פורום השדים האדומים

ארז אשכנזי אדום שלא נשכח



מלח הארץ. שתי מילים שמגדירות יותר מכל את האיש הענק והמקסים בשם ארז אשכנזי. אשכנזי ליווה את הפועל ת"א במשחקי החוץ והבית וישב שנים בשער 5, הוא נהרג במהלך פעילות מבצעית ביחידת העילית של חיל הים בתאריך 27.6.2003, שבועיים בלבד אחרי יום הולדתו ה-21. ארז היה בחור גדול מימדים אך בד בבד היה איש עדין שהתעסק יותר באנשים שסביבו מאשר בו עצמו ודאג להתנדב לעזור איפה שרק התאפשר לו. לקראת יום הזכרון דיברנו עם אביו, ינון אשכנזי ועם חברו הטוב ושכנו לכיסא בשער 5, אלמוג אלוני ממעגן מיכאל.
ינון אשכנזי: "שאני בא לבלומפילד אני מרגיש שארז עדין שם"
עוד לפני הכניסה לבית של ינון אשכנזי בקיבוץ רשפים שבעמק בית שאן, מרגישים תחושה טובה באויר. האיש המקסים מקבל כל אורח בחיבוק אבהי ואוהב ובחיוך ענק. ינון הוא דמות מוכרת במשפחת הפועל ת"א, הוא החל את דרכו בקבוצת הכדורסל לפני עשרות שנים ואט אט עשה דרכו גם לכדורגל. החיוך והחום של ינון מסתירים סיפור עצוב ביותר על מות בנו. ינון דואג למספר לא קטן של קבוצות בעמק בית שאן לביגוד וציוד ונמצא איתם בקשר יום יומי כדי לענות על כל צרכיהם. העונה נרשמה קבוצת כדורגל לילדים בהתאחדות לכדורגל תחת השם הפועל "ארז" בית שאן. סמל הקבוצה הוא שילוב של סמל השייטת וסמלה של הפועל ת"א, מבחינת ינון, אין שילוב טוב יותר.

איך התחיל הקשר שלך עם הפועל ת"א?
"במקור אני אוהד הפועל פ"ת שם נולדתי, תמיד התאכזבתי מהם, אבא שלי היה אוהד הפועל ת"א והחיבור עם הקבוצה היה טבעי. בכדורסל מכיתה ב' הייתי אוהד של הפועל ת"א, בתקופה של עמי שלף, זייגר וגוט, מאוד אהבתי ספורט כילד, המורה שלי לספורט היה נותן לי כסף לקנות לו עיתון ספורט במכולת, בדרך מהמכולת הייתי מספיק לקרוא את כל העיתון. שארז נולד כולם כבר היו אדומים, הוא נולד במהלך מלחמת של"ג, לכן קראנו לו ארז, מגיל אפס הוא ינק את הפועל. שהפועל היו בארצית לפני משחק העלייה לא לקחנו את ארז, המצאנו לו איזה סיפור אני אפילו לא יודע למה לא לקחנו אותו, הוא רצה להרוג אותי אחרי זה. שהוא התבגר הוא התחיל ללכת לשער 5 ושם נשאר. עד הצבא היה לו מנוי, שהתגייס לשייטת הגיע פחות אבל תמיד התעדכן מה חדש ומה קורה בקבוצה, המשחק האחרון שלו היה חצי שנה לפני שנהרג, הוא נשלח לקורס בצבא והגיע לבלומפילד. המשחק היה נגד אשדוד, טסנו באיילון והגענו לשריקת הפתיחה, אלוני, חבר טוב שלו ממעגן מיכאל שמר לו כיסא והם ישבו תמיד יחד, הוא היה מזמין אותי לשער חמש אבל זה לא בשבילי כל כך."

"עברנו כל מיני משברים במשפחה, ארז תמיד נשאר חזק. הוא היה תלמיד מצוין, תמיד העיר למי שהפריע בכיתה, תמיד אהב לעזור ולהתנדב. פעם בחודש היה הולך להתנדב עם ילדים מוגבלים, אוכל איתם ומשחק איתם. הוא היה ילד מקסים, ואוהד חבל על הזמן, היה מכיר את כל השירים, תמיד היה מזייף אבל לא הפסיק לשיר, הפועל הייתה אצלו בדם, הוא אף פעם לא קילל שחקנים ואת הקבוצה, אנחנו כאוהדי הפועל נולדנו לסבול הרי, היו שנים טובות ושנים פחות טובות."
ארז נסע עם הקבוצה לאירופה?
"ב-2002 הוא בדיוק היה בצבא, אני והבת שלי היינו בצ'לסי והתקשרנו אליו, הוא אכל את הלב על זה שנשאר בארץ."
כיצד נהרג ארז?
"בחודש האחרון שלו הרגשתי הרבה לחץ, הייתה באוויר הרגשה שמשהו יקרה, אי אפשר להסביר, בתור אבא של לוחם שייטת אתה מדמיין את הדברים הקשים ביותר. בחודש האחרון ההרגשה הייתה רעה, הוא לא סיפר לי פרטים רק שיש להם הרבה פעילות. הוא היה מפקד חוליית רפואה בשייטת, הם ניסו לתפוס מבוקש גדול בעזה, דיברתי איתו יומיים לפני הפעולה כי רציתי לעשות להם ערב גיבוש לכל הפלגה. הם הגיעו לבית של המבוקש, ארז נלחם עם צוות מבוגר ממנו כי היה חלק מחוליית הרפואה. הוא ביקש ממפקד הכח לשנות מיקום כדי היות בשליטה טובה יותר. פתאום יצא ערבי מהבית והזהיר את כולם, תוך שניות הם הפעילו מטענים סביב כל הבית, ארז נשכב על מטען ונפצע אנוש, פינו אותו לבית חולים, החברים שלו המשיכו להילחם ואחר כך גם הרסו את הבית."

נשארת בקשר עם חברי ילדות או חברים מהצבא?
"אוהדי הפועל הם זן מיוחד, לכל מקום שאני מגיע ישר מזהים אותי ונותנים לי כבוד, הנרי מזמין אותי כל פעם לידו בשער חמש, הייתי עם סהר הנכד בבלומפילד והראיתי לו את השלט שתלוי שם במשחקי הקבוצה לזכרו של ארז, מאוד התרגשנו. הקשר עם השייטת הוא מיוחד במינו. אני החלטתי בשבעה שאחד הדברים החשובים הוא שאני אמשיך להיות מחובר לחברים שלו, גם לפני דאגתי ועזרתי, את רובם הכרתי כבר, זה הצעד הכי חכם בחיים שלי, אני מחובר לכולם שם, אני מאמץ צוות שכשארז נהרג היו בכיתה י', אני עוזר ודואג למה שהם צריכים. אמרתי למפקדי השייטת: "אתם תשמרו על הילדים, אני אדאג לכם לצ'ופרים". אני בקשר עם החברה שלו באופן שוטף, הרבה מהם מתחתנים, הם תמיד אומרים שבכל מקום שהם נמצאים הם חושבים על ארז ואיפה הוא היה עכשיו, הם כמו הילדים שלי. ביום שארז נהרג, התקשר אלי מושיק תאומים ואמר לי שאחרי השבעה אבוא אליו ונקים מפעל הנצחה לזכר ארז, שבועיים אחרי השבעה באתי אליו וישבנו עם מוטי אורנשטיין והחלטנו להקים משהו לזכרו באיזור שלנו, במסילות. לקחתי על עצמי לנהל את הפרויקט, היום יש שם מאה וחמישים ילדים רגילים ועוד שמונים עם צרכים מיוחדים, אני לא חושב שיש מפעל הנצחה יותר חי מהפרויקט הזה, אנחנו מספרים להם על ארז ועורכים טורנירים נגד קבוצות אחרות ובתי ספר, אני חושב שהמפעלות הן דבר יוצא מן הכלל. אין ברירה, צריך להמשיך הלאה, החברה של ארז התחתנה עם החבר הכי טוב שלו, כל המשפחה שלנו הייתה בחתונה, לחבר שלו אין אבא אז הוא קורא לי 'אבויה'."

"יש הרבה רגעים שארז חסר לי, משחקים קריטיים בבלומפילד למשל, אני מסתכל על התמונה שלו, אני שואל את עצמי איפה הילד עכשיו. לפני שנה היה גמר גביע, הייתי בלחץ הלכתי בבוקר לבית קברות וסיפרתי לו ודיברתי איתו, שלקחנו את הגביע בכיתי, רון ציבלין ניגש אלי יחד עם מוני הראל וניחמו אותי, ממש הרגשתי שארז במשחק. קשה בלעדיו, כל הזמן הוא חסר בהכל, אני שמח שאני יכול לחיות עם השכול ועם הדברים שאני עושה לזכרו, אחרת הייתי מידרדר למקומות לא טובים. שאני בא לבלומפילד לא יעזור שום דבר, אני מרגיש שארז כבר שם. בגולים אני לא קופץ, אני יושב בשקט במרומי שער 2, קשה לי להתרגש בבלומפילד, בבית אני קופץ מאושר, אבל לראות את החבר'ה יושבים בשערים ארבע-חמש רוקדים ושרים שירים שהתחלפו מהתקופה של ארז, הוא כל כך חסר."

"אחד הדברים שהרימו אותי מהקרשים זה הפועל, אנשים לא מבינים כמה זה חשוב, כואב לי הלב על דברים שקורים בקבוצה לפעמים, יש לי הרבה מה להגיד להנהלה ואני אומר את זה בארבע עיניים. למה שאגודת הפועל ת"א עושה אין אח ורע, אני יודע כי לפני שנתיים אני עזרתי לארח במשחק שתי משפחות של אוהדים שנהרגו במלחמת של"ג במשחק נגד הכ"ח עמידר, ליוויתי אותם לאורך כל היום. הקשר שלי עם האגודה הוא קשר לנצח."
אתה חושב שארז מרוצה מהדברים שהוא רואה מלמעלה?
"אני חושב שפחות ממצב הקבוצה כרגע, אבל אין ספק שהוא מרוצה מבתי הספר שהשאיר אחריו. כמו שאמר אחד המאמנים, זה הדבר שארז היה הכי רוצה, זו הייתה הצוואה שלו, שנעזור לילדים מיוחדים. שאתה מגיע אליהם אתה שוכח מהכל ומתרכז רק בהם. מה שאנחנו עושים לזכרו תואם במדויק את מה שארז היה בחייו. יש לי הזכות להיות בין האוהדים שהפועל ת"א מחבקת, אי אפשר לתאר את הגודל של הפרויקט שהקמנו לזכרו."
אלוני: "אני אישית התחייבתי שבשער 5 לא יישכחו מי היה ארז אשכנזי"
אלמוג אלוני הוא אותו חבר שהזכיר ינון כמי ששמר על הכיסא של ארז, אלוני גדול מארז בשנתיים ויושב כבר 20 שנה בשער 5, מגיל 7.
"אני וארז נפגשנו לראשונה בשער חמש, בהתחלה זיהינו אחד את השני ואמרנו שלום ולאט לאט התחלנו להתחבר ולהכיר אחד את השני, שנינו קיבוצניקים והחיבור בינינו היה טבעי, מהר מאוד מצאנו חברים משותפים בקיבוצים שלי ושלו וזמן קצר אחרי כבר יצאנו יחד לבילויים מחוץ לבלומפילד, נהיינו חברים מאוד טובים."

"מה שאהבתי בארז היה את האופטימיות והרצון למצוינות שלו, תמיד הייתה סביבו אוירה טובה, הרבה צחוקים, הוא היה טוב מאוד במה שהוא נגע, את כל האופטימיות והשמחה הוא הביא כמובן לשער 5, תמיד היה עושה בלאגן ושר שירים, כמו שאמר ינון הוא היה זייפן לא קטן ולמען האמת תמיד טעה במילים, אחרי שער לזכותינו היה סיוט לעמוד לידו, הוא תמיד היה קופץ עלי עם כל הגודל שלו ומפיל אותי על הכיסאות מרוב שמחה. הרצון למצוינות ליווה אותו לאורך כל הדרך, וזה התבטא בבירור בצבא, לא סתם הוא הגיע ליחידה הכי קרבית, הוא היה לוחם מצוין ואדם אופטימי".
"אני זוכר שני רגעים מרגשים במיוחד ממנו, הראשון היה המשחק בו לקחנו את הדאבל בעונת 2000 בשכונה, שפרצנו למגרש לשמוח עם השחקנים ומיד אחרי זה האוהדים של בני יהודה נכנסו והתחיל בלאגן, אני זוכר את עצמי בורח על נפשי ותוך כדי אני מחפש את ארז, פתאום ראיתי אותו יושב על הגדר ומחייך, שהחברים שלו מלמטה מנסים לשכנע אותו לרדת ולצאת, והוא הכריז שהוא נשאר שם וכלום לא מעניין אותו, הוא נשאר לשבת שם כמו מלך למעלה."

"הזכרון הקשה יותר היה המשחק האחרון אותו ראינו יחד, נגד אשדוד. הוא הודיע לי שיש סיכוי שהוא יגיע ואני שמרתי לו את המקום הקבוע שלנו מתחת לתופים, הוא הגיע עם מדים של חיל הים וצעיף של הפועל, הוא ישר ביקש ממני לעדכן אותו בשירים החדשים שהוא פספס, היה לו נורא חשוב לא להישאר מחוץ לקליקה של שער 5, בסוף המשחק ניצחנו והתחבקנו, אמרתי לו שאני מקווה שהוא יגיע יותר למשחקים בעתיד, לא היה לנו מושג שזו הפעם האחרונה שנתראה, כמה שבועות לאחר מכן ארז נהרג. זה זכרון שצרוב בי, לעולם לא אשכח את הרגעים האחרונים שלנו יחד."
"במהלך השבעה הייתי בבית של המשפחה, שם הכרתי את ינון אביו, חיפשנו דרך להנציח אותו, ובמשחק נגד מכבי חיפה בבלומפילד כל הקהל עמד דקת דומיה וכולם כיבדו את ארז, באותו משחק תלינו את השלט שהכנו לזכרו 'ארז אשכנזי- אדום שלא נשכח' שתלוי בשער 5. גם היום, כמעט חמש שנים אחרי, אני לא זוכר מקרה שאני נכנס לשער 5 ולא חושב על ארז, מרגע תליית השלט שלו ועד שאני רואה את הכיסא הקבוע שלו, גם שהפועל מבקיעה וכל הקהל שמח אני זורק לארז איזה מילה למעלה, אני בטוח שהוא מסתכל עלינו מלמעלה, שהפועל לקחה את הגביע הבאנו אני וינון את הגביע לקבר של ארז, ינון הבטיח לו וקיים. הפרויקט שינון מפעיל על שמו מנציח את ארז כמו שהכרנו אותו, אהבת הזולת והמולדת. מבחינתי, אין דבר כזה שאני נכנס לשער 5 ולא נזכר בארז. ייאמר לזכות האוהדים בשער 5,שיש שם המון חבר'ה צעירים שלא הכירו את ארז אישית, אבל אני חושב שהיום אין אוהד בשער 5 שלא יודע מי זה ארז אשכנזי, הלוואי והוא היה יודע מה השם שלו עושה לאנשים שמזכירים את השם שלו שם, אני מאמין שכמעט כל יושבי שער 5 הקבועים יודעים מי הוא היה ובזה כבר עשינו חלק גדול בהנצחתו. ארז הוא אבידה ענקית לכולנו, אני אישית התחייבתי שבשער 5 לעולם לא ישכחו מי הוא היה."

יהי זכרו ברוך.

אדום בנשמה: האהבה של דני שיפנבאור להפועל
דני שיפנבאור הביא את האהבה לכדורגל מאורוגוואי, מימש אותה כקפטן קבוצת הנוער של הפועל ת"א והנחיל אותה לילדיו. "זו תהיה שנה שלא נשכח בחיים", אמר לאחר שהאדומים לקחו את הדאבל. בשבוע שעבר, כשנספה באסון היסעור ברומניה, קיבלו הדברים משמעות אחרת


אל"מ דני שיפנבאור, בן 43 במותו, אהב את אשתו יעל, אהב את שלושת בניו שהוא גידל לתפארת, אהב לטוס וגם אהב כדורגל. מאוד אהב. הוא היה יכול להתגלגל למקומות אחרים, אחרי שהגיע להיות קפטן קבוצת הנוער של הפועל ת"א בתחילת שנות השמונים, אבל אז הגיעו הזימונים לקורס חובלים ולקורס טיס, ושיפנבאור העדיף את התמרון בשחקים מתיקולים על הדשא.

את התשוקה לכדורגל, ובייחוד את האהבה לקבוצת נעוריו, הנחיל הטייס הבכיר לשלושת בניו - עמית, יהונתן ורועי, שאף משמש שוער בקבוצת הילדים של מכבי שעריים. את האידיליה המשפחתית ואת חופשת הקיץ הראשונה בבית החדש שעברה אליו המשפחה קטע האסון הנורא - התרסקות שיפנבאור וחמישה מחבריו עם מסוק היסעור שלהם על צלע הרי הקרפטים ברומניה.

כך קרה שביום שישי שעבר - בזמן שבני גילו של רועי בן ה-13 השתעשעו בחום הכבד בברכת שחייה או ביום - הוא עמד בבית העלמין של יישובי גדרות וספד לאביו. שום עין לא נותרה יבשה כשהנער הצעיר סיפר מעל הקבר הטרי על הסימנים המוסכמים שהיו לו עם אבא דני, שהפך לסוג של אגדה בחיל האוויר עוד בחייו.

השבוע, כשהגיעו במפתיע שני הכוכבים האדומים גילי ורמוט ואיתי שכטר לבית המשפחה האבלה במושב קדרון, ערב המשחק הגורלי מול אקטובה, הייתה ההתרגשות רבה. השניים עלו לקומה השנייה, התיישבו בחדרו של רועי, וביקשו לדבר עמו.

דווקא הנער שבר את הקרח ראשון. "החלטתי", הוא אמר לשכטר בקול שקט וברהיטות, "שאני מפסיק להיות שוער ועובר לשחק כמגן שמאלי". שכטר הקשיב מקרוב, ורועי המשיך: "החלום שלי ושל אבא היה שאהפוך לשוער ואני טוב, אבל עכשיו, אחרי שהוא נפטר, אני רוצה להיות כמוהו, מגן שמאלי, וללבוש יום אחד את החולצה מספר 3 שהייתה לו".

בבית שבנה אל"מ דני שיפנבאור במושב קדרון, בין גדרה לבסיס תל נוף, שם שירת, היו השבוע בעיקר תעצומות נפש. מי שהגיע כדי לחזק מצא את עצמו ניצב מול משפחה אצילית שהגורל האכזר גבה ממנה את המחיר היקר מכול, אבל ספק אם הוא יצליח לשבור את רוחה.

דני לא הצליח עוד ליהנות מהבית שקנה. מהחצר האחורית נשקף מסלול ההמראה של בסיס תל נוף, ומדי כמה זמן עולה עוד יסעור לאוויר. דני תכנן את עתידו עם יעל ושלושת הבנים בפינה הפסטורלית הזו. אחרי שנים של חיים בתוך הבסיס ביקשו למצוא לעצמם מקום חדש. בכניסה לבית שוכבים בערמה הקרטונים שהם הביאו בהם את ציודם האישי מהבסיס.

הבן רועי לא היה בבית כשהגיעה הבשורה המרה. הוא ויהונתן, אחיו בן השמונה, ישנו אצל סבתא שושנה וסבא יגאל, ההורים של דני, המתגוררים בהרצליה
ונתנו לאימא יעל ולאח הבכור עמית בן ה-16 לפרוק את הקרטונים ולסדר הכול במקום.

"אני זוכר את הרגע", נזכר רועי. "היינו בבית של סבתא כשמישהו צלצל בפעמון. נכנס איש במדי צבא והתחיל לדבר עם סבתא, ואז היא פרצה בבכי. בהתחלה לא הבנתי, אבל אז הסתכלתי מהחלון וראיתי אמבולנס חונה בחוץ. באותו רגע ידעתי שקרה משהו לאבא שלי".

חיבור מיוחד היה בין רועי לדני. יש הרבה חוטים מקשרים בין אב לבן, אבל אצלם החוזק בא קודם כול מהכדורגל. רועי שיחק כאמור בילדים של מכבי שעריים, קבוצת הפרוור הרחובותי שהייתה פעם שם דבר. הוא עמד בשער, ואבא היה עומד על הגדר ומעודד. התמונות מהימים שהיה בעצמו שחקן עלו ודאי בראשו בכל פעם שהגיע לצפות בילד משחק בקבוצה שפועלת תחת עמותת "צו פיוס" של שאול מייזליש וירון גפני.

דני שיפנבאור עשה את קריירת הכדורגל שלו מעמדת המגן השמאלי. שש שנים שיחק בילדים ובנוער של הפועל תל אביב עד שהחליט לפרוש. "היה לו קשה לעזוב את הכדורגל", מספרת שושנה, אימא של דני.

"היינו גרים אז ברמת השרון, והוא היה נוסע לאימונים של הפועל ת"א. הוא אהב את זה מאוד. כל הבית היה סביב הכדורגל וסביב הפועל ת"א, והוא התקדם יפה והפך להיות קפטן הקבוצה, אבל אז הגיע הצבא, והוא החליט ללכת לקורס טיס. הוא יכול היה לבחור בחובלים או במשהו שרצינו מאוד בחיל המודיעין, אבל הוא בחר בקורס טיס, והסב לנו הרבה נחת כשסיים אותו בהצטיינות".

אריאלה ורות, האחיות הצעירות של דני, היו המעריצות הכי גדולות שלו. "עלינו לארץ מאורוגוואי למעון עולים בנתניה", מספרת אריאלה. "כדורגל אתה לומד לאהוב כבר באורוגוואי, ואת האהבה הזו הביא אתו דני לארץ. מכיוון ששיכנו אותנו בנתניה דני הפך להיות אוהד של מכבי נתניה, ובעיקר של עודד מכנס".

"אני זוכרת שהוא היה מושיב אותי מול הרדיו כשהייתה התכנית 'שירים ושערים' ואומר לי: 'עכשיו תעשי שיהיה גול של מכנס'. הייתי יושבת מול מכשיר הרדיו ומתרכזת, ואחרי כמה דקות נתניה הייתה מבקיעה כשעודד מכנס היה זה שבדרך כלל כובש. היינו ילדים, והיינו משוכנעים שמצאנו את השיטה המנצחת. ככה זה היה בכל שבת, ודני לא היה מוותר. הוא היה משוכנע שאם אני מתרכזת מול הרדיו, נתניה מבקיעה".

"אז עברנו לרמת השרון, ואני לא ממש זוכרת, אבל דני התגלגל עד קבוצת הכדורגל של הפועל ת"א", היא מספרת. "הוא היה משקיע ונוסע בשלושה אוטובוסים לכל צד בלי לחשוש מדבר, העיקר לשחק כדורגל בגבעת עלייה בהפועל ת"א. אני זוכרת שכל המשפחה הייתה מאוחדת סביבו, אפילו שאבא שלי לא היה קל אתו. הוא היה מותח ביקורת על המשחקים והיה מעיר לו, ואנחנו היינו חושבות שזה סוף העולם, אבל דני קיבל הכול כי כנראה הבין שאבא רוצה את הכי טוב בשבילו".

יעל הכירה את דני אחרי שהחליט לפרוש ממשחק וללכת לקורס טיס. "הכול היה בסופו של דבר סביב הכדורגל, גם כשהוא עזב את הכדורגל", היא מחייכת ומביטה בשלושת בניה שמקשיבים לכל מילה. "רק לא מזמן, כשהיה המונדיאל בדרום אפריקה, דני ביקש מהפקודים שלו לעשות איזו תכנית באיזשהו עניין מבצעי.

הם עשו והגישו לו והוא לא היה מרוצה. הוא ביקש שיעשו שוב ועוד פעם הוא לא היה מרוצה. בפעם השלישית כבר ויתר להם ואמר: "טוב חבר'ה. מלחמות יש לנו כל הזמן. מונדיאל יש רק פעם בארבע שנים. אז בואו ניהנה מהמשחק ונמשיך אחרי זה".


את אהבתו להפועל ת"א הקרין במשך השנים לילדיו, שהפכו מעריצים מושבעים של האדומים. ביום ראשון לפני הצהריים, בשיא ההכנות לגומלין מול אקטובה, עזבו גילי ורמוט ואיתי שכטר את הכול ונסעו מהדירות השכורות שלהם בראשון לציון למושב קדרון כדי לשמח קצת את הילדים המקסימים של דני.

רצו לשמוע הכול וגם להשמיע. לספר לעמית, לרועי וליהונתן שמעכשיו הם בלב שלהם לכל החיים. לאחר שרועי מספר להם שמעתה והלאה החלום שלו הוא ללכת בעקבות אבא ולשחק כמגן, שכטר מתרגש ויורה בחזרה: "אתה צריך לבחור במה שהלב שלך אומר לך ובמה שאתה תרגיש אתו הכי טוב. רק תדע שאין הרבה שוערים עם רגל שמאל טבעית. זה חשוב".

שניהם היו עם הפועל בקזחסטן כשהמסוק התרסק. ורמוט מגלה שהוא מכיר מקרוב את מסלול החיים של דני שיפנבאור. "גם אבא שלי היה כדורגלן, ואפילו מצטיין, בנוער של הפועל קריית חיים", הוא מספר לילדים, "אבל אז הוא החליט לזנוח את הכדורגל והלך, כמו אבא שלכם, לקורס טיס, רק שהוא לא הצליח לסיים אותו ונשר לקראת הסוף. הוא סיפר לי שעם כל הכבוד לכדורגל, טיס זה עולם אחר. זו אופרה שונה לחלוטין".

שכטר נראה מסכים עם כל מילה: "טייס זה פי מאה יותר מכדורגלן", הוא אומר לילדים. אני שואל אותו אם הוא היה יכול להיות טייס והוא משיב בלי למצמץ: "אני בקושי יכול להיות כדורגלן, אז אתה רוצה שאני אהיה טייס?". הילדים צוחקים. לרגע אחד הם שוכחים מהכול. שתי הדמויות שנחתו אצלם בבית משכיחות לרגעים אחדים את המציאות המרה.

"רצינו לבוא למשחק האליפות בטדי", מגלה להם עמית הבכור. "אבל אבא, ובעיקר אימא, חששו שאוהדי בית"ר ירושלים יפגעו בנו. בסוף חגגנו בבית כמו משוגעים. אנחנו כל הזמן מתהלכים מאז ומשדרים שוב ושוב את שער האליפות של ערן זהבי".
אימא יעל עוזבת את האורחים בקומת הכניסה, ושוב עולה לחדר שאנו יושבים בו. "קצת לפני שהוא נהרג דני אמר לי ולילדים: "זו תהיה שנה שלא נשכח בחיים. גם אנחנו עוברים לבית חדש משלנו בפעם הראשונה וגם הפועל ת"א זכתה בדאבל ותגיע לליגת האלופות. עכשיו הדברים מקבלים אפילו משמעות חזקה יותר".

שכטר וורמוט עוזבים, לא לפני שוורמוט מבקש רגע לקפוץ למכונית ולהביא משהו לרועי. הוא חוזר עם חולצה ואומר לו: "זו חולצת האליפות שלנו. החולצה שלי מהמשחק בטדי. היא מונחת אצלי בבגז' וחשבתי הרבה זמן למי לתת אותה כמזכרת לכל החיים. אני חושב שאין רגע יותר מתאים מזה ואין מישהו יותר ראוי ממך לקבל את החולצה הזו".

הם עוזבים בדרך הביתה. להרבה אירועים שמחים הם מוזמנים, ובדרך כלל לא מסרבים לשום בקשה. המפגש הזה היה, כך יספרו אחרי זה, בעוצמות אחרות לחלוטין. "כשאני מתפלל כל בוקר ומנשק את אלוהים, אני מודה לו שנתן לי את הזכות לשמח קצת ילדים", מספר שכטר ועיניו בורקות.

אני נשאר עם רועי עוד קצת. עוד חודשיים יחגוג בר מצווה ותכנן ללמוד לעלייה לתורה גם עם אבא. עכשיו הוא צריך לעבור את זה לבד, אבל הוא לא חושש. "כמו שראית, אנחנו משפחה מלוכדת וחזקה, ואני מאמין שלא נישבר", הוא אומר ומחזק אותי.

"האמת? לא חשבתי שזה יקרה לנו. נכון שאבא עלה כמעט כל יום לאוויר וטס במקומות לא פשוטים, אבל אני אף פעם לא פחדתי על אבא שלי יותר מילדים אחרים שהאבות שלהם הולכים לעבוד במשרד או במפעל. גם כשהיה איזשהו חשש קל הייתי אומר לעצמי: 'רועי, לא יקרה דבר לאבא שלך כי המוות דופק בדלת רק אצל המשפחות המיוחדות, ואנחנו משפחה רגילה' לצערי , היום אני יודע שגם אנחנו משפחה מיוחדת

אל-קבץ, עמר
סמל ראשון




בן חיה ואבי, נולד ביום כ"ג בטבת תשל"ז (13.1.1977) ברחובות, אח צעיר לשירה ובוגר לרועי. גדל והתחנך ברחובות. למד בבית- הספר היסודי 'בכור לוי', והמשיך לימודיו בחטיבת הביניים- ובחטיבה העליונה בתיכון 'עמוס דה-שליט', במגמה הסוציולוגית ולימודי היסטוריה מוגברים. עבודת הגמר שלו בסוציולוגיה נכתבה בנושא: "הסתגלותם של בוגרי תנועות נוער לשירות הצבאי". מכיתה ה' היה עמר פעיל בתנועת הצופים, ובמהרה הפך קן הצופים לביתו השני. מחניך בשבט הפך למדריך ולבסוף למרכז צעיר של שבט שני"ר ברחובות (שבט שמנה 800 חניכים). מגיל אחת-עשרה ולמשך שלוש שנים, היה עמר פעיל בתנועת הנוער בינלאומית -C.I.S.V, ואף יצא במסגרת זו עם משלחת ייצוגית לנורבגיה. עם תום לימודיו בתיכון, התנדב עמר לשנת שירות באור יהודה, במסגרת גרעין 'תנופה' של תנועת הצופים. במסגרת שנה זו הקים, ריכז והפעיל, בעזרת חמישה חברי גרעין נוספים, שבט צופים לתפארת. נוסף לכך התנדב עמר באור יהודה לפעילות מגוונת בקהילה - במד"א, במשמר האזרחי ובמתנ"ס, שם עזר בהכנת שיעורי בית ובהעסקת ילדים ממשפחות מצוקה. גם לאחר גיוסו לא ניתק עמר את הקשר שלו עם תנועת הצופים, ובשנה האחרונה לשירותו הצבאי התנדב להעביר פעולות הכנה מיוחדות לתלמידי שמיניות, חניכי הצופים, לקראת גיוסם לצה"ל ועודד אותם להתנדב לשנת שירות.


עמר היה ספורטאי מעולה, שעסק בתחומי ספורט רבים. בילדותו השתייך לקבוצת הכדורגל של 'מכבי שעריים', לקבוצת הכדוריד של 'מכבי רחובות', לנבחרת השחייה של רחובות ולנבחרת האתלטיקה של בית-הספר. הוא היה אוהד מושבע של קבוצות 'הפועל תל-אביב' בכדורגל וכדורסל. אהב לצפות במשחקים, ואף שיחק בעצמו, בעיקר בסופי שבוע, כדורגל, כדורסל, טניס וטניס שולחן. בקיץ גלש בגלשן-רוח. עוד אהבות גדולות של עמר היו טיולים ומסעות בשבילי ארץ-ישראל והוא הרבה להאזין לשיריו של שלמה ארצי. בשעות הפנאי המועטות שהיו לו אהב לשחק שחמט ולצפות בסרטי מתח.

עמר התגייס לצה"ל באמצע נובמבר 1996. טרם גיוסו עבר בהצלחה גיבוש של סיירת מטכ"ל, אך לצערו לא שובץ ליחידה. העדפתו השנייה היתה שירות בסיירת גולני, לשם אכן שובץ והחל את המסלול בסיירת. לקראת תום המסלול נפצע עמר בשתי רגליו ונאלץ לעבור ניתוח בכל אחת מהן. מסיבה זו נאלץ לעזוב את הסיירת. בתקופה זו גילה את עולם המחשבים ומאז היה מחובר לאינטרנט והפך ל'משוגע' לעניין.

בתום תקופת החלמה של חצי שנה, לאחר הניתוח הראשון, החליט עמר לדחות את הניתוח השני ולחזור לשירות פעיל. הוא התעקש, למרות רגלו הפגועה, להעלות את הפרופיל שלו ולחזור לשירות ביחידה קרבית, ולאחר ניסיונות רבים עלה הדבר בידו. עמר הפך עולמות כדי לשרת תחת פיקודו של תת-אלוף ארז גרשטיין, מפקד היק"ל (יחידת קישור ללבנון). הוא נקרא לראיון אצל ארז ואחר כך צורף לצוות היק"ל כקשר האישי של ארז. עמר היה מאושר בתפקיד זה.

ביום י"ב באדר תשנ"ט (28.2.1999) נפל עמר בעת פעילות מבצעית בלבנון. הדבר קרה כאשר אנשי היחידה שבו ממשימה שגרתית בעיירה חצביה. הם נסעו בציר שנחשב בטוח יחסית, עת התפוצץ מטען רב-עוצמה שהונח על-ידי החיזבאללה. מן ההתפוצצות נהרג עמר ועימו שלושת נוסעי המכונית, מפקדו האהוב תא"ל ארז גרשטיין, רס"ב עמאד אבו-ריש, נהגו האישי של מפקד היק"ל ואילן רועה, כתב קול-ישראל בצפון. בבוקר יום מותו שלח עמר מכתב, ממוען לחטיבת גולני ומשרד הביטחון, ובו קריאה לגופים אלה לתחזק ולטפח אנדרטאות, שהוקמו באתרים שונים לחללי צה"ל. הדברים נכתבו בשמו ובשם חיילי יחידתו, שביקרו במסגרת שיעור מורשת קרב באתר ההנצחה לחללי גולני בתל פאחר, והזדעזעו למראה ההזנחה הקשה של האתר. המכתב התפרסם בעיתונות, והפך למעין צוואה. בן עשרים-ושתיים היה עמר בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי ברחובות. הותיר אחריו הורים, אחות, אח וחברה, מיכל. לאחר נופלו הועלה עמר לדרגת סמל-ראשון.

להנצחת זכרו של עמר חברו בני משפחתו וגופים נוספים, כגון משרד החינוך (תחום של"ח וידיעת הארץ) ומחלקת ההנצחה של משרד הביטחון, והקימו מפעל ברוח מכתב הצוואה של עמר, בנושא שימור האנדרטה לחללי 'גולני' בתל-פאחר. וכך כותב ראש תחום של"ח וידיעת הארץ במשרד החינוך למשפחה: "עדיין לא חלפה שנה מאז נלקח מכם עמר, זיכרונו לברכה, אך מכתבו שנכתב לפני שנהרג הפך לצוואה, שאותה אנו מבצעים הלכה למעשה. בימים אלה מגיעות אלינו ידיעות ממאות בתי-ספר, על כך שעשרות אלפי בני נוער פוקדים ומטפחים מצבות ואנדרטאות רבות שלא טופלו בעבר. אין ספק שאנו עדים כאן לתחילתו של תהליך ולפתיחתו של נתיב חינוכי נוסף, שיש בו כדי לחזק את נכונותם ואת מוכנותם של בני הנוער במדינת ישראל, לתרום לחברה ולמדינה. בהקשר זה ראוי לציין כנס מדריכי של"ח צעירים, שהתקיים ברמת הגולן, ועמד בסימן צוואתו של עמר. בכנס, שהשתתפו בו קרוביו ומוקירי זיכרו, הוחלט כי באביב תש"ס יתקיים כנס נוער בצפון הארץ, בסימן מורשתו של עמר."

שבט הצופים שני"ר בחר להנציח את זיכרו של עמר בכמה דרכים: מגרש הכדורסל שופץ (משחק כדורסל ביום שישי בשבט היה אחד מתחביביו העיקריים של עמר). במלאות שנה למותו נערך ערב לזיכרו בקרית משה. בכניסה לשבט הוקמה אנדרטה - פסל דמוי כפכף - הנעליים שכה אהב ושאיפיינו אותו בצניעותו. לצד הכפכף נחרט: "נתת את הנשמה ואת הלב", וציטוט משיר של שלמה ארצי: "זה מה שנשאר."

אחת לשנה נערך לזיכרו 'טיול אביב'. באופן חד-פעמי הוקם 'גרעין עמר' שבו חברים שישה קומונרים משבט שני"ר. ספר לזיכרו של עמר יראה אור בקרוב.

מתחת לבית שבו התגורר עמר הוקם 'גן עמר'. עידו, חברו של עמר משבט שני"ר, כותב: "כל כך הרבה דברים קטנים, שמציפים אותנו ביומיום
ומזכירים לנו את עמר - הם ההנצחה האמיתית. מה שאדם מן השורה לא תורם במשך כל חייו, תרם עמר ב-22 שנותיו. קשה לחתום את מסעות ההנצחה, כי הם לעולם לא ייפסקו. אנחנו עושים הכל כדי לזכור ולעולם לא לשכוח."

אמו של עמר מספרת: "עמר ניחן ביושר בלתי רגיל, ובאיכפתיות לכל הנעשה סביבו. תמיד היה מוכן לעזור, ולא היה משנה מתי והיכן, תמיד הגיע כשהזדקקו לו. כושר הנתינה שלו היה ללא גבולות או מעצורים. עמר היה מעורה בכל הנעשה במדינה, הן מבחינה חברתית והן מבחינה פוליטית. היה פעיל בדור-שלום ובנוער העבודה. על האיכפתיות ו'הראש הגדול' שאפיינו אותו, יעיד אולי המכתב בנושא תחזוקת אתר ההנצחה בתל-פאחר, שכתב ביום שבו נהרג."

מתוך מכתב שכתב למשפחה טל אילון, קודמו של עמר בתפקיד: "עמר הגיע לצוות בתקופה שבה היינו בוחנים כל חייל בשבע עיניים. כאשר שמונה אנשים צריכים לסמוך זה על זה בעיניים עצומות, אין מקום לטעויות בבחירת אנשי הצוות. להיות קשר של מפקד גזרת לבנון, זו אחריות מעל ומעבר למה שמקובל לתת לחייל פשוט בצה"ל. לכן בחרנו בעמר לתפקיד - אדם עקרוני, עקשן ודקדקן. המושב שבו ישב בנכם, ולפניו אני, הנו מושב של כבוד. הרבה אנשים רמי דרג ישבו מאחורינו במרצדס, ולא אחת טפחו לנו על השכם ואמרו "כל הכבוד ילד...". הרבה פקודות ירי, הרבה אישורי שיירות ודברים שאיני יכול לפרטם, עברו בין המפקד לקשר ודרכו לחמ"ל, אחריות עצומה על כתפי חייל/נער ואני רוצה לומר לכם בפה מלא שעמר היה מודע לאחריות ולכובד התפקיד, ומילא אותו בצורה הטובה ביותר."

מתוך דברים שנשאה מירב, בת דודתו של עמר, בערב שנערך לזיכרו ביום השנה : "רציתי לספר לך שמהיום שנהרגת שמתי לב ש./.. בשירים של שלמה ארצי אני מקשיבה למילים./ במשחק כדוררגל אני שמה לב כשהפועל תל-אביב מנצחים./ שאני שמחה בכל פעם שאני רואה ילד במדי צופים./ ואין יום שאתה לא עולה במחשבות./.. כשהשמאל ניצח בבחירות האחרונות/ התחלתי לחשוב האם זה יכול להיות/ אבל ביום שהתחדשו עם סוריה השיחות/ הגעתי למסקנה שזה פשוט חייב לקרות/ והבנתי שכמו שתרמת, השפעת ושינית בחייך הקצרים,/ אתה ממשיך במלאכה מהמרומים... ורק לגעגועים אין לי מענה..."

מיקי בראל, בעלה של בת דודתו, מספר על שיחתו עם עמר לאחר פציעתו: "...בהמשך השיחה, ואולי בפעם הראשונה, הצלחתי להבין לעומק את העושר המחשבתי הרב שיש בעומר, הערכים עליהם גדל ולאורם התחנך, בהם האמין ועל פיהם פעל. עומר הסביר ונימק ארוכות מדוע עליו לחזור, להתנדב ולעשות תפקיד משמעותי בצבא. הוא לא מצא עניין ביחידה עורפית או ביחידת הדרכה, מאחר שידע והאמין שיוכל לתרום יותר ביחידות החוד... עומר זה חייל שכל מפקד היה מתברך בו, ורוצה שכל חייליו יהיו דומים לו, חיילים המקבלים משימה בשיטת 'שגר ושכח', שאתה כמפקד יכול להיות בטוח שהמשימה שהטלת תתבצע במלואה ושיש על מי לסמוך. המושג 'ראש גדול' מתייחס לאנשים כמו עמר..."

ביום השנה הרביעי לנפילתו הספידה אותו שירה גורן, המרכזת הצעירה של שבט הצופים ברחובות, וכך תיארה את עמר: "אתה שותל שתיל, עץ קטן,/ מתבונן כיצד הוא גדל ומתפתח,/ מגלה כי מדובר בזן נדיר, בריא, חזק ויפה./ משקה אותו לרוב, מטפח אותו ומשקיע בגידולו,/ מתרפק על גזעו, מלטף את ענפיו, מנשק אותם,/ מחבק אותו בחום ואהבה רבה,/ ולא מפסיק להתבונן בו בהערצה גלויה./ מגונן עליו מכל משמר,/ ועם זאת, חוסה בצל ענפיו המגוננים, הענקים והחזקים,/ כאילו הוא מגן עליך,/ הוא כמו חבר קרוב, איש סוד,/ מקור לחוזק ולגאווה,/ ולפתע - הוא נגדע ללא כל סיבה/ ואנחנו מתגעגעים אליו כל-כך.// כזה היה עמר - כמו אותו עץ,/ אי אפשר לתאר כמה ענק הוא היה, גדול מן החיים, כמו אלוהים קטן,/ מושא להערצה גדולה ולהערכה ללא גבולות,/ קטנים היינו לידו, מול תבונתו הרבה,/ מול כישוריו וכישרונותיו המגוונים,/ יפה כמו אל יווני, וחכם כמו ראש שבט, מנהיג אמיתי,/ עם חיוך מקסים ומבויש מחד,/ כריזמתי, מלא מרץ, נחוש בדעתו, ונחרץ במעשיו - מאידך,/ שילוב נדיר של כל המעלות./ הוא נועד לגדולות, וכנראה עולמו היה קטן עליו,/ אין ספק שהוא התקבל למעלה בכבוד המיועד רק למיוחדים במינם./ עמר, ארבע שנים חלפו מאז הלכת מאיתנו,/ הותרת אותנו, את חבריך הרבים,/ נדהמים, בוכים וכואבים,/ אנחנו מתגעגעים אליך כמו אלף שנות דור/ וכל יום שעובר, הגעגוע אליך רק הולך וגובר."

טלנר, דב ברנרד (דובי)

רב סמל בכיר



בן אנט ושמואל. נולד ביום כ"ב באדר תשכ"ד (6.3.1964) בבת ים, אח בכור ליהל ולגליה. האם אנט עלתה ארצה בשנת 1962 מצרפת והאב שמואל עלה בשנת 1948 במסגרת המח"ל (מתנדבי חוץ- לארץ) כדי להילחם במלחמת העצמאות. דב גדל באווירה ישראלית-צרפתית ושפתו הראשונה היתה צרפתית. העברית באה מאוחר יותר. בגן-הילדים בבת ים עדיין דיבר עם הגננת צרפתית. כאשר עברה המשפחה לרמת גן החל דב ללמוד בבית-הספר היסודי 'הביל"ויים' וסיים את לימודיו בתיכון 'תלם' בגבעתיים.

מגיל צעיר היה מכור לספורט ושיחק עם חבריו כדורגל בפארק הלאומי ברמת גן. היה אוהד של קבוצת הכדורגל 'הפועל תל- אביב'. דב הרבה לצפות בערוצי הספורט השונים והפך ל'אנציקלופדיה מהלכת' בכל נושאי הספורט.

בהגיע זמנו להתגייס עמדו לפניו שתי אופציות: בהיותו בעל שתי אזרחויות היתה לו אפשרות לשרת שנה אחת בצבא צרפת או לשרת שלוש שנים בצה"ל. ללא היסוס בחר באפשרות השנייה.

בחודש אוגוסט 1982 התגייס דב לצה"ל והוצב בחיל-הקשר. לאחר הטירונות הגיע לבסיס חיל-הקשר בצאלים ושירת בו 19 שנים. הוא עבר קורסים רבים והשתלמויות שונות, אך סירב לצאת לקורס קצינים כי העדיף, לדבריו, להיות "נגד טוב מקצין גרוע". עם תום שירות החובה הצטרף דב לשורות צבא הקבע והגיע לדרגת רס"ם. במסגרת תפקידו היה אחראי על ציוד יקר וחשוב מאוד
דב קשר את גורלו עם צבא ההגנה לישראל בכלל ועם בסיס האימונים ליחידות השדה בצאלים בפרט. דב היה מופת למסירות, עבד ללא לאות ושימש דוגמה אישית לאהבת העם, אהבת הזולת, המולדת והצבא.

בשנת 1994 נשא את יפית לאישה והזוג קבע את מגוריו בראש העין. הצבא היה ביתו הראשון ואילו בית המשפחה היה הבית השני. במרוצת השנים נולדו לזוג שני בנים, ליעד ואורעד ובת, עדי, שהיו כל עולמו. דב התקרב לערכי המסורת היהודית, החל לקדש על היין בלילות שבת, ללכת לבית-הכנסת ולשמור על כשרות.

ביום ו' בשבט תשס"ב (19.1.2002) נפטר דב ממחלה והובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית שאול. לאחר מותו הועלה לדרגת רס"ב. השאיר אחריו הורים, אישה שני בנים, בת ושתי אחיות. בן שלושים-ושמונה היה במותו.

אחד מקציני הקשר שהכירו שנים רבות אמר בדברי ההספד: "דב, אין קצין קשר וחייל במערך הנפרש, בגדודים ובחטיבות שלא מכיר את דובל'ה. מתחילת שירותך ועד עצם היום הזה ליווית וחינכת את כולם. דאגת שיקבלו את ציוד הקשר בהתאמה ובזמן על-מנת שיוכלו לבצע את האימון והתרגול בצורה הטובה ביותר... דב, הנך הסמל למסירות והשקעה ללא לאות ובימים אלה, כאשר מרבים להשוות בין צה"ל של היום לצה"ל של פעם, תמיד נתתי אותך כדוגמה לצה"ל של פעם, לנגד שנותן את כל כולו למען הצבא."

במכתב התנחומים למשפחה ציין מפקד היחידה, תא"ל מאיר: "דב חי ונשם את הצבא בכל רמ"ח אבריו. במסגרת תפקידו עבד רבות מול כל גורמי הקשר המתאמנים. המוטיבציה הגבוהה וההתמדה שגילה, בשילוב עם יחסי האנוש המעולים והצניעות שאיפיינו אותו, יצרו מרקם של יחסים ייחודיים עם כל המפקדים, קציני הקשר וחייליו במערך השדה, והם אשר הביאו לדב את ההערכה והאהבה הרבה להן זכה בחייו ואף לאחר מותו. תכונותיו וסגולותיו של דב נבנו, במידה רבה, על-ידי החינוך והערכים אשר ספג בביתכם מינקות."

גבאי, אילן

סגן



בן בתיה ואהרון. נולד ביום י"ח בכסלו תשמ"ה (12.12.1984) בקריית טבעון. אח לאלון, אלה ואייל. בהיותו בן ארבעה חודשים התגלתה אצל אילן מחלת האסטמה. המחלה נמשכה בחריפות במשך למעלה משנה, אך אילן למד להתמודד עמה.

בגן חובה התבלט אילן כילד חכם במיוחד, בעל חשיבה מתמטית. בזמן שהילדים שיחקו בחצר, נהג אילן בעיקר לספור כל דבר ולעשות חישובים.

בשנותיו הראשונות בבית הספר היסודי "רימונים" שבקריית טבעון נטה אילן לרגישות יתרה, אך אהוב היה על החברים והמורים. כשהיה כמעט בן שבע נולד אחיו הצעיר אייל ואילן קיבל אותו בחום ובשמחה.

את לימודיו המשיך אילן בבית הספר התיכון המקיף "אורט על שם גרינברג" שבקריית טבעון. עם הזמן גדל והתחזק, האסטמה כמעט שנעלמה והוא הפך לילד פעיל ולשחקן כדורסל מצטיין. מספר חברו הטוב עומר ברקין: "בדרכך, היית נלחם על המגרש כמו שד. מרביץ, תופס, נותן מעצמך. כשהיינו קטנים היינו צוחקים שאתה נשאר לישון במגרש משום שתמיד היית מופיע ראשון לאימונים. מגיל צעיר היה לך מאוד ברור: מה שעושים, עושים טוב ובמאה אחוזים השקעה." נוסף על משחקי הכדורסל, אהב אילן גם לרוץ ולרכב על סוסים.

אילן היה תלמיד מצטיין וחבר מסור. הוא אהב מאוד לקרוא, לשחק במחשב, לשמוע מוזיקה - והכול לבד, בחדרו, בשקט.

בעקבות אחיו אלון נעשה אילן אוהד "שרוף" של קבוצת "הפועל תל-אביב" בכדורגל. הוא הקפיד לנסוע למשחקים, ושם התגלה בו צד שונה חלוטין: לבוש חולצה אדומה של הפועל היה אילן עומד ביציע, צועק ומשתולל.

בהתקרב מועד הגיוס כבר ידע אילן כי ברצונו להיות חייל קרבי - למרות המגבלות הרפואיות, ולא היה מאושר ממנו כאשר נקבע לו פרופיל רפואי 97. הוא החל להתאמן ולהכשיר את עצמו מתוך שאיפה להגיע ליחידה מובחרת, אך לאכזבתו הדבר לא הסתייע.

אילן התגייס לצה"ל בסוף חודש מרץ 2003 והוצב בגדוד 101 של הצנחנים. תקופת שירותו הראשונה התאפיינה בקושי להשלים עם שיבוצו, אך משעה שהתרצה - הפך להיות לוחם למופת, חייל ומפקד המהווה דוגמה.

אילן סיים מסלול כמצטיין מחלקתי ועד מהרה נשלח לקורס מ"כים שבסיומו חזר לגדוד כמפקד כיתה. בדרכו האופיינית השקיע את כל כולו בתפקיד וסחף אחריו את חייליו. וכך כתב לחייליו אשר סיימו מסלול: "כל הכבוד! על זה שסיימתם מסלול לא קל מבחינה פיזית ובעיקר מנטלית. על זה שלא ויתרתם אף פעם. גם ברגעים הכי קשים, נשארתם לוחמים וסיימתם מסלול. ... אל תפחדו מדברים קשים ומאתגרים, בסוף - רק מהם לומדים ומשתפרים ורק אותם זוכרים. ... תזכרו תמיד - הכול בראש. תעשו הכול בשביל להיות מפקדים. זה הדבר הכי גדול שהצבא יכול לתת לכם..." ואילו חיילי המחלקה

השיבו לו: "בשבילנו תמיד היית תותח שיכול לסחוב את כל הגדוד על הגב ... היית מפקד מצוין שלא נתן לנו לנוח לרגע, דרשת מאתנו את הטוב ביותר, אך גם ידעת לעצור הכול ולהקשיב לכל הבעיות שלנו ... אז תודה על כל מה שהענקת לנו ולימדת אותנו לאורך כל הדרך."

לאחר תקופת מה נשלח אילן לקורס קצינים. הוא סיים את הקורס בהצלחה, חזר לגדוד וקיבל את התפקיד הקשה והמורכב של מ"מ בני ישיבות. אילן התכונן לתפקיד, העמיק ללמוד על ישיבות ההסדר והוביל את חייליו להצלחות ולהישגים. הוא נחשב לקצין וללוחם מבטיח: "אילן היה מטובי בנינו, מ"מ מצטיין, שנדרש להוביל מחלקה בוגרת בגדוד, מה שמעיד יותר מכול על ההצלחה שלו. גם כלוחם בגדוד אילן התבלט כמי ששואף לרוץ קדימה," סיפר סגן-אלוף איציק בר, מפקד בסיס ההכשרה והאימונים של חטיבת הצנחנים.

אילן זכה לאהבת החיילים שלמדו להעריך אותו. משהחל את שירות הקבע שלו, באביב 2006, היו כל מעייניו נתונים לתפקיד והוא השקיע בצבא את כל מרצו. כשהיה בא לחופשה נהג לצאת לרכב על סוסתו - תמיד לבד, בשקט, כדי להירגע ולהתחיל שבוע שבו שוב - הוא פותר בעיות לחיילים, עוזר ומתעניין. בסיום המסלול הודה אילן לחייליו: "... תודה על עולם שלם שנחשפתי אליו - עולם של טוב לב, של עזרה לזולת, של חברות הדדית שמתבטאת בהתנדבות אינסופית לכל דבר, בערכים מדהימים, ביושר, באמון עיוור. ... אין לי ספק שזו היתה התקופה הכי משמעותית בשירות שלי עד עכשיו. למדתי מכם כל כך הרבה על חברות, גישה לחיים, ערכים, צניעות ויושר. אני מקווה שגם אתם לקחתם ממני משהו." כתבו לו חייליו הלוחמים: "אתה מפקד שמהווה דוגמה ומופת לחייליך. לימדת אותנו כמה דברים שעוד ילוו אותנו בהמשך דרכנו. לימדת אותנו דבקות במשימה וחתירה לניצחון. אתה המ"מ הכי משקיען שהיה, איך אומרים? האחרון שמכבה את האור בסגל."

על תפקידו כמ"מ בני הישיבות, והודות להשקעתו ולמסירותו הרבה, זכה אילן למצטיין מח"ט.

עם סיום ההדרכה של בני הישיבות מונה אילן כמפקד מחלקה ביחידת הסיור של הפלחו"ד בגדוד 101. תקופה קצרה לאחר מכן פרצה מלחמת לבנון השנייה. אילן פיקד על המחלקה בקרבות הקשים שהתחוללו במארון א-ראס ובבינת ג'בל וגילה מנהיגות, אומץ לב ותושייה.

ביום ז' באב תשס"ו (1.8.2006) נפל סגן אילן גבאי בקרב בכפר עייטה א-שעב. כל הלילה הוביל את חייליו לעבר הבית שבו התבצרו, ומשקם לבדוק שכל חייליו מוגנים, פגע בו טיל שירו מחבלי החיזבאללה והרג אותו במקום. עמו נפלו סמל-ראשון יהונתן איינהורן וסמל-ראשון מיכאל לוין.

אילן נהרג בדרכו האופיינית כל כך - בשמירה על חייליו, והוא בן עשרים ושתיים. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין בקריית טבעון. הותיר הורים, שני אחים ואחות.

אילן הונצח באתר האינטרנט של תיכון "אורט גרינברג" שם מופיעים דברים רבים שנכתבו ונאמרו לזכרו, תמונותיו, דברים שאמר בעצמו לחייליו, תיאור הקרב שבו נפל, קטעי עיתונות וקישורים ותיעוד מפעלי ההנצחה שנעשו לזכרו.

כתב דוידי בן-ציון, חייל של אילן: "היית בשבילנו צור, ברזל, אדם חזק, כמעט בלתי פגיע, לידך הרגשנו רגועים ובטוחים. זכינו להיות חייליו של אדם גדול. ... החיבור שלך למחלקה היה כל כך אמיתי ועמוק שקשה ממש לתאר אותו. ... היושר שלך והחתירה לאמת, גרמו לך לברר עד תומן שאלות שהתעוררו. ... האחריות שלך למחלקה היתה משהו בין אח גדול לאבא
אחריות שבאה לידי ביטוי בדאגה לבעיות האישיות של כל אחד מהחיילים או טיפול רגיש במחלקה שנכנסה לא פעם למצבים רגישים. ... בשבילי אישית היית אח ורע..."

כתב עומר ברקין - חבר ובן כיתה: "... היינו חדורי מוטיבציה וציפינו לשירות הצבאי כמו שרק אנשים צעירים שגדלו על מיתוס הפלמ"ח והלוחם העברי לדורותיו יודעים. נחשפנו למורשת קרב ולסיפורי גבורה וחלמנו על הרגע בו נוכל כבר להיות חלק מהעניין. ... לקחת עליך אתגר לא פשוט: מפקד מחלקת בני ישיבות. ... חייליך יעידו שעשית זאת בצורה מעולה. זהו, אם כן, המקום בו מתגבשת החברה הישראלית. מקום בו בחור מצוין כמו אילן, מפלג חברתי אחד, לוקח קבוצת נערים מפלג חברתי אחר ויחד הופכים הם לצוות לוחמים. ... האין זו תרומתו של אילן לחברה שלאור אישיותו הערכית והצנועה יחנכו לוחמיו את ילדיהם לעתיד?..."

כתב ישראל חסון, חבר משפחה: "... ראינו כיצד אתה מתעצב ומביא לביטוי את כולך מדאגתך האנושית חסרת הפשרות לכל חייל תחת פיקודך עד כדי כך ששאלתי אותך האם אינך צעיר מדי מכדי להיות אם ואב לחיילים בני 18, וכיצד תוכל לשלב זאת עם פיקוד סמכותי ומקצועי, ואתה, באמונתך, בתבונתך ובמסירותך עשית זאת! ראינו כיצד שמרת וטיפחת חברות עם כל חבריך, יחס עמוק, כנה, ישר וישיר, תומך, סקרן עם רצון לפתח ולהתפתח ... ראינו כיצד כל הדברים הללו מתלכדים בך וכיצד האילן צומח ומתעצם ומתייצב וידענו כי לפנינו אילן גדול שניתן להיתלות עליו, להישען עליו ולהסתופף בצלו בעתיד ... אילן אהוב, תחסר לי כבן, תחסר לי כאדם, אולם לא תסור מנשמתי."

כתבו בני משפחת שרייר שבנם יפתח, חברו הטוב של אילן, נפל במלחמה
שבוע קודם לכן: "יפתח ואילן גיבורים / אבדתם לנו לנצח, יקרים! / כל כך הייתם חברים, אמיתיים מקושרים. / בחייכם כמו במותכם / נערצים ובלתי נשכחים. / בנפש חפצה, בלא לשאול לכם דבר / לחמתם והקרבתם כל אשר יקר: / את נשמתכם הרעננה וגופכם המוצק / את היופי והטוהר אשר בפלד נוצק... / הותרתם מאחור את כל האוהבים / ולהגן יצאתם על אחיכם היהודים.../ נפול נפלתם בפרקי זמן כה קצרים, / הן אפילו בשמים תהיו מחוברים..."

כתב מוטי קרמיש, חבר משפחה: "... עלם חמודות, ילד חכם מלא הומור, יושר ונאמנות. מלוא כל טוב ישראל נתנו בך הוריך. בכל דבר הלכת עד הסוף, דורש מעצמך ומאחרים את המיטב - בלימודים, בספורט ולבסוף גם בצבא. גדלת והתעצמת מול עינינו. מילד חינני הפכת לגבר מקסים, מלא עוצמה ונחישות המלווה בלא מעט ביישנות וצנעה שרק העצימו את הווייתך. ... כל הורה היה מתברך בילד שכמוך, כל אחד מאתנו היה רוצה בך להוביל את בנינו לקרב באין בררה."

במלאות שלושים לנפילתו, הספיד את אילן צחי פתל, מ"פ חוד גדוד "פתן": "אילן, כילד גיבור תיחרט דמותך: כי לעולם ילד להוריך תישאר ... לעולם תישאר ילד של הטבע - היודע לשמוח בשממת המדבר מחד ומפריחת הגליל מאידך. האזנת באוזן ערבה לקול המעיין המפכה, רוכב על סוסתך בעמק זבולון למרגלות רכס הכרמל. כגיבור צעדת בראש לוחמיך בשקט ובצניעות שאפיינו אותך. בקור רוח ובאומץ לב פיקדת בקרב וסיכלת התקפת מחבלים, פיקדת בצורה יוצאת דופן על מחלקתך תוך הכרת רזי נפשם של פיקודיך, אך טבעי הוא שנפלת חלל בניסיונך להגן על לוחמיך שכה אהבת..."

מג"ד 101, סא"ל אריאל יוחנן, העלה קווים לדמותו של אילן: "... אילן היה קצין יסודי מאוד ... הנתינה הייתה יסוד מוצק בהווייתו הבסיסית ... נפילתו במהלך קרב, אינה מקרית. כמו בשגרה כך גם במלחמה אילן הוביל את חייליו מלפנים תוך שמירה על דוגמה אישית גבוהה מאוד. ... חסרונו מורגש יום יום, שעה שעה..."

ספד לאילן מ"פ פלוגת המחץ, סרן קובי רחמים: "אילן היה בעל מספר תכונות בולטות: מקצועיות ... השקעה ... צניעות. ... דמות לחיקוי ומפקד מצטיין."

כתב סגן שחף בן ארצי, חבר (מ"מ סיור לשעבר): "מתחילת שירותו בגדוד אותר אילן כמישהו שונה, מיוחד, מוכשר ובעל מספר תכונות שונות שאין ללוחמים אחרים. ... במשך כל המסלול היה אילן מהמובילים בפלוגה והיה ברור לכולם כי הוא יתקדם במערכת הצבאית ודי בצורה חלקה. ... בהיתקלות בבינת ג'בל, מול 27 לוחמי קומנדו של החיזבאללה, פעל אילן באופן מצוין ובקור רוח הראה לכולם כיצד מתנהג מפקד במצבים קיצוניים, כי זה היה אילן, דמות למופת, לחיקוי וללמידה."

פעולות הנצחה רבות נעשו לזכרו של אילן. במסגרת חטיבת הצנחנים הוקמה "פלוגת אילן". חייליו של אילן, בחורי הישיבה, הקימו את "מצפה אילן" - מצפה הצופה לעמק תרצה, הרי מואב, ובימי ראות טובה עד הרי החרמון והתבור. קבוצת "הפועל תל-אביב" בכדורגל, הקבוצה שאילן כה העריץ, הקדישה משחק לזכרו. ביער למרגלות קרית טבעון, במקום שאילן אהב כל כך לטייל בו, סמוך לעץ אלון התבור הגדול בישראל, הוכשרה ביוזמת המשפחה פינת הנצחה. חבריו של אילן בשיתוף עם משפחתו ובית הספר "אורט גרינברג" ייסדו את "אילן טבעון" - חוג הכנה לצה"ל.

גולדמן, נועם אברהם

רב סמל



בן אריאלה וצביקה, נולד ביום כ"ט בחשוון תש"ם (18.11.1979) במושב עין יהב שבערבה. אמו נזכרת בימיו הראשונים כתינוק: "מיד הרמת את ראשך כלפי מעלה, הבטת סביב ונהמת בחוסר הנאה על הצפוי לך".

בן שלוש נסע נועם עם הוריו ואחיו יזהר לפורטו ריקו, שם חיו שלוש שנים. בגיל שש הגיע עם משפחתו לכפר סבא, העיר שבה התגורר עד סוף שירותו הצבאי. הוא למד בבית-הספר היסודי "גולדה מאיר", בחטיבת-הביניים "שז"ר" ובבית-הספר התיכון "היובל" שבעיר. הוא אהב לבלות עם חברים, תופף על תופים ומגיל שש-עשרה ועד שמונה-עשרה התאמן במכון טקוואנדו. עוד אהב נועם לשחק כדורגל ונהג לצפות במשחקים. כמו אביו, אחיו, דודו ובני הדודים, היה אוהד מושבע ונאמן של קבוצת "הפועל תל-אביב".

נועם התגייס לצה"ל בסוף חודש מרץ 1998 ובחר לשרת בחיל השריון. החלטתו זו באה לו בטבעיות; אביו היה סגן-מפקד גדוד שריון במילואים ודודו היה מפקד גדוד מילואים באותו חיל. נועם עבר קורס מפקדי טנקים ושירת כמפקד טנק בפלוגה מבצעית בחטיבה "שבע". בשמונת החודשים האחרונים לשירותו הצבאי שימש כרב-סמל פלוגתי.

עם שחרורו, במרץ 2001, למד נועם לבחינה הפסיכומטרית ועבר אותה בציון של 738 נקודות. באוגוסט 2001 נסע לעבוד בארצות-הברית ולאחר מכן הגשים את חלומו לטייל לאורכה ולרוחבה של יבשת דרום-אמריקה. יחד עם שלושה חברי ילדות ערך מסע מאלף בברזיל, ארגנטינה, צ'ילה, בוליביה ופרו. לאחר שבעה חודשים, שב לארצות-הברית ושהה שם עוד זמן מה. באוקטובר 2002 חזר לרעננה והתגורר עם אביו ובת זוגו.

נועם היה אדם חם, יוצר קשרים ומשפחתי מאוד. הוא אהב להגיע לבית סבו וסבתו שבאלוני אבא, לאכול ממאכליהם, לטייל בגבעות ובשדות ולהיפגש עם בני דודיו. גם עם בני משפחתו האחרים שגרים בבאר טוביה אהב להיפגש, נהנה מהחום, מהאוכל, ממשחק הכדורגל ביום העצמאות ומוויכוחים עם דודים, דודות ובני דודים. משהתגרשו הוריו, יצר קשרים טובים עם בני זוגם החדשים.

נועם הרבה לקרוא ספרי פילוסופיה ומדעי המדינה, רכש ידיעות רבות בהיסטוריה והתעניין בפוליטיקה. הוא למד את העבר שכן רצה להבין את ההווה ולשפר את העתיד. היה לו חשוב לברר מה תפקידו כפרט בעולם וכיצד הוא יכול לתרום למען החברה שחי בקרבה. בגיל צעיר הגיע לתובנה כי מבנה חברתי הוא מילת המפתח לשיפור חיי האדם כפרט ובחר בעולם הכלכלה ככלי המשמעותי ביותר להשגת יעד זה.

בשנת 2003 החל נועם ללמוד כלכלה וחשבונאות באוניברסיטת תל-אביב. בתקופת לימודיו בחר לגור עם חברו מילדות בדירה שכורה בתל-אביב.

בקיץ 2004 נסע עם סבא שמעון, אחיו יזהר ועוד שלושה בני דודים לביקור בכפר הולדתו של סבו בדרום גרמניה. כותב סבא שמעון בהספדו: "הבאתי אותך לביקור בכפר הולדתי בגרמניה, מקום בו חיה משפחתי במשך מאות שנים. רציתי להמחיש לך כי רק פה בישראל יש מקום ליהודים, וכאן הם יכולים להגן על עצמם". משפחת הסב נצלה כיוון ששלושה חודשים לאחר "ליל הבדולח" עזבה את גרמניה והגיעה לישראל. בביקור כתב נועם ביומן הביקורים של בית הכנסת במקום: "אינני מרגיש את מה שכולם מצפים ממני שארגיש... הקהילה שהיתה כאן מתה ולא תשוב... שיפוץ בית הכנסת אינו מרגש אלא מעציב. הקהילה והתרבות שהיתה חלק מהכפר הזה במשך מאות שנים, זו שהקימה את הכפר, איננה... אינני מרגיש שייך למקום הזה... הדבר היחידי שיכול לגרום לי להרגיש טוב יותר, הוא שאנשים בכפר לא ישכחו שהיתה כאן קהילה יהודית. שקהילה זו איננה קיימת עוד ושגם להם יש אחריות לעובדה זו ושלא יתכחשו לכך, גם אם הם מתנגדים לפעולות ישראל בהווה. האחד אינו קשור לשני. להתנגד לישראל מבחינה פוליטית, לא נותן לאף אחד את הזכות להתכחש לאחריותו לכך שהקהילה היהודית הושמדה כאן."

המשפחות של הסבתא (מצד האם) והסב (מצד האב) הושמדו בשואה ורק בודדים ממשפחות אלה נשארו בחיים.

נועם היה אינטליגנטי ואנרגטי, אהב את החיים ושאף להרמוניה עם אנשים, חברה וטבע. בשנתו השנייה באוניברסיטה נטל חלק בפעילות עמותת "נובה" - ניהול ואקדמיה בשירות הקהילה. "נובה" מתמחה בהקמת והפעלת צוותי ייעוץ של סטודנטים, בשילוב הנחייה צמודה של אנשי עסקים ואקדמיה. כאדם שחיפש לעצמו אפשרות להשפיע על המבנים החברתיים והכלכליים של עולמנו, שמח שבתוך זרם העבודות, הסמינרים והמבחנים, פגש בעשייה חברתית בעלת ערך מוסף שבאה מתוך נתינה וראייה אופטימית של העתיד הפרטי והכללי.

במהלך שנת הלימודים השלישית נועם למד גם את יסודות הביטוח וספרדית. בחופשת הקיץ תכנן לנסוע לספרד, לעבוד ולתרגל את השפה.

נועם, איש המחשבות והרעיונות, העלה על הכתב הגיגים והרהורים פילוסופיים: "... האושר - נראה לי שאושר במובן מסוים מתנגש עם שאפתנות. כי עם השאפתנות מגיע הרבה הרבה לחץ - יש לך מטרה, שאחריה עוד מטרה, אתה רוצה להשיג עוד ועוד. והאושר, האושר זה בעצם ליהנות ממה שיש ולזרום, וזה לא אני... כן, זה לא אני. זה לא שאני לא יכול להניח, אבל האושר, אולי הוא קצר, הוא סתם, הוא לא רוב הזמן. רוב הזמן אני חושב איך להגיע לשלב הבא - יותר כסף, יותר זה, יותר שם. ואני יודע שגם שם יהיה עוד... עוד משהו להספיק... אני מקווה לזכור תמיד ליהנות גם ממה שיש, אבל לא נראה לי שאני מפסיק לרצות עוד. למען האמת, כשאפסיק לרצות עוד... כנראה שאני בדיכאון. המצב הטבעי שלי זה לרצות עוד. וזהו. צריך לדעת ליהנות עם מה שיש. הצחקתי את עצמי, אני? להיות עם מה שיש. אין סיכוי... קלישאות, הכול קלישאות. לחיות עם מה שיש - למה לא לחיות עם מה שיש ועוד קצת, עוד הרבה, הרבה מאוד. כן, כן. טוב, אז בקיצור, אושר ושאפתנות מתנגשים זה בזה".

מתוך הסיפור "אילן" שכתב נועם: "פשוט להאט טיפה, להסתכל סביבך, ימינה, שמאלה, לראות את האנשים שסביבך. לחייך לא רק כי אתה צריך מהם משהו. כשאני יושב בפאב או ליד שולחן עם מספר אנשים אני אוהב להקשיב לשיחה, למה שיש לכל בן אדם להגיד. אני לא אוהב סתם לדבר על משהו שאני לא יודע, אני מרגיש שאני משקר. אני גם לא אוהב כשאחרים עושים את זה, מה אתה מנסה להרשים אותי, למה לדבר על משהו שאין לך מושג עליו? אם יש משהו שמעניין אותי בשיחה, אני שואל שאלות, מתעניין, ככה בערך אני מתעניין בשיחה. אם יש משהו שבאמת אני מבין, אני משוחח עליו, אבל אני לא מפליט שטויות, לא מפריח בלונים. כמו שלא מעט אנשים עושים. אני יכול לשבת שעות ולהאזין לשיחה של אחרים. אין ספק, אני אוהב להסתכל מהצד על אנשים".

ועוד מעיזבונו: "משמעות לחיים? אני מקווה שאמצא אותה לפני שאמות. וכשאמצא אותה, שאספיק לממש אותה לפני שאמות - ואולי כאן מסתתרת התשובה, ואולי לא?".

בראשית חודש אוגוסט 2006, במהלך מלחמת לבנון השנייה, קיבל נועם "צו שמונה" וגויס לשירות מילואים בחטיבת טנקי "מרכבה". יומיים לפני גיוסו מלאו שלוש שנים ללימודיו באוניברסיטה; הוא התקבל ללימודי סטאז' במשרד גדול ויוקרתי לראיית חשבון בתל-אביב וציפה להתנסות הבאה בחייו. בסיכום הראיון שנערך עימו לפני קבלתו למשרד נכתב: "בחור מקסים, נעים שיחה, מאוד זורם, אוהב לדבר, אינטילגנט, שאל שאלות עינייניות, מאוד פתוח וכנה. נראה בחור חרוץ, ישר, מאוד איכותי, איש עקרונות, חדור מוטיבציה. יש בו קצת ילדותיות". סיפר אביו צביקה: "בשעת בוקר יום רביעי שעבר, קיבלת שיחת טלפון מהצבא. בלי להוציא מילה, התחלת להתארגן ליציאה למלחמה. הבאתי לך את המדים, הנעליים, הגומיות וכל מה שצריך. רק כובע שכחת. ביקשת שאלך לסופר ונתת לי רשימה ארוכה. יצאת לקרב עם תיק 'מדוגם'. לקחתי אותך לנקודת האיסוף ונפרדנו בחיבוק ונשיקה. ... בשיחות הטלפון שלנו בשבוע האחרון, נשמעת לי מלא מוטיבציה ועם מורל גבוה. אין ספק שעודדת אותי מאוד בשיחות אלה. נתת לנו להרגיש כי אתה חסין כנגד טילים ומטענים...".

ביום ט"ו באב תשס"ו (9.8.2006) נפל נועם בקרב בדרום-לבנון. טיל נ"ט פגע בטנק שבו נע עם חבריו בכפר עייטה א-שעב שבגזרה המערבית. עמו נפלו שלושת חבריו לטנק - סרן גלעד שטוקלמן, רב-סמל ניר כהן ורב-סמל נמרוד שגב.

נועם היה בן עשרים ושבע בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בכפר סבא. הותיר הורים ואח. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל.

כתב למשפחה סגן-אלוף רוני, מפקד היחידה: "נועם לחם במטרה ליירט חוליות מחבלים ולפגוע בתשתיות טרור. יום קודם לכן הצליח צוותו, בפעולה מקצועית לעילא, להשמיד חוליית מחבלים בכפר רמיה. במשימה האחרונה אבטח הצוות בניית רמפה טובה יותר ללחימה, והטנק נקלע לזירת מטעני חבלה. טילים נגד טנקים נורו ופגעו בטנק ולצערנו נועם וחבריו נהרגו. הכרנו את נועם כאדם נעים הליכות, אחראי ובעל ידע עשיר, שהקרין מאצילותו על חבריו לפלוגה. לא פעם טרח למענם והיווה דוגמה אישית ומופת".

שמעון, המ"פ של נועם בלחימה בלבנון, כתב: "אנו רוצים לחיות את החיים במלוא העוצמה והאושר. ובשביל השקט הזה, בשביל השלום המיוחל אנחנו נלחמנו. ונלחם. עולים על הטנקים ומתניעים: "נהג סע קדימה!", עם התחושה הזו מתחילים תנועה, עם התחושה הזו יורים ופוגעים ועם התחושה הזו מלווים חברים, נערים, אריות בדרכם האחרונה. כי אין לנו מקום אחר ואין לנו צבא אחר ואנחנו הצבא".

על קברו ספדה לו אמו: "נועם בני היקר והאהוב. אהובנו בעל העיניים הכחולות-ירוקות באפור. נערות הביטו לעיניך וביקשו שתשאיל להן אותן. נשמה שאולה מהשמים. הורית לנו דרכים חלופיות וייחודיות לחיים. מתוק ועצבני, רגיש ומופנם. חושף רגשות ומחשבות באופן לא צפוי. איש הפילוסופיה, המחשבה העמוקה, שואל שאלות וכואב כשאין תשובות. קולך מהדהד באוזנינו, הצורה בה אתה מבליע את דבריך בתוך עצמם. השטף המהיר מדי של הרעיונות. כתב ידך הבלתי קריא. ספרי ההיסטוריה וההגות שקראת. אלוהים השאיל אותך לנו. ... אף פעם לא היה לך קל, אבל הכול הגיע אליך בסוף".

על גופו של נועם נמצא פתק בכתב ידו, מוכתם בדמו, ובו ציטוט מהסיפור "כיצד נפטרתי מחמש מאות ספרים" שבספר "הסימפוניה הגמורה" של אאוגוסטו מונטרוסו: "מכמה אמיתות מתחמק בן אנוש בעוד הוא מכלה את מכסת החיים שהוקצתה לו? האין אמת על פחדנותו אחת העיקריות? כמה התחכמויות כוזבות אתה נוקט יום יום כדי להסתיר מעצמך את העובדה שאתה פחדן".

חבריו של נועם ללימודים הקדישו לזכרו עבודה סמינריונית שהוגשה בשמו לאחר נופלו. וכך כתבו: "נועם נהרג במערכה נוספת של הסיפור הציוני שהוא סיפור חיינו - והוא מייצג אותו כדבעי. בחור צעיר, מקסים, אינטליגנטי ונמרץ אשר בצוק העתים היה מוכן להילחם ואף לקפח את חייו למען המדינה שבה חי. זהו הסיפור הייחודי של מדינתנו: האנשים שבה, שגם הטובים ביותר ביניהם, רצים בג'בלאות, מוסרים את נפשם למענה ומתייצבים להגנתה פעם אחר פעם. כמה עצוב וטרגי שדווקא נועם, דווקא עכשיו, נלקח מאתנו. רגע לפני סיום התואר, במרחק פסיעה מהקריירה שעליה חלם - נועם נהרג. ואנחנו נשארנו פה המומים וכואבים, מבטיחים שלא לשכוח, לא לשכוח אותך לעולם ולעשות כמיטב יכולתנו לשנות את הסיפור הישראלי הארור הזה שבו אנשים כמוך נהרגים, כך באמצע החיים, סתם".

אוהביו של נועם הפיקו חוברת לזכרו ובה מכתבי פרידה, הספדים ותמונות מתחנות שונות בחייו.

אריאלה, האם, כתבה את השיר "הריחוף": "צריח הטנק עלה ונפתח בדיוק לפי התכנית. / נחלצת מתוך תא הטנק המתפוצץ וגופך זינק מעלה. / סוליות נעליך המאובקות דחפו בצריח ורגליך התיישרו. / מלאכי שמים אחזו במותניך לייצב את הריחוף הראשון. / אז הנפת את זרועותיך ופרשת את כנפיך. / אז כפות ידיך נפתחו וקול צעקה גדולה עלתה משפתותיך. / 'אימא, חזרתי מהמלחמה' / 'אימא, אני חי' / צעקת - ההההההההיייייייייי / הסתובבת סביב עצמך ופנית שוב אליי. / התקרבת, חיבקת, / עזבת. / עפת אלפי שנות אור באוויר, / טסת למקום אחר".

כתב האח, יזהר: "... איפה נשמתך? אני לא יודע... אצלנו החיים, הדברים יותר ברורים. הנשמה נמצאת רוב הזמן איפה שנמצא הגוף. אבל נשמתך... לפעמים אני רואה אותך פה לידי, מדבר אליי, ואני אליך. אבל לפעמים הנשמה שלך רוצה לחזור לגוף שלך, וכך לאכול אתנו סטייקים, לריב, לצחוק, לקרוא, לחיות, לשחק כדורגל. אבל אי אפשר. כי הגוף שלך מת. הוא נפגע קשות מהטיל הארור הזה. והגוף הזה כבר לא יכול להכיל את הנשמה שלך. אלו הם חוקי הטבע. נשמה לא שוכנת בתוך גוף מת. זהו באמת מצב לא טבעי, מה שאנו מכנים 'זומבי' או 'אל מת'. ... נועם - היית חזק כמו שור, אמיץ כמו אריה, חכם כמו כל חיות העולם. עכשיו אתה באמת אתי לנצח".

על קברו של נועם נחקקו המילים: "בננו, נכדנו ואחי האהוב, חד מחשבה, מקסים, כנה ומיוחד".

שי (שמעון) אטיאס
סמל

שי, בן מלכה ואברהם, אח בכור למתן ואופיר. נולד ביום כ"ה בטבת תשמ"ז (26.1.1987) בבת ים.

בחודש יולי 2005 התגייס לחיל-הים, עבר את גיבוש הסטי"לים, יצא לקורס במודיעין חיל-הים, עבר הכשרה והוסמך לתפקיד בקר בחולייה.
שי נפל ביומה השני של מלחמת לבנון השנייה בקרב מול חופי ביירות, ביום י"ט בתמוז תשס"ו (14.7.2006). ספינת חיל-הים "חנית" שבה שירת נפגעה מטיל שירה החיזבאללה ואשר פגע בחלקה האחורי.
שי נהרג במקום. עימו נפלו רב-סמל מתקדם דב (דובי) שטרנשוס, סמל-ראשון טל אמגר וסמל-ראשון יניב הרשקוביץ.


שי נפל בעת מילוי תפקידו בקרב מול חופי ביירות בתאריך י"ט בתמוז תשס"ו, יום שישי בערב 14.7.2006 בשעה 20:40 כששירת על ספינת הטילים אח"י חנית. הסטי"ל עליו שירת נפגע מטיל שנורה ע"י החיזבאללה ופגע בחלקה האחורי של הספינה וגרם למותו.

בן מלכה ואברהם, אח בכור למתן ואופיר. נולד ביום כ"ה בטבת תשמ"ז (26.1.1987) בבת ים, שם החל את לימודיו בבית-הספר היסודי "יצחק שדה". בשנת 1995 עברה המשפחה להתגורר בשכונת כרמים בראשון לציון ושי עבר ללמוד בבית-הספר היסודי "כרמים" ע"ש רמי זיו, המשיך לחטיבת-הביניים "יצחק רבין" וסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון מקיף י" שבעיר, במגמת מינהל וחברה.

שי ניחן באישיות מיוחדת ובחוש הומור מפותח. הוא היה שקט ומופנם, ביישן וצנוע מאוד, ועם זאת היה נער חברותי ומוקף בחברים. בהיותו אוהב אדם ורודף שלום נהג בכבוד בזולת וגילה רגישות מיוחדת לסבלם של הבריות. הוא אהב מאוד בעלי חיים, גידל כלב וחתולה, ואמר שכשיהיה גדול - יהיה ביתו מלא בחיות. בשעות הפנאי אהב מאוד לעסוק בספורט ובכל הקשור בו, ובמיוחד נטה לכדורגל ואף השתתף בחוגים. בימי התבגרותו הקפיד לשמור על כושרו הגופני - אם בריצות ואם באימונים ובמשחקי כדורגל שכונתיים. הוא היה אוהד שרוף של קבוצת "הפועל תל אביב" בכדורגל, עקב אחריה בדבקות וכמעט לא החמיץ משחק. כן הרבה לצפות בכדורגל עולמי. נוסף על כך אהב מאוד לבלות עם חברים, אהב את הים והיה קשור מאוד למשפחתו.

חוכמה, ביישנות, יושר, נדיבות ואהבת האדם היו תכונותיו הבולטות של שי. חבריו ללימודים אמרו כי לעולם לא ישכחו את חיוכו, את שמחת החיים שניחן בה ואת האושר העצום שפרץ מתוכו. מתן, אחיו הצעיר ממנו בשנה, העיד על צניעותו הרבה, על ראיית היופי שבפשטות ועל כך שהסתפק במועט. שי מעולם לא הזיק לאדם, היה אוהב ואהוב על כולם.

בחודש יולי 2005 התגייס שי לחיל-הים, עבר את גיבוש הסטי"לים והתקבל לקורס בקרי ל"א בספינות הטילים. משם יצא לקורס במודיעין חיל-הים, עבר הכשרה והוסמך לתפקיד בקר בחולייה. במשך תשעה חודשים שירת בתפקיד זה, שבמסגרתו עסק בליווי פעילות מבצעית בים כלוחם מודיעין ימי. שי זכה להערכות חמות ממפקדיו, שהגדירו אותו "עלם חמודות" וסיפרו כי היה חייכן, מקצוען ונחוש, חייל שמילא היטב את המשימות שהוטלו עליו, הבין את החשיבות שבתחום עיסוקו וגילה אחריות, מסירות ואיכפתיות.

שי היה אהוד על חבריו ומפקדיו בחולייה ומחוצה לה ורכש חברים רבים. הוא אהב את שירותו כאיש מודיעין בחיל-הים והסב גאווה רבה למשפחתו. בנועם הליכותיו, בערכיו וברוחב לבו היווה דוגמה ומופת לכל חבריו ומכריו.

כדברי טניה, חברתו ליחידה: "שי, מהרגע שהגעת אלינו לחולייה, ידעתי שאתה לא תהיה סתם עוד "מישהו מהצבא", שאתה תהיה חבר. חבר שכיף להיות איתו, תמיד מצחיק את כולם, חבר שאפשר להתייעץ איתו ולספר לו כל מיני דברים, חבר שכיף לפגוש אותו גם מחוץ לצבא, חבר שתמיד אפשר לסמוך עליו, חבר אמיתי... עשית את השירות שלנו בלתי נשכח..."

שי נפל ביומה השני של מלחמת לבנון השנייה בקרב מול חופי ביירות, ביום י"ט בתמוז תשס"ו (14.7.2006). ספינת חיל-הים "חנית" שבה שירת נפגעה מטיל שירה החיזבאללה ואשר פגע בחלקה האחורי. שי נהרג במקום. עימו נפלו רב-סמל מתקדם דב (דובי) שטרנשוס, סמל-ראשון טל אמגר וסמל-ראשון יניב הרשקוביץ.

שי היה בן תשע-עשרה וחצי בנופלו. ביום השנה לגיוסו הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בחולון. הותיר הורים, אח ואחות. לאחר מותו הועלה לדרגת סמל.

זיו קראוס ז"ל

בן גילה ונפתלי. נולד ביום ו' בשבט תשמ"ד (9.1.1984) בבית-החולים "הלל יפה" בחדרה. אביו, מבני המשק הראשונים בקיבוץ המעפיל, ואמו מבית מרשלק, בת קיבוץ רשפים שבעמק בית שאן. זיו היה הילד השלישי במשפחת קראוס, אח לחן ולמורן הבוגרות ממנו ולשירן אחותו הצעירה. שמו של זיו ניתן לו לזיכרו של לוי בר-זיו, בן-דודו של אביו, טייס קרב שנפל במלחמת יום הכיפורים ליד תעלת סואץ. כאשר נתגלתה גופתו של לוי לאחר תקופה ממושכת בה הוכרז כנעדר, נמצאה ליד גופתו חצי מקסדת הטייס שלו ועליה השם זיו.

זיו נולד בשלהי מלחמת שלום הגליל, כאשר אביו שוחרר משירות המילואים כדי להיות נוכח בלידתו. זיו היה ילד טוב, חייכן, סקרן ואהוב על כולם. הוא ניחן בשיער שחור חלק ועיניים שחורות ויפות. זיו גדל בחינוך המשותף, כנהוג בקיבוץ באותה תקופה, והשתלב יפה בקבוצתו.


זיו היה לתלמיד טוב מאוד בכל שנותיו בבית-הספר היסודי והצטיין במיוחד בחשבון ובמחשבים. הוא אהב מוזיקה וכבר בכיתה ג' החל בשיעורי נגינה על צ'לו. הוא סיים את כיתה ו' בהצטיינות. בכיתה ז' עלה לחטיבת-הביניים "שחר" בקיבוץ עין החורש. היתה זו גם שנת בר-המצווה. לכל בני גילו היתה פעילות משותפת רבה למען הקהילה, ומשימה אישית - כתיבת ספר השורשים המשפחתי. במהלך הכתיבה העמיק זיו והתוודע לעברה של המשפחה הגדולה שנספתה בשואה, לעליית הסבים לארץ ולהקמת הקיבוץ.


בשנה זו הצטרף זיו לתזמורת בני הקיבוצים הצעירה והשתתף בקונצרטים שהתקיימו בהתכנסויות התזמורת בחופשות, בפני הורים ואורחים.


נוסף לנגינה זיו אהב מאוד לעסוק בספורט. תחילה עסק בכדורעף ובהמשך עבר לשחק טניס שולחן והצטיין בריצות למרחקים ארוכים. הוא היה אוהד של קבוצת הכדורעף "הפועל המעפיל" ואוהד שרוף של "הפועל תל אביב" בכדורגל. את מדור הספורט קרא באופן קבוע והתמצא גם בענפי ספורט אחרים, כגון טניס וכדורסל.

לימים המחשב הלך ותפס חלק ניכר מזמנו. הוא התעניין והתמצא במחשבים ואהב לסייע לחברים ולבני המשפחה בפתרון בעיות מחשב.

סיום לימודיו בחטיבת-הביניים היה זיו פעיל ושותף במסיבת הסיום שהכינו החניכים לכבוד ההורים וסגל בית-הספר.

זיו עבר ללמוד בחטיבה העליונה "מעין" בקיבוץ עין החורש. בתקופה זו החל להיות פעיל מאוד מבחינה חברתית. הוא הצטרף לתנועת "השומר הצעיר" ויצא למחנות וטיולים במסגרת התנועה, שם הכיר בני נוער מכל רחבי הארץ. עם הזמן היה למדריך חניכי הקן הצעירים ושותף לכתיבת עיתון הקן.

זיו בחר ללמוד במגמה טכנולוגית, למרות שתחומי העניין שלו כללו גם מוזיקה והיסטוריה. הוא הצטרף לתזמורת הבוגרת של תזמורת הקיבוצים, התמיד והתקדם בנגינה, למרות הזמן המועט שהשקיע בכך בין שלל עיסוקיו הנוספים.


בחופשות עבד בענף המדגה, שבו עבד באותה תקופה גם אביו. העבודה היתה קשה מאוד, אך זיו היה נחוש בדעתו להוכיח את עצמו ולהשתלב בצוות העובדים הוותיקים והצעירים של הענף.


בכיתה י"ב החליט להצטרף למשלחת תנועת "השומר הצעיר" לפולין ולקראת המסע המרגש עבר סדרת סמינרים בנושא השואה.


בהמשך החליט להצטרף לגרעין של בוגרי התנועה שהתקבץ מצעירי התנועה מכל רחבי הארץ. במהלך השנה שבה למד בי"ב, נהגו חברי הגרעין להיפגש אחת לחודש בסופי שבוע, ללימוד וגיבוש, ובהמשך התנדבו כולם לשנת שירות והדרכה בקהילה כקומונה. לצורך כך דחה זיו את שירותו בשנה ועבר קורסים וסמינרים רעיוניים רבים.


הוא היה מעורב מאוד בפוליטיקה הישראלית ומצוי בה ותמך בפשרה טריטוריאלית והידברות עם הצד השני. זיו נטל חלק בהפגנות ועצרות זיכרון לזכר ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, למען דרך השלום ונגד אלימות.
עם סיום לימודיו בכיתה י"ב זיו היה פעיל בארגון מופע הסיום והופיע בו בנגינה, משחק ושירה.


את שנת י"ג עשה זיו בקומונה בכפר סבא יחד עם חבריו לגרעין. היתה זו תקופה נפלאה של עצמאות אישית וחברתית, פעילות נמרצת ויוצרת של חינוך נוער צעיר בקני התנועה. זיו הדריך בעיקר בבית-הספר "רמות חפר" בקיבוץ מעברות, ואת עיקר המאמצים הקדיש לקבוצת נוער בני העדה האתיופית.


זיו למד להסתדר יפה גם בחיי הקומונה בעיר, התבגר, והיה מאוד רציני ביחס למשימה שלקח על עצמו. הוא קשר קשרים יפים עם חניכיו וחבריו בקומונה, ויצר קשר אישי ויפה עם חברתו דנה מרמת השרון.


לקראת סיום שנת י"ג הצטרף זיו לצוות ההקמה והארגון של אירוע "השומריה ה-9" של תנועת "השומר הצעיר", שמתקיים אחת למספר שנים ביער משמר העמק.


בסיום שנת י"ג, החליטו חברי הגרעין שאליו השתייך להתפזר ולאפשר לחברים ללכת לדרכם ולהתגייס לגרעין אחר ולהמשיך במסלול נח"ל גרעינים, במטרה להמשיך ולעסוק בהדרכת נוער גם במסגרת השירות הצבאי.


בנובמבר 2003 התגייס זיו לצה"ל. הוריו ליוו אותו לבקו"ם באיחולי אהבה וברכה לשירות מעניין, ובתקווה שיחזור בשלום הביתה.


זיו החל את אימוני הטירונות בנח"ל בבסיס הטירונות בתל ערד. לפלוגתו הצטרפו גם צעירים יהודים בני גרעינים בחו"ל. זו היתה פלוגה מיוחדת מבחינת ההרכב וההווי. האימונים היו קשים. זיו הפך לחייל, תוך מאמץ להשתלב מכל הבחינות וגילה בגרות ומנהיגות. את מסע הכומתה סיים בהצטיינות למרות שסבל מבעיות בריאות קשות בכפות רגליו.


עם סיום הטירונות ומסדר הכומתה המרשים באנדרטת הנח"ל, הצטרף זיו לגדוד 50 של הנח"ל ועלה לראשונה עם הפלוגה לפעילות מבצעית בגבול הצפון.



שבועיים לאחר שחגג עם בני משפחתו וחברתו את יום הולדתו העשרים-ואחד, ביום כ"ב בשבט תשס"ה (31.1.2005), בשלהי האינתיפאדה השנייה, נפל זיו בעת מילוי תפקידו בחברון בגדוד 50 של הנח"ל. כך נקטעו כל החלומות והעתיד המבטיח.


רב"ט זיו קראוס הובא למנוחות בבית-העלמין בקיבוץ המעפיל. הותיר אחריו הורים ושלוש אחיות, בני משפחה וחברים רבים, שנותרו המומים, כואבים ומיותמים.


סבא מישקה וסבתא סימה כותבים: "אנחנו מדפדפים באלבום שלך והנה אתה ילד מאושר נישא על ידיים וכתפיים, מבויש קמעה ומקבל נשיקות, מבלה עם חבריך ימי הולדת מאושרים, רכיבה על סוסים, משתכשך במים, עובד כבר במדגה, וכבר ילד גדול רוכב על טרקטור, בית-ספר וטיולים יפים. קפדן בכל רמ"ח איבריך, מנגן על צ'לו ואהוב על כולם. שבענו נחת ממך מקונצרטים יפים גם במסיבות. כמה רב-גווני היית בחייך! יפה תואר ורגיש מאוד מבחינה פוליטית. היה לך רקע יפה וגם אהבה גדולה. כמה שאהבנו אותך חזק בחיק המשפחה - אין מלים לתאר. והנה אתה חייל, בן אדם בוגר ואוהב... דמותך המופלאה עומדת לנגד עינינו וכולנו נזכור אותך לעד, אהוב נפשנו."

חבריו למחלקה כותבים: "כל ערב כשהיינו חוזרים לאוהל בשעת הת"ש, זיו היה מוציא מתיקו קופסה של חומיות ומחלק לכולם, ותמיד דאג שיהיה עיתון בלייזר מונח דרך קבע בכיתה ג' רק כדי להסיט את מחשבותינו משגרת היום הצבאית. אנו זוכרים איך בכל זמני השיפצורים שהיינו מקבלים, בזמן שכולם ישבו מבואסים ולא הבינו איך הם יכולים לתפור מצנפת, זיו היה יושב ומציע את עזרתו לכל דורש. זיו, זיכרונך יישאר בכל אחד ואחד מאיתנו."


זיו נפל בהיותו בן 21 שנים. למרות היותו צעיר כל-כך, הספיק לחוות חוויות רבות בחייו ולספוג את אהבת הארץ, משפחתו וחבריו. כמדריך בתנועת "השומר-הצעיר", עמל זיו לתרום לחניכיו מאמונתו באפשרות של פשרה ודו-קיום של שלום עם שכנינו הערבים.

המשפחה כותבת: "אהובנו זיו, יישאר תמיד בלבנו הכואב. זיכרונו ודמותו ילוו אותנו לכל מקום ובכל שעה. יהי זיכרו ברוך לעד."

אם יש לכם עוד אנשים שנהרגו ואתם מכירים, תעלו גם.
פשוט קשה לי לקרוא ולהעלות
חשוב לזכור את כולם

יהי זכרם ברוך

יהי זכרם ברוך
כל הכבוד על האשכול גרזן.

כאשר יעבור אדם זר ליד חבריו של עמית רובינזון ז"ל, וישמע את פרצי הצחוק העולים מהמעגל שבו הם ישובים, עשוי לחשוב כי התבלבל או טעה בדרכו, אך אין כך הדבר. עמית היה מרכזה של כל חבורה. בחור צעיר, דומיננטי, שסחף אחריו מעגלים אחר מעגלים של חברים למחוזות הצחוק, הידידות, וכפי שכינה זאת אביו, אליהו, בהספדו ביום שישי - מחוזות השטות.

"עמית נולד ב-25.8.89 בקיבוץ מגל, לסילביה ולאליהו, אח לנעם, לליאת ולניתאי. עוד מגיל קטן התבלט עמית כשחקן פינג-פונג מוכשר, והיה פעיל בחוגים שונים במועצה האזורית מנשה.

"כושרו החברתי היה דבר שלא ניתן להתעלם ממנו. הוא היה יועץ ומוביל דעה, וביתו היה נקודת מפגש לצעירים בני גילו ומקום מפלט לכל נער, שרב עם הוריו והיה זקוק לתמיכתו של עמית. הוא הפך לדמות בולטת באזור עמק חפר, שבו למד, כאשר ייסד 'ליין' מסיבות - כפי שהדבר נקרא בקרב בני גילו - אשר נחל הצלחה חסרת תקדים. הוא שילב את יכולותיו החברתיות הגבוהות עם כשרון עסקי ממולח, וגיבש את נוער עמק חפר באופן מעורר התפעלות, שגרם לו סיפוק רב.

"עמית היה נער מבריק, שבכל נושא שהתעניין בו הפך מיד לאורים ותומים בעיני הסובבים אותו. תחום בולט בכך היה תחום המחשבים. על אף מוחו החריף, התחום הלימודי לא היה נושא שקרוב ללבו, ויעידו על כך מורות מתוסכלות שהתקשו לעמוד בפני קסמו ושנינותו הרבה.

"ביום חמישי, 8.1.09, י"ב בטבת תשס"ט, נהרג עמית בקרב על שלומם של תושבי הדרום. לפי פרסומים, הוא נפגע מירי צלפים, כאשר היה בתפקיד עם חבריו לטנק שבו שירת. עמית היה נער בעל מוטיבציה עצומה. חברת ילדות מהקיבוץ, שפגשה אותו ימים ספורים לפני מותו, מעידה כי היה להוט להיכנס לעזה ולהתחיל לפעול. מותו ילווה אותנו תמיד כסמל לאומץ, לדבקות במטרה ולרעות שעליה שומעים רק בשירים ישנים.

והאדם, התוהה אם הגיע אל מעגל החברים הנכון, יידע כי אכן אלה חבריו של עמית המעלים זיכרונות, וכי לא ניתן לספר סיפור על אדם כה מיוחד כעמית, בלי לסיימו בחיוך גדול ובצחוק מתגלגל. זוהי המורשת שהותיר לנו בחיוך רחב, הקורץ אלינו מתוך תמונתו הגדולה הניצבת בסלון ביתו.

יהי זכרו ברוך".

* הצוות של עמית פעל באותו טנק שממנו נחטף גלעד שליט- לאחר מותו של עמית הוחלט כי הטנק לא ייקח שוב חלק בפעילות מבצעית.

יהי זכרם וזכר כל הנופלים ברוך

יהי זכרם ברוך.
כולי תקווה שביום בו תהיה למועדון הנהלה איכותית ומסודרת, ידעו שם לפעול למען הנצחת הנופלים אוהדי הקבוצה במקום קבע.

מחשיכים את הפורום כלכך הרבה פעמים בשנה, מן הראוי שגם ביום כזה הוא יוחשך. לא חושב שיש פה מישהו שלא איבד יקר או מכר.

יהי זכרם ברוך.

דני, המפקד היקר ואהוב של אבא שלי זכרונו לברכה.
אבא שלי, רב סרן סמי בן נעים שירת כמכונאי מוטס בטייסת 114, כפקוד של דני.
אבא נהרג במלחמת לבנון השניה, כשטיל נ"ט הפיל את מסוק היסעור.
דני ליווה אותנו לאורך כל השנים בקשר אדוק ואוהב וכשקיבלנו את ההודעה על מותו, הלב שלנו נקרע, שוב.
הייתה לי הזכות להיות עם בנו הבכור בקורס הקצינים.

ציפר, רן (רני)
סמל ראשון

בן דבורה וצבי, נולד ביום ט' בתשרי תש"י (2.10.1949) בקיבוץ שובל שבנגב, שהוקם עוד לפני מלחמת העצמאות. מילדותו ינק בביתו את הרוח החלוצית ואת האהבה לארץ. בגיל שנה עברו הוריו לגור בשכונת רמת-החייל בתל-אביב, ומאוחר יותר השתקעה המשפחה במרכז תל-אביב, שם גדל והתחנך. רן למד בבית-הספר היסודי "אחד העם" ובבית-הספר התיכון "גאולה". הוא השתייך לתנועת השומר הצעיר, שיחק כדורסל בקבוצת הנוער של "הפועל" תל-אביב, והמשיך לשחק כדורסל גם כשהתבגר ועבר לגור במושב תלמי-מנשה. הוא אהב לצלם והותיר אחריו אלבום מצילומיו הנאים.

באוקטובר 1967 התגייס לצה"ל ושירת בחיל-הצנחנים. כספורטאי זריז, מחונן בכשרונות, וכבעל מוטיבציה גבוהה לשרת את המדינה, התגלה רן כלוחם אמיץ ורב תושייה. הוא לחם במלחמת ההתשה והיה עם הכוח שפשט על האי שדואן ועל האי גרין במצרים. כן השתתף במרדפים בבקעת הירדן ובפשיטה בביירות.

כלוחם בחיל-הצנחנים עבר שורה של קורסים. בנובמבר 1968 עלה לדרגת רב"ט, ביולי 1969 עלה לדרגת סמל. באחד מאימוני הצניחה בלילה נפגע ברגלו והועבר ליחידת מודיעין של חיל-הצנחנים. במאי 1969 הועלה לדרגת סמ"ר.

באוקטובר 1970 השתחרר רן מצה"ל והחל ללמוד באוניברסיטת תל-אביב. ברוך כשרונות היה וחרוץ. בימים למד היסטוריה כללית ותולדות עם ישראל
ובערבים למד משפטים. הוא מצא זמן לעבוד ולפרנס את עצמו, וגם לעסוק בתחביבי הספורט שלו.

במלחמת יום הכיפורים נקרא לשירות מילואים. ביום שבו יצא לחזית הספיק לשאת את אשתו, ומטקס הכלולות ברבנות יצא הישר למלחמה. בתום הקרבות חזר ללימודיו באוניברסיטה, עבר לגור במושב תלמי-מנשה שליד רמלה ונולדו שני ילדיו. באוקטובר 1977 הוסמך כבוגר אוניברסיטת תל-אביב בהיסטוריה ובמשפטים. הוא פתח משרד עצמאי כעורך-דין, ובתקופה זו גילה חריצות וכושר עבודה מופלא. הוא ניהל את משרדו בתל-אביב ואת משקו במושב, היה מעורב בענייני ציבור, עסק בספורט וגילה עניין רב בתהליכים פוליטיים וחברתיים במדינה. הוא היה ער לצדק סוציאלי והגיש עזרה משפטית לשכניו במושב. עם זאת מצא שעות פנויות להתמסר למשפחתו. הוא אהב לטייל, והשבתות היו קודש לטיולים משפחתיים.

עם פרוץ מלחמת לבנון נקרא לשירות מילואים. הוא לחם בגיזרה המזרחית והתקדם לעבר כביש ביירות-דמשק. ביום כ' בסיוון תשמ"ב (11.6.1982), חשה יחידתו לעזרת כוח שריון שנקלע למארב סורי וסבל אבידות כבדות. טיל סאגר שנורה מטנק סורי פגע בו ורן נפצע פצעי מוות. בן 32 היה במותו. רן הובא למנוחות בבית-הקברות הצבאי בקריית-שאול בתל-אביב. הוא השאיר אחריו רעיה, בן, בת, הורים ואח.

שר הביטחון כתב עליו למשפחתו: "רן שירת במפקדת חטיבה של חיל-הצנחנים. בעבר השתתף במלחמת ההתשה, בפשיטה על האי שדואן ועל האי גרין, בפשיטה לביירות ובמרדפים בבקעה. הוא היה לוחם אמיץ, מסור לחבריו לנשק, גילה תושיה רבה בכל מצב וידע לשמור על קור רוח ובדיחות-דעת גם ברגעי מתח וקרב, עד שנפגע בעת ירי טילי סאגר".

מפקד יחידתו כתב למשפחתו: "בנכם נפל מצפון לעיירה ראשידיה במזרח לבנון, בקרב עם הכוחות הסוריים, בעת שכוחות מחטיבת הצנחנים שבה שירת חשו לעזרת כוח השריון, שנקלע למארב נ"ט וסבל אבידות קשות. רן נפל בעת שנפגע מרסיס של טיל סורי. בכך נקטעה תקופה של 9 שנות שירות בחטיבה כמש"ק מודיעין, מאז הקמתה במלחמת יום הכיפורים. בשנות שירותו בחטיבה נתגלה כאדם ישר וכחבר לדוגמה, הדואג לזולת ומוכן לעזור לכל אחד מחבריו. הוא ביצע כל משימה שהוטלה עליו בתבונה רבה, במסירות וביעילות. היה מוכן לבצע כל משימה שהוטלה על יחידתו. בשל תכונותיו אלו, בשל חוש ההומור ורוח השובבות שליוו אותו בכל מעשיו, רכש חברים רבים מקרב מפקדיו ומקרב חבריו ליחידה".

על שמו נקרא מגרש הכדורסל במושב תלמי-מנשה. חוברת הופיעה לזכרו ביום השנה למותו.

יהי זכרם ברוך

לא ראוי להחשיך את הפורום לזכר משחק השרוכים וגם לזכר יום הזיכרון. על מי מהם לוותר זו כבר משאלת לב אישית של כל אחד, אבל שניהם יחד זה לא מתאים

שייפסק אמן.

שיר מצמרר שקראתי היום בידיעות מאת ארז שטרק ז"ל שנפל באסון המסוקים. לימים השיר יולחן ע"י כנסיית השכל.

שום דבר לא יפגע בי, שום דבר
לא אישה לא כדור מחבלים, שום דבר
כי ככה נשבעתי לאחי, אחותי, להורים
ובכיתי בלילות ודאגתי בימים
כי פחדתי שמשהו יפגע בהורים
וקולו של אבי מהדהד לי בראש כבר שנים

אם יקרה לך משהו
אין לי טעם לחיים
אין לי טעם למחר
אין לי טעם לחיים
אין לי טעם למחר

אם אתם עומדים כאן מעלי
כנראה שלא עמדתי בהבטחתי
מצטער, בחיי

* גם האיור במדור "דעות אחרונות" היה נוגע ללב.

הייתי בגדוד שלו בזמן שנהרג.
לא ידעתי שהוא אוהד הפועל תל אביב, הייתי בין אוהדי הפועל היחידים בגדוד.
אני רק זוכר את ההקלטות של השיחה בקשר, לאחר שנהרג כאשר לכל הפלוגה ניתנה ההוראה לעבור לקשר חוץ (בטנק רק המפקד מאזין בקשר חוץ), משם נשמע קולו של הרס"פ קורא קדיש, לשאר חיילי הפלוגה, מזעזע.
*כשהשתחררתי ב2010 הטנק עדיין היה מבצעי בגדוד, אני זוכר את זה טוב רואים את הפגיעה של הRPG. רצה הגורל אבל ישבתי מאחורי טנק זה עם השומר על הטנקים במשחק האליפות מול בית"ר, צפיתי בו בטלפון הסלולרי.

אני קורא באשכול, עובר על הסיפורים עד שאני נתקל בתמונה הבאה ונתקף כולי צמרמורת:

זאת אותה התמונה שהייתה תלויה ליד השולחן שלי במשך שנה וחצי, בפינת זכרון במשרד הצבאי. אותו שי אטיאס שכבר בקורס שמעתי עליו ועל הסיפור שלו ושל אח"י חנית בלבנון השנייה. לקראת אמצע השירות שלי עברתי לשרת באותה החולייה שהוא שירת, בתפקיד זהה לתפקיד שבו הוא שירת. הייתי הולך ביחד עם שאר חברי החולייה לאזכרה שלו כל שנה.
בכל פעם שהיה איזה התחממות והיה לנו חשש שאולי תפרוץ מלחמה- אני והחברים מהחוליה נתקפנו חרדה. ידענו מה המשמעות-שבדיוק כמו שי גם אנחנו נעלה על סטי"ל, ומי יודע אם נחזור.
לא היה לי שום מושג על הקשר שלו להפועל.

יהי זכרם ברוך
גרזן כל הכבוד על האשכול