אותי הדרבי כמעט הרגאדהם שביטהכולם דיברו השבוע על הדרבי שהתפוצץ והאלימות שבצדו. בשבילי זה היה יותר מדיבור או דרמה חדשותית. לפני יותר מעשר שנים נפצעתי בראשי בצורה קשה במשחק בין מכבי להפועל תל אביב, כאשר אוהדי הקבוצה "שלי" (הפועל) זרקו פצצת תאורה ליציע מתחתי, שבו ישבו אוהדי מכבי. בעקבות המקרה הובהלתי לניתוח בסכנת חיים, ושכבתי מחוסר הכרה במשך שבוע ימים, ימים שבהם הורי ומשפחתי לא ידעו שינה מרוב דאגה.
הפגיעה שחוויתי קשה לא רק במובן הפיזי. חייהם של הורי עמדו מלכת. הם הפסיקו לעבוד כדי לטפל בי. אחותי, שליוותה אותי באותו משחק, סבלה מטראומה נפשית קשה, שעליה התקשתה להתגבר. במשך יותר משנה ביליתי בבתי חולים שיקומיים, לצורך חזרה ולו לתפקוד חלקי. בחור צעיר שברגע אחד נהפך לתלותי ואיבד את עצמאותו.
מאז, בכל פעם שפנו אלי בנושא האלימות במגרשי הכדורגל, השתדלתי לשדר עסקים כרגיל, לדבר בהגינות ולהביע את רגשותי ומחשבותי בצורה עניינית. זאת למרות שהאוהדים שעמדו מאחורי המעשה שפגע בי זכו למתנה בעלת ערך ממערכת המשפט: רק אחד מהם נשלח לרצות חודש של עבודת שירות בגין אותה עבירה.
בימים שסביב פציעתי הקשה, כולם גינו, דיברו בחריפות והודיעו מעל במות מרכזיות שדי, שאי אפשר להמשיך ככה, כשהגבול המפריד בין אסור למותר בין היגיון לטירוף הולך ומיטשטש.
בכתיבתי דברים אלה, כשחלק ממני עדיין נסער, כשצמרמורת עדיין חולפת בגופי למראה הסתערות של אוהד כדורגל, שהתנפל על שחקן בגלל שחגג כיבוש של שער - אני יודע שדבר לא השתנה. האלימות עדיין גואה. קווים אדומים נחצים כאן בזה אחר זה, וזה לא נראה כסוף הסאגה, זוהי עוד תחנה איומה בדרך לרע מכל.