכשאתה מתחיל לחשוב, המחשבה מבקשת מהראש שיזמין לה מונית, כי אין לה כוח ללכת ברגל.
הוא הסיט את הראש הצידה. אתה מחייך, שאלתי.
"זה כל כל מביך, שזה מצחיק".
מספיק טוב בשבילי, אמרתי, אבל לפתע הוא הרים את הראש והסתכל לי בעיניים. כמו איש שקם לתחייה, העיניים שלו כמעט יצאו מהחורים. זה היה קצת מפחיד. "די, נמאס לי", אמר, ושמתי לב שהקול כמו נשבר, כאילו הוא מנסה להחזיק אותו מבלי שיתפרק.
ממה נמאס לך, שאלתי, מהבדיחות?
"מזה", הוא אמר והצביע על השקית.
כן, נראה לי באמת מבאס.
"לא, באמת נמאס לי".
עזוב, באת קצת מעוך היום...
"אני חושב להפסיק".
די, נו, עזוב, אתה לא רציני.
"אני רציני".
אתה לא יכול לעזוב.
"למה לא יכול?".
אתה יודע למה.
"לא אכפת לי למות".
בסדר בסדר, די...
"באמת שלא אכפת לי".
לי אכפת.
"אז תעשה את זה אתה".
מצחיק.
"נשבר לי הזין מכל הדבר הזה, פשוט נשבר לי הזין. וזה הרי גם לא יעזור, הכל התפשט כבר, אז בשביל מה בכלל...".
עזוב, בוא נדבר על משהו אחר.
"לא רוצה לדבר על כלום".
ראית מה הם עשו לנו עם ורמוט?
"די, פשוט תעזוב אותי".
הם נהיים כמו אלה מהכדורסל.
"באמת, די, אני רציני".
זה ב־DNA שלהם, מה חשבת... ברגע שהם רוצים משהו, הם פשוט לוקחים.
ראיתי דמעה נעצרה בכיווץ של העין הימנית. ידעתי שאני חייב להמשיך לדבר כדי שלא תיפול, שלא תעזוב אותו.
לא זוכר בדיוק מה אמרתי, קשקשתי בלי הפסקה, אבל בשלב מסוים הוא קטע אותי. "האמת", אמר בשקט, "כבר לא ממש אכפת לי שילך".
אחר כך המשכנו לדבר עוד קצת, אבל הוא כבר היה במקום אחר. הוא הסיט את הראש הצידה והעיניים שלו ריחפו בחלל. הבטתי בו, באיש הזה שאני כל כך אוהב.
*****
"מה עשה הנוער?"
הסיפור של אלון עידן הוא חלק מאסופת סיפורים קצרים על כדורגל בהקשרו התרבותי הרחב בשם "מה עשה הנוער?". 44 כותבים מהטובים בישראל (כולל שש נשים) מתארים את נקודת המפגש שלהם עם הכדורגל והשפעתו על חייהם. יחד נוצרה לראשונה תמונה תרבותית מלאה על השפעתו של המשחק. בין הכותבים בספר: יוסי שריד, איתי אנגל, רון קופמן, בועז בנאי, אורן יוסיפוביץ, נטע אחיטוב, אבי שילון, אביעד סגל, כדורגל שפל, מוטי דה פיצ'וטו, ניר צדוק ועוזי דן.
"מה עשה הנוער?" הינו פרויקט עצמאי שזקוק לתמיכה על מנת לצאת לאור. ניתן לתמוך בו באתר מימון ההמונים "הדסטארט" במחיר של החל מ־50 שקלים לספר.
|
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש
