נועם שיזף, מעולה
http://mekomit.co.il/%D7%97%D7%98%D7%99 ... %AA%D7%99/חטיפת הנערים: בדרך לעוד ניצחון הסברתי
מאת נועם שיזף | 15.6.2014
ישראל צריכה להתחיל לכבד את מי שמבקשים שלום עימה, ולא רק את אלו שמנסים להרוג את האזרחים שלה
דיברתי בסוף השבוע עם חבר ישראלי שמבין ומעורב בפוליטיקה של השמאל הישראלי, והוא היה כעוס במיוחד על הפלסטינים ששוב "מחמיצים את ההזדמנות". דווקא כשביבי נלכד בפינה ומואשם בכשלון המשא ומתן, דווקא כשאנחנו רגע לפני ההתערבות האירופאית וכשהקואליציה נסדקת, ועוד על העניין המדיני, מגיע אירוע מזעזע כזה, שגם גורם אצלנו לדחייה אמיתית מהפלסטינים וגם ומוריד את כל הלחץ מישראל, מאחד את הציבור מאחורי ראש הממשלה, ואם יתברר שהחמאס בעסק, גם יגרום למערב לשקול מחדש את ההכרה בממשלה הפלסטינית.
את הדעות האלו שמעתי מעוד אנשים, ואני חושב שזה גם חלק מהסיבה לשתיקה שחגי מטר מזהה בשמאל בכל פעם שאירוע מתגלגל שכזה מתרחש. נכון שלפעמים פשוט עדיף לא להצטרף לקשקשת הכללית, אבל אי אפשר להכחיש שברגעים היותר אלימים של המאבק הפלסטיני השמאל הישראלי שרוי במבוכה, שלפעמים מתחלפת בכעס על ה"אין פרטנר", כאילו שאנחנו יחצ"ן שבדיוק גילה שהלקוח שלו פסיכופט.
בימים כאלו שווה להזכיר שהפלסטינים לא עובדים אצל השמאל הישראלי, ומטרת העל שלהם אינה "להביך את ביבי", או לשפר את מצבן של מרצ והתנועה בסקרים. בכלל, כמה שהשמאל ייגמל מהר יותר מהנטייה לנתח את העולם בהתאם לאינטרסים הפוליטיים שלו, כן ייטב (זה נכון גם לכל השמאלנים שהתלוננו שהפלסטינים מסרבים להכיר בישראל כמדינה יהודית, וככה מקשים עליהם למכור את סחורת המו"מ למיינסטרים).
הפלסטינים מנהלים מאבק לשחרור לאומי, ויש לו צדדים הירואיים וגם צדדים מגעילים ובלתי נסבלים כמו החטיפה הזו. ככה זה היה בכל מאבק דומה בהיסטוריה, כולל זה שלנו. ככלל, החברה הישראלית הקשיבה רק לכוח. אחרי האינתיפאדה הראשונה הגיעו ועידת מדריד ותהליך אוסלו, ואחרי השנייה – ההתנתקות.
זה נכון לא רק בזירה הפלסטינית. מלחמת יום כיפור נדרשה להסכם השלום עם מצרים והחיזבאללה הוציא אותנו מלבנון. באופן היסטורי ישראל לעגה ליוזמות שלום והעריצה אלימות, גם בקרב אויביה וגם בקרב אזרחיה שלה. את המשא ומתן הרציני ביותר שלו ניהל נתניהו עם החמאס, לא עם עבאס, וכשהפלסטינים חדלו מפיגועים הימין הסביר שהסטטוס קוו סבבה ושהעולם מבין שהכיבוש הוא נון-סטורי. עכשיו, כשהורגים יהודים, פתאום שואלים למה העולם שותק. נראה שישראל עומדת בפני ניצחון הסברתי השבוע – רק שכל ניצחון שכזה הוא לבנה נוספת בתבוסה הכוללת.
החטיפה היא מעשה דוחה ומזעזע, והנערים לא נחטפו כי הם עלו לטרמפים בלילה אלא כי הם יהודים-ישראלים בשטחים, וכי יש מי שמאמין שהדרך להביס את ישראל היא בכח. תמיד יהיו אנשים כאלו, אבל אם יש סיכוי לשמור אותם במיעוט קטן, אנחנו לא עושים דבר לטפחו. אני מכיר פלסטינים ששונאים את החמאס לא פחות מאיתנו אבל יודעים היטב שישראל פשוט לא סופרת אותם, בעוד שהחמאס מביא הישגים.
לצד הדאגה האמיתית לגורל החטופים ולתקווה שהם יחזרו בשלום למשפחותיהם ולחבריהם, השמאל צריך להזכיר את האמת הפשוטה שסיום הכיבוש הוא אינטרס ישראלי ארוך טווח, ברמה המוסרית וגם ברמה הקיומית. צריך להזכיר שהמערכת העצומה שמתגייסת – בצדק – להשבת הנערים לביתם היא זו ששוללת את חירותם, מנשלת, מגרשת, כולאת, שופטת והורגתפלסטינים בכל גיל ומכל רקע. ובעיקר, שהגיע הזמן שהחברה הישראלית תכבד את מי שפועלים לשחרור עמם באפיקים דיפלומטיים או שמגייסים תמיכה עממית בעולם, ולא רק את מי שמפוצצים אוטובוסים או חוטפים נערים.
תחשבו על ההישגים של שביתת הרעב ההמונית מול אלו של חטיפת גלעד שליט. אין בכלל מה להשוות. ובואו נודה – הארגון שעומד מאחורי הפעולה הנוכחית, יהיה מי שיהיה, הולך להיחשב בישראל לשחקן "רציני" הרבה יותר מכל מי שהקדישו את חייהם לשלום איתנו. ויש הרבה כאלו – צריך רק לפקוח את העיניים ואת הלב אליהם.
הפיגועים יימשכו. הם יימשכו אם הכיבוש יימשך כי הכיבוש הוא הדלק האמיתי של הטרור, וכי המוטיבציה של הרשות הפלסטינית לשתף איתנו פעולה תרד בהדרגה; והם יימשכו כי אם איכשהו יתחיל תהליך פוליטי לקראת פיתרון, ללא קשר לסוג הפיתרון בו מדובר, זו תהיה דרכם של מתנגדי ההסדר להילחם בו.
ההבדל בין שני התרחישים הוא שמי שמאמינים בתיקון ובהסדר מול הפלסטינים מציעים לפחות אופק רחוק יותר שבו יכול לשרור שלום, ואילו כל השאר רוצים מלחמה נצחית, מתוך הנחה שאנחנו ננצח את כל הסיבובים מעתה ועד סוף הדורות, ובלי קשר לשאלת המחיר.
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש
