"הפועל ניצחה 66:78 והחיים פתאום נהיו יפים." - הטור האחרון של אריק במעריב, ממש ערב מותו.
השילוש הקדוש - אריק איינשטייןהשנה האחרונה הייתה מדכאת במיוחד. אתה פותח עיתון, רדיו או טלוויזיה, והבלגן חוגג. כולם רבים עם כולם, הפערים הסוציאליים הולכים וגדלים, האלימות חוגגת, העולם התחתון מרים ראש ויש גם ניסיונות לעורר את השד העדתי, שכבר מזמן חשבתי שנפטרנו ממנו.
ואז, בתוך החושך הגדול, היה הדרבי בכדורסל. הפועל ניצחה 66:78 והחיים פתאום נהיו יפים. בשבילנו, אוהדי הפועל, לנצח את מכבי בכדורסל זה כמעט כמו יום העצמאות. מאז קום המדינה הם נותנים לנו בראש ללא הפסק. זה מזכיר לי סיפור על סופר אנגלי ממנצ'סטר, אוהד מנצ'סטר סיטי, שכתב ספר ששמו "איך יונייטד הרסה את חיי".
המצב די דומה למצב שלנו. יונייטד שולטת בעיר עשרות שנים חוץ מהאליפות ההיא של סיטי לפני שנה. וגם ב-1968, כשסיטי סוף-סוף לקחה את אליפות אנגליה, יונייטד לקחה באותה שנה את אליפות אירופה עם שערים של בובי צ'רלטון, ג'ורג'י בסט ובריאן קיד, שחגג במשחק הזה יום הולדת 19. כשדיברתי לפני הדרבי עם חברי רוני דניאל, האוהד מספר 2 של הפועל, הוא העלה את האפשרות של ניצחון שלנו. אני חתמתי על הפסד מכובד. ואז בא הקונצרט של הפועל בליווי מקהלת הצבא האדום.
שלושה משחקי דרבי זכורים לי במיוחד. הראשון הוא הדרבי האחרון, כי הוא האחרון. השני היה לפני כמה שנים באוסישקין. זה נגמר 71:96, שיא ההפרש אי פעם של הפועל. בשני המקרים ניצח על המקהלה הגנרל האדמוני ארז אדלשטיין. ובתחילת שנות ה-50 היה הדרבי הראשון בחיים שלי. הייתי בן 10 בערך. מגרש האספלט של הפועל, שבו התקיים הדרבי, שכן בגימנסיה "שלוה" ברחוב רנ"ק. זה היה הבית לפני אוסישקין ז"ל. לפני כמה שנים בנו על המגרש בשלווה בניין, וזה הרס לי את החיים. זה גם מה שעשו לאיצטדיון המכביה. הייתי שם לא מזמן וזה היה מפחיד: כאילו פצצת אטום נפלה על המגרש. אין זכר לכלום. אין זכר למבנה, לעץ או למשהו ברקע; כאילו מעולם לא היה פה כלום.
חלק גדול מהחיים שלי עבר עליי שם, בהתחלה כילד שצפה בתחרויות האתלטיקה, ואחר כך כאתלט פעיל. ב-1956 זכיתי שם באליפות ישראל בקפיצה לגובה. איצטדיון המכביה היה ה-מקום, ומחקו אותו. וזה עוד כלום לעומת מה שעוללו לגימנסיה הרצליה - מחקו אותה ובנו עליה את מגדל שלום, לא להאמין. אני מודע לכך שאי אפשר לשמר הכל, כי החיים דורשים את שלהם, אבל את גימנסיה הרצליה, שהיא חלק אדיר מתרבות והווי של עם? בושה וחרפה.
נחזור לדרבי הראשון שלי. מכיוון שזה היה מגרש פתוח, כיסו את הגדרות שמסביב בשקי יוטה כדי שאנשים מהרחוב לא יוכלו לראות, אחרת לא היו קונים כרטיסים. אנחנו הילדים היינו עושים חורי הצצה ביוטות, וככה רואים את המשחק. סדרנים שהסתובבו בפנים היו עוברים ליד הגדר עם מקלות ונותנים מכות על הידיים הקטנות שעשו את החורים. גם אז מכבי היו חזקים יותר והיה להם אברהם שניאור, שהיה בלתי ניתן לעצירה. המשחק הסתיים 33:36 להפועל, וזו הייתה סנסציה. את התוצאה הנמוכה אפשר להסביר בכך שבשנות ה-50 לא היה קיים חוק ה-24 שניות, ובעיקרון קבוצה הייתה יכולה להחזיק בכדור גם רבע שעה. אחחח, הזיכרון הזה. הכל ראיתי דרך החורים ביוטה.
להגיד לכם מתי הפכתי לאוהד הפועל? לשים את האצבע אני לא יכול, אבל אתה גדל בבית עם אמא מפ"מניקית, ואבא שבפולניה היה ראש קן של השומר הצעיר. מכבי היו יותר המגזר הפרטי, הבורגנות. זו הייתה האווירה של אותם ימים והבנת לאן אתה שייך. אצלנו קראו את "על המשמר", ואני קראתי את "משמר לילדים".
נהייתי אוהד הפועל בסביבות גיל 10, ובמקביל הפכתי גם לאוהד ארסנל. בגלל זה שמחתי גם שנבחרת צרפת עלתה עכשיו למונדיאל בברזיל, כי הצרפתים עשו דברים גדולים לארסנל ב-20 השנים האחרונות, מאז שארסן ונגר הצרפתי הגיע לאמן שם. שמות כמו פטריק ויירה, עמנואל פטי, רובר פירס ומעל כולם תיירי הנרי האגדי. הם הפכו אותה לקבוצה מפוארת שזכתה בשני דאבלים, והביאו לה עונה אחת שבה לא הפסידה שום משחק. השנה נראה שהימים הטובים חוזרים.
יש לי חברים אוהדי מכבי, אמנם לא הרבה, אבל יש פה ושם. כשדיברתי איתם אחרי הדרבי הם בירכו אותי, לתדהמתי. כנראה קשה להם להתחבר למכבי הנוכחית, שהיא בעצם לקט מקרי וזמני של שחקנים אמריקנים, להבדיל מהפועל שהגרעין שלה ישראלי. הדרבי בא בזמן טוב, אבל בעוד שבועיים יש דרבי בכדורגל, ואני בלחץ כבר מעכשיו. אוהדי מכבי בטח כועסים עליי כשהם קוראים את השורות האלו, ואולי קצת מקללים ושונאים. לא צריך, חבר'ה. מי כמוכם יודעים מה זה לסבול. בעשור האחרון הפועל נתנה לכם בראש בלי הפסקה. היו על זה בדיחות כמו: "מה עושה אוהד מכבי בכדורגל אחרי ניצחון על הפועל? סוגר את הפלייסטיישן והולך לישון". עכשיו אנחנו בפלייסטיישן.
חלפי לאברהם חלפי יש משפט אדיר שאומר: "נותר לנו לקוות שאחרי שדיברנו על המוות - יימח שמו". אני עובד עכשיו על תקליט אוסף של כל השירים של חלפי ששרתי: "עטור מצחך", "צער לך", "שיר השיכור" וכאלה. כעשרים שירים, כולל שלושה חדשים שהולחנו עכשיו. כל תקליט הוא ריגוש, אבל חלפי הוא ריגוש מיוחד. כחמישים תקליטים הוצאתי כבר, אולי יותר. אין מה לעשות, אני כבר ותיק. ל"עטור מצחך" ולשירים האלה אין מה לעשות חידושים. מה יש לגעת? התקליט הזה הוא כולו שירה כתובה ומולחנת.
חלפי היה חבר של אבא שלי. הוא ואבי שיחקו בתאטרון "האוהל". הוא שיחק ב"פלוך" של חנוך לוין. חלפי היה גם שחקן בקאמרי, ועשה תפקידים ב"עוץ לי גוץ לי" וב"האדרת" של גוגול - הוא שיחק את אקקי אקקייביץ'. הוא היה איש מקסים, עדין נפש. לא היו לו ילדים, אבל הוא היה מעין דוד לכל הילדים של החברים שלו. איש מיוחד במינו. הוא נולד באומן, והיו לו סבא אחד דתי וסבא אחד חילוני. בשירה שלו יש ויכוחים קשים עם הבוס למעלה. יש לו ים של שירים עם התרסה. בספרייה של אבא שלי היו עותקים ראשונים מהספרים שלו, עם הקדשה לאבי ולאמי, וגם לכבוד יום הולדתי הראשון הוא כתב.
אני שמח שיש לי חלק בהבאתו לידיעת הציבור. אלו לא דברים מובנים מאליהם, לשיר טקסטים של נתן אלתרמן, לאה גולדברג וחלפי. זו זכות גדולה לשיר שירים של משוררים לאומיים.
השכונה גדלתי ברחוב גורדון 31. משם עברנו לדב הוז 25, לדיזנגוף 93, ללוריא 11 ומשם לפה, ללב תל אביב. לא רחוק מכאן - בית כלל. אנשים לא יודעים, אבל בשנות ה-20, כמעט לפני מאה שנה, המגרש שלו היה מגרש כדורגל. מספרים על משחק אחד גדול שנערך שם בין גדוד של המשטרה הבריטית למכבי יפו. אומרים שהיה משחק גדול, שנגמר 2:3 ליפו.
אני תמיד מדמיין איך כל הסיפור הזה נראה. בטח יש אנשים שיש להם ציורים או צילומים של האזור הזה, שנקרא נורדיה והיום יושב עליו דיזנגוף סנטר. עד שנות ה-60 היו פה צריפים. חיים גורי גר שם, וגם פיני גרשון. אני באמת חושב על המשחק ההוא שם, במגרש של בית כלל, וחושב על אלפי הצופים שבאו. בטח יהודים, ערבים, אנגלים וטורקים, עם כל הלבוש הזה, והמעילים והמגבעות והשתייה הקרה.
הייתי בן יחיד להורים שלי, ונשארתי בן יחיד. מאז הגנים התפזרו בצורה פרועה ביותר. יש לי ארבעה ילדים, 18 נכדים ושישה נינים. האם אני זוכר את כל השמות? זוכר, אבל לא לפי הסדר. לא צריך להגזים. אמא הייתה עקרת בית ועבדה בארגון "אמהות עובדות", פעילה בארגונים. בישול לא היה הצד החזק שלה, אבל מה צריך לבשל. אנחנו, תן לנו פלאפל. אכלנו אצל המיואש בפינסקר פינת בוגרשוב, והיה גם המלוכלך, שזה קפה שאלכסנדר פן היה יושב בו ברחוב בן עמי, מול קולנוע חן.
כל אולפני ההקלטות שעבדתי בהם היו באזור. "ישרא-קול" בפרוג, "קולינור" ברחוב בר כוכבא. כל החיים על קילומטר מרובע. זה אזור שגרו בו כל שחקני הבימה והאוהל. רובינא ומסקין וקלצ'קין. אבא שלי וקלצ'קין באו מעיירה קטנה בפולין, שנקראה וולקוביסק. 12 אלף איש, מהם חצי יהודים. עד היום אני אוכל את עצמי שלא שאלתי את אבא פרטים על ההגעה שלו לפה. יש לי יומנים שלו משנת 31'. הוא היה סוציאליסט וביומן הוא כותב על קיפוח נשים, ילדים וערבים בעבודה. הוא שיחק ב"האוהל" והיה עושה באופן עצמאי קטעים של שלום עליכם ביידיש.
גדלתי מאחורי הקלעים של התאטרון. רבצתי שם וכל הצגה ראיתי מאות פעמים. "החייל האמיץ שווייק", "המכשפה". מגיל חמש-שש. שם גם הכרתי את חלפי. יש לו שורה באחד השירים שאומרת: "העצבות כמו כוס היא, ובה יין מר מענבי הנשמה". עכשיו, כשזה כתוב, זה מובן מאליו, אבל להגיע לזה...
נהג חדש אני אומר לעצמי, איזה מזל וכיף שיש ספורט, מוזיקה והומור בעולם. ואם בהומור עסקינן, אז האפיפיור חזר לרומא לאחר סיבוב בדרום אמריקה. בשדה התעופה חיכה לו ברכב נהגו הנאמן אנטוניו. נכנס האפיפיור לרכב, והשניים יצאו בדרכם הביתה לוותיקן. איך שיצאו לדרך פנה האפיפיור לאנטוניו ואמר לו, אני מת לנהוג, תן לי להחליף אותך ליד ההגה. אנטוניו ענה לו: זה מסוכן, פאפא. האפיפיור הסתכל עליו וענה: בחייך, אנטוניו, הדרך ריקה, תן לי לנהוג קצת. אנטוניו התרצה ועבר למושב האחורי, והאפיפיור התיישב ליד ההגה.
הוא היה מאושר ולחץ על דוושת הגז. מד התאוצה הראה 80, 100, 120 ו-140 קמ"ש. לא היה גבול לאושרו של הכס הקדוש, אבל לפתע עצר אותם שוטר תנועה. הוא ניגש לרכב וחטף הלם כשראה את האפיפיור יושב ליד ההגה.
כשכולו חיל ורעדה התקשר השוטר למפקד שלו ואמר: יש לי בעיה. עצרתי מישהו חשוב מאוד שנסע במהירות מופרזת, ואני לא יודע מה לעשות. ענה לו המפקד: בשביל זה אתה מעיר אותי? כמה חשוב הוא כבר יכול להיות? מי זה, ראש הממשלה? ענה לו השוטר: יותר חשוב. המפקד ענה לו בעצבים: מי יכול להיות חשוב יותר, הנשיא? השוטר ענה לו בהתרגשות: יותר חשוב. המפקד כבר היה על סף שיגעון, וצרח: תגיד לי מי זה! ענה לו השוטר: אין לי מושג, אבל אני רק יודע שהאפיפיור הוא הנהג שלו.
הוצא מהקשרו יש פה במדינה המון אנשים טובים. נכון שזה נשמע פלצני, אבל ככה אני מרגיש. אנשים נהדרים, אכפתיים ומוכשרים, והם אוכלים אותה בגלל האווירה הכללית, שהיא אווירת הסתאבות. נוצר חוסר אמון מוחלט בין האנשים, בין העם, ובין הממסד, וזה הכי גרוע. באחד השירים כתבתי: "סך הכל רציתי לטפטף טיפה, כי טיפה, עוד טיפה, עוד טיפה, עוד טיפה תהיינה לים".
אני לא רוצה להצטרף למקהלת המתלוננים והמבקרים, אבל מצד שני זה בלתי נמנע. אני רואה כל כך הרבה עוול. יצר הרכילות והשאיפה לדם שקיימים אצל האנשים חזקים כל כך, שזה משגע. אם היו מדברים על הבעיות האמיתיות ומטפלים בהן כמו שמדברים כאן על רכילות, זה היה טוב. אפילו התקשורת מודה ואומרת שבשביל סקופ היא תעשה הכל. הסטוץ ולא העיקר הפך להיות מרכז חיינו, ואפילו העיתונאים עצמם כבר אומרים את זה בריש גלי. אף אחד לא חושב על קורבנות הסקופ.
זה בטח מעלה פה אסוציאציות על "עיתונאי קטן שלי", אבל כרגיל אנשים הוציאו דברים מהקשרם וייחסו לי שתקפתי את העיתונות כולה. זה ממש הרגיז אותי, כי לא לזה התכוונתי. יש כל כך הרבה עיתונאים טובים, ישרים והגונים. ההתייחסות הייתה מכוונת לעיתונאים הספציפיים שעסקו ברכילות ובחדירה ברוטלית לפרטיות. הבעיה היא שהמין האנושי מחפש שיהיה אקשן. אנחנו חיים בעולם הזה, של יותר ויותר כוח, שררה וסדום ועמורה. יש כמובן דברים טובים, אבל הם הולכים קצת לאיבוד בתוך ים של דרעק.
מתוך מוסף סופשבוע של מעריב (תודה לNirOz)
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש
