פורום השדים האדומים

איזה כיף שהפנים הראשיות של הקבוצת כדורגל והכדורסל שלנו, זה גילי ורמוט ומתן נאור.
בעוד הפנים הראשיות של מקקי בכדורסל וכדורגל, זה ערן זהבי וגיא פניני.
זה גם ההבדל בין הפועל למכבי מבחינתי, הפועל זאת ארץ ישראל היפה והצנועה, שדרך ארץ קדמה להצלחה, בעוד מכבי חלאות אדם שלא בוחלים בכלום רק בשביל ההצלחה, ודמויותיהם האהודות מגיעות מתוך שנאה ולא מתוך אהבה טהורה.
ועשו לי טובה אחת קטנה, חלאס להשוות את זהבי לשמעון גרשון, זהבי היה מת שיהיה לו חצי מהקלאסה שהיה לגרשון בתור בנאדם. שונא את גרשון אני כבר לא, לא ארצה כמובן לראות אותו יותר בהפועל בשום תפקיד שהוא, אבל שונא בחיים לא, מאוהב זה הפך למעריך על כל מה שתרם להפועל וחבל שהוא גזר על עצמו את הדין לא להיות יותר קשור להפועל, במקום להיות שייך לרשימה של אנשים נפלאים שהיו סמלים אהובים אפילו עד היום בהפועל.

שכטר, למיטב זכרוני, לא ערך בכלל שיחות קונקרטיות עם מכבי. הוא בא בדרישה לשכר מסוים וקודם כל בדק עם הפועל יכולים לתת לו את זה,
ברגע שנתנו לו את ההצעה הוא לא טרח לשבת עם אף קבוצה אחרת.
ורמוט קיבל ממכבי הצעה גבוהה יותר ממה שהפועל נתנו לו.

זה פורסם כמה וכמה פעמים, וגם נאמר ע"י שכטר עצמו.

זה ששכטר אמר את זה אני יודע. הוא דואג להזכיר את זה כל שני וחמישי.
אם זה נכון, כמו שהאדס אמר, אי אפשר לדעת.
צר לי, ואולי אני עושה פה עוול לשכטר (שאגב, אין לי איתו שום בעיה חו"ח), אבל אני לא מאמין.
לא מאמין שמישהו יוותר משמעותית על כסף תמורת הזכות לשחק בהפועל.

(חוץ ממני כמובן).

אני דווקא כן מאמין. כמובן שגם לויתור כזה יש גבול, אבל אני מאמין (וזה בלי קשר לכדורגל) שלא אצל כל האנשים כסף הוא השיקול היחידי בהחלטות שהם מקבלים.

אם אנחנו מדברים פה על אמונה, אז ברור שאין לנו ויכוח, כי אין נכון או לא נכון. ואני מכבד את מה שאתה אומר.
האמת, כיף לך. לפעמים אני מאוד רוצה לשוב לעידן התמימות של הכדורגל (ואני לא אומר את זה בציניות בכלל).
אני גם מסכים שלא אצל כולם הכסף הוא השיקול היחיד. השאלה כמה כסף. אם שכטר היה מקבל ממכבי כפול כסף ממה שהוצע לו בהפועל או אפילו פי 1.5,
אני בהחלט מאמין שהוא היה שם. אותו דבר גילי ורמוט.

הטור הזה פורסם אתמול עוד לפני המשחק:


לחגוג או לא לחגוג? על נימוסים והליכות

אלון עידן

למה ברק יצחקי לא חגג את השער נגד בית"ר ירושלים?
לכאורה, בגלל שהוא שיחק בבית"ר ירושלים לא מעט שנים ועדיין מזוהה עם הקבוצה ולא רוצה לפגוע בקהל ויש להם מקום חם בלב שלו וכו'. למעשה, בגלל שהוא ראה עוד כדורגלנים בעולם לא חוגגים אחרי שערים שכבשו נגד קבוצות לשעבר, ובדיוק כמו תספורת המוהיקן שהתפשטה כאש בשדה כדורגלנים, הוא בסך הכל חיקה טרנד.

אבל מה מטרתו של הטרנד?
לייצר עבור הקהל תמונה לא אמיתית: בתמונה השחקן ייראה לא שמח, למרות שברור לכולם שהוא שמח. מה שמבקש הטרנד הזה להשיג באופן רשמי זה "כבוד" – להעביר לאוהדים את התחושה שהשחקן הלא חוגג מכבד את אותם אנשים שפעם הריעו לו.

דווקא יפה.
נכון, אבל מה שמעניין בעיקר זה המנגנון שמייצר את אותו "כבוד". השחקן מתבקש להוכיח לקהל שהוא מסוגל להתנתק לרגע מהאינסטינקט (מעצמו), לטובת הזיכרון (האוהדים). כלומר, ממש כמו בטקס דתי, הקהל מבקש מהשחקן שיקריב לו קורבן. הקורבן הוא ההסכמה של השחקן "לצאת" מהרגע – האקסטטי, המאושר, הלא־מוגדר – ולהיכנס אל תוך העולם שלהם, העולם ה"רגיל", זה שמורכב מחשבונות של כבוד וג'נטלמניות ו"אחי, אל תירק לבאר".


קורבן לא קטן.
במקור, אני מניח שכן. כלומר, הראשון או הראשונים שעשו זאת באמת נאלצו "לצאת מהרגע", לוותר על "האושר", ולהקריב אותו לטובת ה"אחר". אלא שברגע שהאקט הכל כך פרטי וייחודי הפך לטרנד – אופנה משוכפלת - ברור שהמנגנון השתנה: כעת העונג של השחקן מופק דווקא מהעובדה שהוא מבצע את הטקס החדש באופן מושלם. כלומר, עצם העובדה שהוא מממש את המסגרת הסימבולית החדשה שנוצרה, היא שמענגת אותו ומכניסה אותו לתוך רגע אקסטטי חליפי (כי בסופו של דבר, גם כיבוש שער הוא בסך הכל אקט סימובלי: כדור שעובר קו שמסומן על משטח בצבע ירוק ליד קניון באיזו עיר לכאורה קדושה במזרח התיכון).

אז למה ערן זהבי כן חגג כמו משוגע כשכבש בעונה שעברה בדרבי נגד הפועל תל אביב?
משום שזהבי מרוכז כל הזמן בדבר עצמו. ובכדורגל, הדבר עצמו זה לנצח, וכדי לנצח צריך לכבוש שערים, ולכן כשזהבי כובש שערים, הוא לא מוכן לשתף פעולה עם שום טקס, והוא מסרב לעשות חשבונות מכל סוג שהוא, ולמעשה לא מתעניין בעולם החיצוני.
מבחינתו של זהבי, המטרה היא לממש בכל רגע ורגע את הדבר שלשמו הוא קיים, ולכן הוא מאושר כמו שרק אדם שנמצא בתוך החוויה עצמה יכול להיות מאושר. הוא לא מקריב קורבן עבור הקהל, כי הקהל של זהבי זה הוא עצמו. כן, יש בזה ממד נרקיסיסטי משמעותי, אבל זאת גם הסיבה שיצחקי הוא רק שחקן מאוד מוכשר, ואילו זהבי הוא שחקן גדול. כי האחד לא מבטא את עצמו מטעמים חיצוניים (נימוס, פוליטקלי קורקט), והשני מבטא את עצמו באופן טוטאלי למרות הגורמים החיצוניים.

אבל בטניס למשל זה דווקא נחשב אצילי לבקש סליחה אחרי שזכית בנקודה בעקבות כדור שפגע ברשת.
נכון, ובמובן הזה יצחקי הוא שחקן יותר אצילי מזהבי הטוטאלי.

ובכל זאת, רוב האנשים יעדיפו את זהבי.
כי בסתר ליבם, אנשים מעדיפים את הטוטאליים. משום שהטוטאליים – מלבד העובדה שהם נדירים – בעיקר מעבירים לקהל מסר תת קרקעי חשוב: יש לנו את האומץ ללכת עד הסוף. והמסר הזה, של "ללכת עד הסוף", תמיד מייצר התייחסות ציבורית דואלית: גינוי פומבי והערכה פנימית. הגינוי – משום שמי ש"הולך עד הסוף", עשוי "לדרוך" על הקהל בדרכו למילוי המשימה; והערכה – משום שכל אוהד היה מבקש לעצמו שחקן שימלא את המשימה באופן טוטאלי שכזה (ובאופן עקרוני יותר: כל אדם היה מבקש את האומץ להתגבר על העולם החיצוני בדרך למימוש עצמי).

גילי ורמוט ויתר על הרבה כסף בשביל להיות בהפועל

אחלה טור, פרט לעובדה שאין בינו לבין זהבי שום קשר
זהבי לא סתם חגג. זהבי חגג באופן מתריס ולא בפעם הראשונה.
זה הדבר הכי רחוק מהתדמית שהטור מנסה להציג. זהבי מחשבן, ועוד איך מחשבן.

אחלה טור, פרט לעובדה שאין בינו לבין זהבי שום קשר
זהבי לא סתם חגג. זהבי חגג באופן מתריס ולא בפעם הראשונה.
זה הדבר הכי רחוק מהתדמית שהטור מנסה להציג. זהבי מחשבן, ועוד איך מחשבן.

זה פורסם לפני המשחק