פורום השדים האדומים

האמת שלא ידעתי עד הראיון שהיא צברית. בכל אופן ניחושים והשערות במי מדובר? (חוץ מהערס הראשי של אותה העונה)

http://www.haaretz.co.il/magazine/.prem ... m=facebook

בגיל 24, כשהגיעה ההצעה לעבוד בצמוד למושאי ההערצה שלה, קפצה על ההזדמנות והשתלבה בהפועל תל אביב כעוזרת לדובר. “זאת היתה טעות גדולה”, היא אומרת בדיעבד, “כשאתה נכנס פנימה אתה מגלה שאלו שעודדת מהיציע הם בהרבה מקרים זבל של אנשים. אני הייתי במחנה גיא לוזון ‏(המאמן‏) וביום שהוא פוטר גם אני פוטרתי, לא לפני שהשמיצו אותי איפה שרק אפשר. עיתונאים התקשרו אלי ואמרו שהיה לי רומן עם כל הקבוצה בערך, הפיצו שמועות שנכנסתי להריון לא מתוכנן, שעשיתי הפלה. דברים שלא היו ולא נבראו. אני לא טלית שכולה תכלת, אבל הקפדתי לשמור שם על מרחק ומקצועיות”.

ממה נבעה תחושת הגועל?

“זה אולי יישמע ילדותי אבל כאוהדת, לשחקן על המגרש יש השפעה ישירה למדד האושר שלך. אם הוא ייתן הצגה והקבוצה תנצח כל תחילת השבוע תהיי שמחה ואם לא, אז להפך. אבל כשמכירים את האנשים ומפשיטים מהם את ההילה של הכדורגלן, מגלים שהם לא תמיד העפרונות הכי מחודדים בקלמר, שהם בוגדים בנשים שלהם על ימין ועל שמאל ושהשוביניזם מוטמע בהם. מצאתי את עצמי שם בסיטואציות נוראות, ואני לא חושבת שיש לזה קשר לאישיות שלי. נכנסת בחורה צעירה לתחום סופר־מאצ’ואיסטי, וכולם מרשים לעצמם. כל הזמן זרקו לי הערות על גבול ההטרדה, בפרצוף, בלי שום בושה.

“באותה תקופה ניסיתי להפחית בעישון, אז הסתובבתי הרבה עם סוכריות על מקל, שיהיה משהו להתעסק בו”, היא מדגימה. “אחד השחקנים היה זורק לי קבוע הערות סקסיסטיות. כשהוא שאל פעם אחת מה עם הסוכריה שלו, אמרתי לו שאני אשמח לתת גם לאשתו אחת, ושנדבר על זה שלושתנו ביחד”.

אנחנו יושבים לצהריים ב”יעקב סנדוויצ’ים”, סוג של מוסד בת־ימי, ושם, על פרגית בלאפה, היא מספרת ש”תקרית הסוכריה” היא כאין וכאפס בהשוואה לסיטואציה אחרת שבה התגלה בפניה הענף בשיא כיעורו, בעת שעבדה כמפיקת תוכניות בערוץ הספורט. “כדורגלן ניסה לאנוס אותי”, היא יורה אגב נגיסה מתפצפצת בפלפל חריף, “הייתי בבר עם חברות וגם הוא היה שם. אנחנו מכירים המון שנים אז קישקשנו קצת. הוא היה מאורס, אז שאלתי על ההכנות לחתונה והכל היה סבבה. כשהתכוונתי ללכת הוא אמר שהוא נוסע לכיוון בת ים והציע לי טרמפ. הסכמתי, אבל אז קיבלתי טלפון מידיד שאמר שהוא באזור והציע שנמשיך לבירה. אמרתי לכדורגלן שאני לא חוזרת הביתה, אבל תודה על הטרמפ בכל מקרה, אז הוא הציע ללוות אותי לרחוב הראשי כדי שאתפוס מונית.

“הלכנו בדרך צדדית, ופתאום הוא דחף אותי לתוך אחד הבניינים ודפק לי את הראש בקיר. הוא ניסה לנשק אותי בכוח, נשכתי אותו בשפה, ירד מלא דם ונאבקנו. התעשתי מהר ונתתי לו שתי בעיטות בביצים, לא יודעת מאיפה מצאתי את הכוח. גמרתי אותו וברחתי משם. והוא עוד רדף אחרַי והתחנן שלא אספר לארוסתו. אתה קולט? זה מה שהדאיג אותו, לא האפשרות שאני אלך למשטרה.

“משם הלכתי לבית של הידיד שלי. הייתי המומה לגמרי אבל לא איבדתי את זה”, היא ממשיכה, “אני זוכרת שבכיתי כל הלילה, אבל לא הרגשתי שום כאב, כנראה מהאדרנלין. למחרת, כשחזרתי הביתה ושטפתי פנים, ראיתי שיש לי פנס בעין ומלא סימנים כחולים לאורך המותן. רק אז נפל לי האסימון של מה שקרה. התקשרתי לאמא שלי, וסיפרתי גם לאבא שלי ולאחי. לא הסתרתי כלום. כשחזרתי לעבודה הייתי בפוסט־טראומה רצינית, כולם רצו לדעת מי עשה לי את זה, אבל סירבתי להגיד”.

למה לא התלוננת?

“הייתי בערוץ הספורט, ידעתי שזה יהיה מתוקשר ולא היה לי כוח שינברו לי בחיים. אבל בזכות הקשרים שיצרתי בעבודה הוא כבר קיבל את העונש שלו. פעם אחת נתקלתי בו והוא אמר: ‘את הורסת לי את הקריירה’. אתה מבין? אני זאת שהורסת לו”.

"הערסים של תקופת לוזון"
הלך לוזון הלכו הערסים מה?

באותה העונה זה היה שיא ההארדקור. ערסולין, עידן סרור ושות', שאכן די נכחדו מהמועדון לאחר מכן.
באחד מהטורים העיתונאיים מאותה העונה של לא זוכר מי (אולי הופיע במעריב?), אז אותו האוהד-עיתונאי כתב משהו (בערך מהזיכרון שלי) על כך שמדובר בשחקנים שהסיבה היחידה שהוא רגוע לראות אותם על המגרש במדי הפועל, זה עצם העובדה שבאותו הרגע הם לא מנסים לפרוץ לו לאוטו בחוץ.

אולי חוץ מאסולין כולם היו עשויים מאותו חומר שחקנים שעבר אצלך במועדון מאז.

שכחת את ראובן עובד

עידן סרור

לא שכחתי אותו ולא את סרור.

חולק על הטענה שלא נעלמו הערסים. דווקא מאז המועדון נהנה תדמיתית מפרזנטורים הרבה יותר חיוביים ונעימים כדוגמת ורמוט או דמארי לצד הערסים המסורתיים.

מצד שני, גם הערסים השתנו במרוצת השנים אחרי ששיכנעו אותם שוורוד ותספורת מוהק (או איך שלא קוראים לשיט הזה) עם חיתוך קטן בצד זה ממש מגניב ולא גייז...