http://www.haaretz.co.il/sport/world-so ... -1.2295173להלן התחלת המאמר של שאול אדר
אם יש רגע במשחק שיכול לסמן עונה של קבוצה, הוא התרחש בתחילת המחצית השנייה במשחק האחרון של ליוורפול מול ווסטהאם. הקבוצה מלונדון השוותה ל-1-1 על סף הירידה למחצית משער שהיה צריך להיפסל בשל עבירה ברורה על השוער, אך המרסיסיידס עלו למחצית השנייה רגועים, ממוקדים והחלטיים. ניצחון 1-2 במשחק הזה קירב את ליוורפול בעוד צעד לקראת שני המפגשים הקריטיים שיכריעו את גורל העונה - מול מנצ'סטר סיטי ביום ראשון ובהמשך מול צ'לסי.
"אני חושב שלפני שנתיים היינו הופכים לקבוצה שמרחמת על עצמה ומתלוננת ללא הרף וזה היה משפיע עלינו במחצית השנייה", סיפר סטיבן ג'רארד על ההתמודדות עם השער בדקה הקריטית, "המנג'ר היה נהדר, הוא אמר לנו לשכוח מזה ושאי אפשר לשנות את ההחלטה". לרגע נשמע ג'רארד, הסמל הגדול ביותר של ליוורפול בעידן הפרמייר-ליג, כאחד המבקרים החריפים ביותר של ליוורפול - הקבוצה, העיר ואופי.
"קבוצה (ועיר) שמרחמת על עצמה ומתלוננת ללא הרף", היא השמצה נפוצה באנגליה נגד ליוורפול והסקאוזרים אבל משהו מהותי השתנה במועדון בשנתיים האחרונות. מהתהומות המקצועיים של ימי רוי הודג'סון וטירוף המערכות של כהונת קני דלגליש - שהתאפיין בדיוק באותם רחמים עצמיים ומריבות עם שאר העולם - צמחה באנפילד קבוצה שונה לגמרי שממוקדת בעיקר.