רן בן שמעון, תגיד, מה זה הדבר הזה?
http://www.haaretz.co.il/.premium-1.2201356האמת - עצוב לקרוא.
רן בן שמעון, תגיד, מה זה הדבר הזה? אם הייתי שדר קווים באחד המשחקים של הפועל תל אביב העונה, הייתי נעמד מול מאמנה ושואל אותו בדיוק את השאלה הזו
אלון עידן 27.12.2013 אם הייתי שדר הקווים באחד המשחקים של הפועל תל אביב, הייתי נעמד מול רן בן שמעון בסיום משחק, מכחכח מעט בגרוני, מיישר את צווארון חולצתי, משטיח את קווצות השיער הסוררות בצדי ראשי, מקרב את המיקרופון אל פי ושואל אותו כך: "תגיד, מה זה?".
אני מניח שלשמע התהייה בעלת המאפיינים הכלליים מדי, בן שמעון היה מגלה מידה מסוימת של חוסר נוחות. אני מניח שהיה ממתין שתיים עד שלוש שניות, מכווץ את שפתיו כמי שמגלף את מלותיו, ואז היה מנסה להעביר את המבוכה למגרש שלי: "אני לא מבין את השאלה. אתה יכול להיות יותר ספציפי?".
ובכן, בשלב זה, ובכדי לרצות את בר פלוגתי, הייתי נאלץ להיות יותר ספציפי. הייתי בולע מעט רוק, שוב מכחכח בגרוני, שוב מיישר את צווארון חולצתי, הפעם אולי הייתי מוסיף גירוד בצד הימני העליון של מצחי, ואז ושואל: "כלומר... מה זה הדבר הזה?".
אני מניח שלשון הפירוט לא היתה מרצה את בן שמעון. אני מניח שהוא היה מחייך חיוך של מי שאינו מבין מי האיש אשר עומד מולו ומטריד את מחשבותיו בזוטי דברים מעין אלה. אני מניח שהיה מצחקק ציחקוק קטן, מגיש את פיו למיקרופון ובטון אמפתי שמורכב מרבעי טון של פאסיב־אגרסיב אומר כך: "סליחה, בחור יקר, אני לא מכיר אותך ואני לא יודע בדיוק מה אתה מבין בכדורגל. אבל אני לא מדבר בכותרות, אני מדבר רק מקצועית. אז אם יש לך שאלה מקצועית, אני אשמח לענות. אם לא, אני מציע שנפסיק את הראיון".
ובכן, זה השלב בו הייתי מפטיר חיוך קר לעבר בן שמעון, מהנהן כמבין את עמדתו, ממתין שלוש־ארבע שניות, שואף אל תוכי את המבוכה, ומסביר את עצמי בערך כך: "כלומר, מה שאני מתכוון לשאול, ואולי לא הבנת אותי נכון, זה... תגיד, מה זה בדיוק הקשקוש הזה?".
אין לכחד, אני מניח שזה הרגע בו הראיון היה מגיע לסף רתיחה, וייתכן שבן שמעון היה מבקש להפסיקו. אני גם מניח שהוא היה מסתובב בחצי תפנית לאחור, כמחפש מישהו שיחלץ אותו מתוך חלום העוועים אליו נקלע שלא בטובתו. אלא שלמרות אווירת המחנק שהיתה שורה בינינו, אינני מעריך שהיתה לו התעוזה לעזוב את המקום, משום שאהבתו למלה המדוברת ולסוג השיח הדיאלקטי הזה היתה גוברת על מצוקתו הרגעית.
לכן לא נותר לי אלא להניח שהיה מניח יד אבהית על כתפי, כמי שמאמץ אליו ילד מוגבל שהעולם התאכזר אליו, ומסביר לי בעדינות וברוך: "תראה, בחור חביב, כל מה שאני יכול להגיד לך זה שאני גאה לאמן את המועדון הנפלא הזה שנקרא הפועל תל אביב. אני מנהל אותו בצניעות ובגובה העיניים. אני מבקש מהשחקנים שלי להיות אמיתיים. אני מבין את האוהדים הנפלאים שלנו, כל מה שהם מרגישים מקובל עלי. לי יש את הדרך שלי, ואני מאמין שמדובר בתהליך. בכל מקרה, אני לוקח אחריות על כל דבר שקורה במועדון הזה. שהוא נפלא דרך אגב, כן?".
ובכן, אני מניח שאחרי שהיה אומר את הדברים הללו, היה מצפה שאסוג לאחור ואניח לו לנפשו, כמו מרבית שדרי הקווים, שבמהלך השנים סיגלו לעצמם, במהלך אבולוציוני יוצא דופן, רגישויות תת־עוריות שקולטות חוסר נוחות מצד המרואיין. אלא שאני, כחדש בתפקיד, וגם משום שאיני מתכוון להאריך ימיי על קווים לבנים עטויי גיר, לא הייתי מגלה את מידת הרגישות הראויה, והייתי מגיש לו שוב את המיקרופון לאחר שהייתי שואל: "כן כן, גאה, דרך, תהליך, אחריות, אמיתי, הכל בסדר. אבל השאלה שלי היתה אחרת. אני שאלתי בסך הכל מה זה? כלומר, מה זה הדבר הזה? כלומר, מה זה הקשקוש הזה?".
אני מניח שבשלב הזה בן שמעון היה מאבד את עשתונותיו. אני מניח שהיה פולט בקוצר רוח מלים מקוטעות ("טוב", "הבנתי", "תודה"), ורגע לפני שרגליו היו נושאות אותו מהגיהנום הקטן שנכרה עבורו, היה מוודא שכל הקהל בבית מבין שמדובר במראיין בעל יכולות קוגניטיביות נמוכות ("אל תיפגע, אבל אני לא בטוח שאתה מתאים לתפקיד, תהיה לי בריא").
אלא שאני לא הייתי נכנע לרוח הנכאים שהיה מפנה לעברי, משום שעל השאלה המרכזית שלי עדיין לא קיבלתי תשובה. לכן הייתי מדביק בריצה קלה את המרחק הקצר שעבר, מוודא שהצלם מתמקם בזווית הנכונה, ואומר לו כך: "תראה, רן, אני מבין את חוסר הנוחות שלך, אבל אני מבקש שתכבד את המקצוע שלי, וכן, גם את השאלות שלי".
בן שמעון (מקרב את הפרצוף לעברי, רציני כמו שלא היה מעולם): "אני מכבד אותך, אבל אני מרגיש שאתה לא מכבד אותי". אני (חיוך קטן, מבוכה, גבות מורמות): "אני מכבד אותך מאוד... אולי לא ניסחתי את עצמי כמו שצריך... תראה, כל מה שרציתי לדעת זה דבר מאוד פשוט, ויכול להיות שיש דרך אחרת, טובה יותר, לנסח את התהייה הזאת שלי... זה פשוט קצת מלחיץ, טלוויזיה, אלפי צופים, אתה יודע...". בן שמעון (חיוך מכיל, יד על כתף, טון אבהי משהו): "כן, זה לא קל, בטח לא בפעם הראשונה... בסדר, קח את הזמן, בלי לחץ, תחשוב טוב על הניסוח, אני אחכה בסבלנות".
והוא באמת היה מחכה בסבלנות. ואני באמת הייתי חושב על הניסוח. ובאמת הייתי מעביר בתוך ראשי את כל האופציות הרטוריות שיכולות לרפד במעט את השאלה. ואני מניח שלאחר 15 או 20 שניות של שתיקה, נצח של מבוכה במונחים טלוויזיוניים, הייתי מקרב את המיקרופון אל פי, ובטון מעט שברירי, ובארשת פנים של מי שמהלך על ביצים, ומתוך הבנה שמדובר בניסיון האחרון שבן שמעון יאפשר, ואולי במלים האחרונות שלי בקריירה כשדר קווים, הייתי מנסח את הדברים בערך כך: "תגיד, מה זה?".
אלה בוודאות היו ה2 דקות הכי מיותרות שלי השבוע.