http://www.haaretz.co.il/misc/iphone-ar ... -1.2391227ב. מיכאל כתב:
עד לרגע כתיבת שורות אלה נמנו מעל 1,100 הרוגים פלסטינים. אין ספק כי המספר הזה עוד יתפח. כ–80% מן ההרוגים הם אזרחים. "לא מעורבים" — כלשון הכינוי האומלל שהוענק לבני אדם שרוסקו בחומרי נפץ. מעל 220 מתוכם ילדים, כ–120 נשים, לפחות ארבע מהן בהריון.
אבל אנחנו לא אשמים. אנחנו זכאים ומוסריים כתמיד. כי אנחנו לא התכוונו. ולא ידענו. ולא ראינו. וממש השתדלנו. והודענו מראש. וכמובן — "היעלה על הדעת שאנחנו??..."
את שיטת ההגנה הזאת, בתחום הפלילי, המציא אהוד אולמרט. שוב ושוב הוא הצליח להיחלץ בעזרתה משלל כתבי האישום הפליליים שהוגשו נגדו. בארשת תמה ובעיניים מיוסרות הוא שב ואמר בקול נעלב: "אבל לא התכוונתי. לא ידעתי. לא ראיתי. לא אמרו לי. ובכלל — היעלה על הדעת שאני אפשע?? אני???..."
והשיטה עבדה. עד שבית המשפט הפסיק לקנות אותה. והרשיע.
עתה עושה רושם שממשלת ישראל אימצה את "שיטת אולמרט", והחלה לתפעלה במרץ בתחום מדיניות הביטחון והתעמולה: "לא התכוונו, לא ידענו, לא רצינו, ובכלל — היעלה על הדעת שאנחנו נפגע באזרחים?? אנחנו???..."
שיטת אולמרט במיטבה.
ראוי על כן להבהיר לממשלה ולזרועותיה כמה עקרונות יסוד בהיגיון ובמשפט. טענת "לא התכוונתי" יכולה, אף כי בדוחק רב, להישמע חצי סבירה לגבי חמשת הילדים ההרוגים הראשונים. עם מותו של הילד העשירי, היא מתחילה להישמע חלולה. כי עשרה ילדים מתים זה כבר לא תום־לב. זו לפחות רשלנות (רשלנות, בלשון משפטית, פירושה "אי־ידיעת התוצאה וגם אי־חפץ בה"). כאשר ספירת גוויות הילדים מגיעה ל–50, וגם הנשים המתות נערמות והולכות, אין ספק שגם ברשלנות לא מדובר עוד. זו כבר פזיזות (בעגה משפטית, "ידיעת התוצאה, אך אי־חפץ בה").
וכאשר הילד ה–100, האשה ה–80, וה"לא מעורב" ה–300 נהרגים בהפצצות מכוונות היטב ובפגזים עם כתובת, גם הפזיזות לא מספקת עוד. זו כבר כוונה. תוצר של החלטה. פרי באושים של פקודה מודעת, רצונית, היודעת היטב כי ילדים, נשים, קשישים, חסרי־ישע וחפים מפשע ייהרגו. "לא התכוונתי" — לא עובד יותר.
ועוד תירוץ אחד רתום למלאכת ניקיון הכפיים: חמאס מסתתר בקרב אזרחים. נחבא בבתי חולים. משתמש בחפים מפשע כבמגינים חיים. לכן מותר להפציץ בית כי באחת הדירות מתארח איש חמאס, ומותר להרוג משפחה שלמה כי אחד מבניה הוא קצין משטרה.
וכך, בשם ההיגיון הגרוטסקי הזה, נעשה כל בית בישראל למטרה לגיטימית. שהרי אין בית שאין בו חייל. וכל בית קפה מותר בפיצוץ, שהרי תמיד יימצא בו איש ביטחון כזה או אחר שלוגם קפה.
וכדאי גם להזכיר, כי המטה הכללי של צבא ישראל שוכן בלב־לבה ההומה של אוכלוסייה אזרחית, ובמרחק 200 מטר מבית החולים איכילוב. האם בכך הונפק רשיון להרוג את כל תושבי מרכז תל אביב ואת כל רופאי וחולי איכילוב, כדי לפגוע במפקדי הצבא המסתתרים בקרבם?
ההתעקשות הישראלית לשוב ולמחזר את צמד התירוצים הללו, כבר נשמעת מגוחכת. טיפשית, צדקנית ומיתממת, לפחות כמו אותו סרטון שבו נשמעו הטייס והחיילת הרחומים חסים על חייהם של אזרחים שנקלעו לעין מצלמת ההפצצה.
מעניין אם יש גם סרטון עדכני יותר. סרטון שגם בו מודיע הטייס לחיילת שהוא מזהה ילדים ב"פְרֵיים", אך הפעם היא עונה לו, ברוח הפוסטר של עיריית אור־יהודה: "תיכנס באמא שלהם".
כי על פי התוצאה, זו כנראה גם רוחן של הפקודות.
ומזה יקשה להיטהר.
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש
